פונדמנטליזם

ראיון של קרן נויבך עם אביו של נער גבעות לשעבר

ראיון מרתק ומעציב עם אבא של מי שהיה נער גבעות. כדאי להקשיב. הוא מתאר קודם כל מרד נעורים, אבל כזה שמתפתח מהר מאוד למעגל של פונדמנטליזם בהשפעת רבנים. והוא מדבר על הבגידה של הציבור שלו מבחינתו, שמתכחש לנוער הזה ולא מוכנים לטפל בהם מפחד שהמגע בהם יכתים את המחנה.
 
שני ציטוטים:
"הרב גינזבורג, הרב שפירא מחבר תורת המלך… יש להם שליטה מדהימה בנערים האלה. סמס אחד שלהם וכל הנערים האלה סרים למשמעתם. זה מצב שאנחנו לא מאמינים, אנחנו לא יכולים לקלוט את זה. יש להם השפעה מאגית, מחשמלת." (4:18)
 
"הם בטח צמחו בערוגה שלך [=של בנט]. אתה חיפשת בקצה הערוגה, הם נמצאים במרכז. הם צמחו בישיבות הכי טובות. חתן תנ"ך יצא משם, חתן הרמב"ם יצא משם. וגם עוד שישה נערים יצאו, מאותו מחזור של הבן שלי, והלכו לגבעות." (9:51)

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

נדב שרגאי מסכם את הסטטוס קוו על הר הבית, ומסביר מה השתנה לפני שבוע

נדב שרגאי, אחד האנשים המלומדים ביותר בעולם בהיסטוריה המודרנית של הר הבית, מסכם את תולדות הסטטוס קוו שם עבור המעוניינים. כאן אביא מדבריו בסוף המאמר, שמסבירים מה השתנה לפני שבוע:

מבחינה זו מהוות ההבנות שאליהן הגיע ג'ון קרי [ויש להוסיף: שהוסכמו והוכרזו בהודעה רשמית על ידי ראש הממשלה נתניהו] חידוש מרחיק לכת, לטוב ולרע. הסטטוס קוו של דיין היה מוכתב ומעומעם; הוא איפשר ליהודים להמשיך ולהאמין שלא ויתרו על הר הבית, שכן לא היה זה הסכם לדורות. למוסלמים איפשרו הנהלים שהכתיב דיין לדחות טענות בדבר שיתוף פעולה כביכול עם ישראל, ולטעון שמדובר בפשרה שנכפתה עליהם.

יתרונו הגדול של הסטטוס קוו היה גם חסרונו הגדול. היהודים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על תפילה בהר. המוסלמים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על הכותל, שאותו הם מכנים "אל־בוראק". מבחינה זאת, הבנות קרי הן תקדים היסטורי.

מהותית – אין בהבנות חדש, ולמרות זאת, זוהי הפעם הראשונה שמדינת ישראל מודיעה קבל עם ועולם ובאופן רשמי שיהודים לא יתפללו בהר הבית, וכי אפשרות זו שמורה רק למוסלמים. מצד שני – זוהי גם הפעם הראשונה שבה מתפרסמת הודעה רשמית, הן מצד ארה"ב והן מצד ירדן, המכירה בכך שיהודים יוכלו לבקר בהר הבית (בניגוד לתפילה שם). […]

כך או אחרת, ברור לחלוטין כי הבנות קרי, שאותן אישרו נתניהו והמלך עבדאללה, "הורגות" בפועל את הקמפיין הציבורי והפוליטי בעד שינוי הסטטוס קוו בהר ומימוש זכות התפילה בו. את הקמפיין הזה הובילו בשנתיים האחרונות דמויות ציבוריות כשר אורי אריאל, סגן שר הביטחון אלי בן דהן (בתפקידו הקודם כסגן שר דתות), סגנית השר ציפי חוטובלי ומירי רגב, בתפקידה כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת.

ואני אוסיף: הן הורגות את הקמפיין הפוליטי, אבל הן תדרבנה את אנשי השטח לפעול ביתר תעוזה, וזה יכול להיות מסוכן.

כמה מילים כלליות על פונדמנטליזם דתי

תנועת 'דרור ישראל' הפיקה אתר שמוקדש לשיח לציון 20 שנה לרצח רבין. היום עלה בוא מאמר על הטרור היהודי, שבו בין השאר אני אומר כמה מילים (מאוד כלליות) על הפונדמנטליזם הדתי:
 
ד"ר תומר פרסיקו מייחס את ההקצנה בעשורים האחרונים למשבר עמוק שעובר על כל הדתות בעידן המודרני. "פעם הדת הייתה מערכת שחולשת על כלל המציאות. היום, בעקבות תהליך החילון, הדת הפכה למחלקה אחת בתוך שלל המחלקות או הקטגוריות שיש לנו בחיים. גם במרחב הפסיכולוגי יש תחושה רווחת שהטקס הדתי הופך להיות משהו מכני בשבילנו, על גבול המזויף", הוא אומר.
 
