פוסט-קולוניאליזם

האוניברסיטאות בארה"ב נגד חופש הביטוי

מגפת הטפשת באוניברסיטאות בארה"ב שכוללת גינוי ו/או החרמה של כל מה שעולול איכשהו לפגוע ברגשותיו של מישהו (בתנאי שהמישהו הזה אינו גבר לבן), מגיעה לקנדה. אוניברסיטת אוטווה ביקשה לא לקיים שיעורי יוגה משום שמדובר ב-cultural appropriation, כלומר ניכוס תרבותי, של פרקטיקה שמגיעה מתרבות שסבלה מקולוניאליזם. (ואגב, אם ניכוס תרבותי הוא בעיה אבקש להחזיר את "הברית הישנה", אולי הניכוס התרבותי העצום בכל ההיסטוריה.)
 
בגיליון ספטמבר של ה-Atlantic כתבו גארי לוקיאנוף וג'ונתן הייט על התופעה בהרחבה, כולל איסורים במקומות מסויימים לומר את המשפטים "ארה"ב היא ארץ האפשרויות" ו"אני מאמין שהאדם המוכשר ביותר אמור לקבל את המשרה". מתברר שהמשפטים האלה אסורים משום פגיעה ברגשות מוחלשים. לוקיאנוף והייט כותבים שבעוד שהחל משנות השישים אנו עדים למאבק ער על זכויות אדם של מיעוטים ומדוכאים, הרי שהמאבק הנוכחי אינו נוגע לזכויות, אלא לרגשות, ומבקש בשם ההגנה על אלה להשתיק כל קול מאתגר.
 
על פי השניים מדובר בטקטיקה שאינה רק דכאנית כלפי חופש הביטוי, אלא גם הרסנית עבור הסטודנטים שלכאורה מוגנים על ידה, שכן לא רק שהם לא מאפשרים לעצמם ללמוד, אלא שהם לא יצליחו להתמודד עם עולם שלא שמע על הרגישויות האלה ברגע שיצאו מהאוניברסיטה.
 
בראיון מלפני כמה ימים טוען הייט שהמצב יילך ויחמיר בשנים הבאות, ושהוא חושש שאוניברסיטאות יאלצו לשנות תקנות ובעצם לוותר על חופש הביטוי לפני שתהיה תנועה חזרה להגנה עליהן.

הנרטיב המזרחי החדש בישראל מאת אריה קיזל

Scan10085את ספרו החדש של אריה קיזל גמעתי בתוך כמה ימים. טעים ומזין. קיזל מציג פרופיל אינטלקטואלי של אחד מהנרטיבים הנשמעים והמאתגרים ביותר בשיח הישראלי בזמן הזה, השיח המזרחי החדש מבית היוצר של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. בעצם זו מעין "עלייתו ונפילתו של", למרות שכפי שהשיח המזרחי החדש מעולם לא הצליח, אי אפשר גם לומר שהוא לגמרי נכשל.

קיזל עובר על ההיסטוריה שלו: מכתבי המייסדת, אלה שוחט, דרך תלאות הקמתה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. אל שוחט (אבל לאו דווקא אל כלל השקפתה) הצטרפו ויקי שירן, משה קריף, סמי שלום שטרית, יהודה שנהב, יוסי יונה ועוד.

כיוון שצמח מתוך המעגלים האינטלקטואלים של הפוסט-קולוניאליזם, היה חייב השיח המזרחי החדש יריב קולוניאליסטי, ומכאן יחסו לציונות כתנועה קולוניאלית שהכפיפה לא רק את הפלסטינים תחת מגפה האירופי, אלא גם את עולי ארצות האסלאם. אלה שוחט ניסחה את זה בבוטות הגדולה ביותר: "הציונות האירופית היתה תרגיל (הונאה) רב מימדים של הרס ביטחון ורצח תרבותי בעל פרופורציות עצומות אשר הצליח חלקית, בדור אחד או שניים, למחוק אלף שנות תרבות מזרחית שורשית."

ללא ספק, הקשת הביאה למרחב הציבורי בישראל שיח מזרחי חדש ומשוכלל, שיח גאה ותקיף, שלא מוכן לקבל מטרות כ"שוויון" ו"הכרה" כמספקות, אלא מערער על יסודותיה של הציונות עצמה, על מקומה של האליטה האשכנזית, מבחינה חברתית ועוד יותר מכך מבחינה מוסרית. את תולדותיו (השונות והמגוונות, גם ממנו) של השיח הזה אנחנו רואים מסביבנו גם היום, אם בקבוצת האינטלקטואלים והפעילים החברתיים שמלווה את אריה מכלוף דרעי, ואם מעל דפי מוסף 'תרבות וספרות' של עיתון הארץ.