אחד מהפתרונות למצוקה, על פי פרסיקו, הוא תפיסה דתית פונדמנטליסטית: "הפונדמנטליזם למעשה שואף לצמצם את הפערים שנוצרו בתחומים האלה ובכך לרפא את המשבר, כלומר להחזיר לדת את המעמד שהיה לה קודם. להקים מדינת הלכה, או מדינה איסלמית באיראן, שבה הדת קובעת הכול. במרחב הפסיכולוגי הפונדמנטליסט מבקש לצמצם את הפער בין הטקס לבין משהו אותנטי, ש'מרגיש נכון', משהו שכולם מחויבים אליו, אפילו מרצון, שכולם מרגישים שזה מה שהאל מצווה עלינו ומה שהיינו רוצים לעשות".
 
איך התפיסה הזו התבטאה במעשיהם של טרוריסטים יהודים דתיים?
 
"בוא ניקח למשל את יהודה עציון. הוא ומקובל צעיר בשם ישועה בן שושן רצו לפוצץ את כיפת הסלע, לעצור את הסכם השלום עם מצרים, לעצור את הנסיגה מסיני, הכול בתחילת שנות ה-80. אבל מעבר לזה והרבה יותר רחב מזה, התכנית שלהם הייתה לעורר את העם למציאות חדשה, גאולית. כי ברגע שכיפת הסלע ומסגד אל אקצה יושמדו, ברור שתפרוץ אלימות בארץ ומסביב, והעם היהודי יהיה חייב לזנק לעמדות קרב.
 
"אבל, ולא פחות חשוב, זה גם יחייב אותו להתמודד עם השאלה מה עושים עם השטח הריק הגדול שננוצר בפסגת הר המוריה. המחשבה הייתה שזה יעורר את אותו גרעין משיחי אותנטי שקיים בלב של כל יהודי. זה בדיוק אופן החשיבה הפונדמנטליסטי: ראשית הדת תהפוך למשהו כללי וציבורי, כי כל העם יהיה חייב להתגייס למלחמת דת. שנית, אותו גרעין פנימי בנפש יתעורר, והמצוות וחוקי התורה, שעד כה הציבור החילוני היה מנוכר להן, יהפכו סוף סוף למשהו מובן, ונוכל לעשות אותן בלב שלם, באהבה ובשמחה".

דברים יג – פרשנות עבור פרוייקט 929

ההוראות ברורות: אם נשמע שבעיר עברית תושבים משכנעים את שכיניהם להמיר את דתם, עלינו לטבוח בתושבי אותה העיר עד האחרון שבהם, ולהעלות את כל העיר באש: הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב […] וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל (טז-יז). למי שמכיר את המונותאיזם העברי העתיק אין כאן הפתעה גדולה. אלוהים דורש שחסידיו יעבדו אותו בלעדית, וכל סטיה מאמונה אקסקלוסיבית בו נענית בעונש חמור.

למה תפיסה דתית כזאת מזעזעת אותנו? למה היא נחשבת בעינינו למפלצתית? אין זה רק משום שאנחנו מתנגדים לטבח המוני. ההוראות האלה מתנגשות עם אינטואיציה מוסרית מאוד עמוקה אצלנו, והיא שיש לאפשר לכל אדם להתוות בעצמו את דרכו הדתית (או האתאיסטית), שלא ראוי להכריח איש להאמין באמונה מסוימת או לעבוד אל מסוים, ושבוודאי אין להעניש אדם על המרת דת. אף יותר מכך: אנחנו סבורים שחיים דתיים שמקוימים רק מתוך כורך, מתוך כפייה או מתוך פחד, אינה חיים דתיים ראויים. אין כאן לדעתנו עבודת ה' אמיתית.

אז למה לא חשבו כך מחברי התורה? התפיסה הקדומה התייחסה לאדם לא כפרט, אלא כחלק ממכלול חברתי שלם. חיי הדת שלו לא היו נתונים להכרעתו, אלא היו נגזרת חד משמעית של החברה בה הוא חי. "חופש דת" היה חסר משמעות מפני שכל אדם גדל בתוך הקשר דתי מסויים, והיציאה ממנו נחשבה לבגידה לא רק באותה דת, אלא בקהילה כולה. במילים אחרות, כפי שלא בחרת במשפחתך, לא בחרת בדתך. נולדת לתוכן. אחת הבשורות המרכזיות של העידן המודרני היא עלייתו של האינדיבידואל כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, ומתן חשיבות וערך עליונים לאוטונומיה שלו או שלה.

סביר להניח שהמצווה הזאת מעולם לא קוימה, וגם כיום שומרי מצוות לא מעלים על דעתם לקיימה. התירוץ ההלכתי לא משנה (אין סנהדרין? משום דרכי שלום?). הסיפור הוא עמוק יותר: מרבית שומרי המצוות חשים רתיעה מוסרית חריפה מההוראות האלה. זאת משום שגם הם, כמובן, חלק מהעולם המודרני. הם רואים את עצמם כאינדיבידואלים הזכאים לבחור את דרכם הדתית, וממילא רואים כך גם את זולתם.