הבעיה היא שלבד מ"שיח" לא הצליחה הקשת הדמוקרטית המזרחית לייצר זהות מזרחית יציבה. היא היתה טובה מאוד בביקורת, פחות ביצירה, עוד פחות בהצעת אלטרנטיבה. קיזל מאבחן היטב ש"הקשת לא הציגה חלופה רדיקלית ממשית אל מול פעולתו של הממסד, אלא ידעה לשחק בכלי המשחק החדשים (ליברלים) והישנים (אתנו-רפובליקניים) על מנת להשיג הישגים בספרה הציבורית."

מאיר בוזגלו היה לרגעים בקשת, אבל פרש ממנה כשהבין שהיא אנטי-ציונית ואנטי-מסורתית. הקשת, עם כל דבקותה המוצהרת במזרח, הרי הציגה מערך רעיוני חילוני ואוניבסליסטי. בוזגלו טען שדווקא "אם הקשת היתה מסורתית היא היתה יותר רדיקלית ויותר מהפכנית", ונדמה לי שהוא מאוד צודק. גם סמי סמוחה מבקר את הקשת ושואל "מהי המשמעות האידיאולוגית של התפיסה הרואה במזרחיות המצאה של הציונות? האם ניתן להסיק מכך שהמזרחים בארץ היו אובייקט נשלט, כחומר שהממסד והציונות לשו אותו כרצונם?"

הרעיון שהמזרחים הם ציונים מתוך תודעה כוזבת, מתוך שהתפתו למשחק הכוח שהפעילו עליהם הציונים האירופאים, שוללת מהם לא רק את כבודם, אלא גם את אחד מיסודות הזהות המרכזיים שלהם. מתוך שהקשת כל כך רוצה להציל זהות מזרחית פרה-קולוניאלית היא מוכנה לשלול את הזהות המזרחית הנוכחית. לכאורה החזרה לזהות "המקורית" תתאפשר רק על ידי הכחשת ומחיקת זו הנוכחית. לא פלא שלא היו לה חסידים מלבד אליטה אינטלקטואלית צרה.

בעיה נוספת, שקיזל מביא מפיו של אבי בראלי, נעוצה בעצם הביקורת של הקשת על הנראטיב ההגמוני. מצד אחד מבקרים את השיח של הנאורות ויומרותיו הליברליות, מצד שני מנסים לרמוז שהמזרחיות היא איכשהו יותר ליברלית ומתקדמת, כאילו לפני שהקולוניאליזם הרס הכל היה מעין גן עדן של שוויון ואחווה, או פשוט שהמדוכא עליון מוסרית אפריורית ובכל תחום על המדכא. "זה שמתוייג כ'פרימיטיבי' גם מבקר את עצם קיומה של הדיכוטומיה ההיררכית שבין 'קידמה' ל'פרימיטיביות' וגם טוען שהוא עצמו מתקדם יותר מהאליטה שמציגה עצמה כ'מתקדמת'."

בסופו של דבר מנתח קיזל את מצוקותיו של השיח המזרחי החדש, ומגיש לקורא גם אנליזה לקאניאנית למצבו (שלא אביא כאן). אולם הטיפול הפסיכולוגי הוא מן העניין עצמו, משום שהנרטיב המזרחי החדש הופך, על פי קיזל, ל"נרטיב טיפולי", שמיועד לשכך כאבים, לא להביא לטרנספורמציה. הוא מעודד התלכדות סביב ה"מזרחיות" (או בעיקר נגד ה"אשכנזיות"), אבל מלבד ביקורת מחד ומחמאות הדדיות מאידך אינו מייצר פריצת דרך מעבר למצב הנוכחי.

לי נדמה שהכשל העמוק ביותר בנרטיב המזרחי החדש (מלבד הכחשת הציונות והמסורתיות כיסודות זהות משמעותיים בקרב רוב של המזרחים היום), הוא הפרדוקס הפנימי שלא מאפשר לו להתקדם, דהיינו העובדה הפשוטה שהוא אינו מזרחי. ביקורת הנאורות היתה פרוייקט אירופי הרבה לפני שמישהו שמע כלל על הנאורות מחוץ לאירופה, והשיח הפוסט-קולוניאליסטי עצמו מבוסס על יסודות נאו-מרקסיסטיים ופוקולדיאנים, כולם אירופאים למשעי. לא בכדי הקשת הדמוקרטית המזרחית צמחה מתוך האקדמיה הישראלית, אותה אקדמיה שהקימה כמובן לא אחרת מאשר הציונות האשכנזית.