עם זאת, התפיסה המודרנית הזאת לא מקבלת ביטוי מספק בשיח ההלכתי ובכתביהם של רבנים בכירים. לא מספיק מודגשת זכותו של הפרט לבחור את אמונתו, וחובתו של כל אחד מאיתנו לכבד את בחירתו של האחר. חוסר הבהירות לגבי כיבוד דרכו של הזולת הוא תקלה, כזאת שעלולה להביא במקרים קיצוניים לאסונות. המשימה המוצבת לפתחם של רבני דורנו היא הבהרת זכותו של כל אדם לחופש דת.

פורסם ב-929

לא מטורף בודד

11844187_1452186168441368_955743091_n"מנאצי ה' ומחרפיו, מנוולים טמאי הנפש … עיצרו את האסון" – פשקווילים שניטלו לפני מצעד הגאווה בשכונות גאולה ובית ישראל בירושלים. יש להדגיש: מדובר בפלגים חרדיים מסויימים, ממש לא בכל החברה החרדית. ועוד: חופש הביטוי מאפשר וחייב לאפשר כאלה ביטויים. עם זאת יש הבדל בין להתנגד למצעד הגאווה ובין לכנות את הצועדים מנוולים, ולומר ששליסל הוא משוגע בודד, איש נטורי קרטא שאין לו קשר לחלקים מהציבור החרדי, זה פשוט לא נכון. יש לי גם עדות מאדם שהיה ברחוב יחזקאל בירושלים אחרי המצעד ומספר שהחדשות על הדקירות נחגגו בשמחה רבה.

הרב דוד בצרי הוא מהמוכרים שבמקובלים כיום. כבר ב-2004, אחרי מצעד הגאווה בירושלים, שנה לפני תקיפתו הראשונה של שליסל, הוא אמר כי "בגלגול הבא ההומואים יהפכו לשפנים וארנבות. זו לא סטייה או מחלה אלא תועבה. אפילו בהמות לא מתנהגות כך. טוב תעשה המדינה אם תאסור אותם". ב-2011 אמר: "מי שמתגאה בתועבה – הוא האדם הכי מתועב שבעולם." השאלה כאן שוב היא יחס הציבור אל בצרי. האם בצרי ימשיך להיות מקובל בחצרות חרדים? האם יוזמן גם לאירועים של הציונות הדתית?

הרב שלום ארוש​ הוא אחד הרבנים מהמעגלים הרחבים של חסידות ברסלב. הוא עומד בראש רשת מוסדות חינוך חרדית שנקראת "חוט של חסד". האם ידוע כמה כספים מעביר משרד החינוך לרשת? האם ידוע מה שר החינוך מתכוון לעשות בקשר לזה? לפני חודשיים בדיוק השתתף ארוש בהפגנה כנגד תפילת נוצרים באתר קבר דוד בהר ציון בירושלים. על פי יאיר אטינגר מ'הארץ' הציב הרב ארוש סדרת תנאים לקיום התפילה הנוצרית. אלה הועברו למשטרה, שמסרה אותם למתפללים הנוצרים כהנחיות מטעמה. בעקבות אותן דרישות נאסר על הבישופ להיכנס עם צלב על מטהו, לא הודלקו נרות וקבוצת האנשים שהגיעה עד הקבר עצמו צומצמה לעשרה בלבד. כך מגביל ארוש, באישור משטרת ישראל, חופש הפולחן של נוצרים בישראל. והנה לכם הקשר בין פעילות אנטי-להט"בית לפעילות אנטי-נוצרית.

חייבים לעמוד כנגד הניסיונות האלה להגביל את חירויות הפרט וחופש הדת. חייבים להגן על הדמוקרטיה שלנו. אני קורא לכל מי שהחירות במרחב הציבורי חשובה לו לצעוד איתנו במצעד הגאווה בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

גינוי לא יספיק – יש לטפל במקורות הטרור היהודי

2015-07-31_074412המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו הלילה למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

לא, זאת לא "היהדות" וגם לא "הדת". זו עמדה פרשנית מסויימת של כתבי הקודש, בתוספת לאומנות קיצונית. בכל המקרים שהיו, ובאלה שעוד חלילה יבואו, מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, "המערבי" לכאורה, שיש לדחות. לזה מוסיפים שובניזם לאומי מהזן הנחות ביותר.

את המצפון דוחים בשם הדת, מבלי להבין שהמהלך הזה עצמו הוא מודרני. מבלי להבין שבדת מסורתית דרך ארץ תמיד נחשבה לחלק אינטגרלי מרצון ה', וההלכה תמיד ניהלה דיאלוג עם המציאות. קוראים לזה פונדמנטליזם, והוא דומה למדי בכל הדתות.

קל מאוד לגנות רצח של תינוק אבל כנגד תופעות כאלה לא מספיק גינוי. על רבנים שרואים בכך רוע לצאת כנגד הרבנים המעודדים פרשנות דתית כזאת ופעילות כזאת. לצערי הרב הבעיה אינה מסתכמת בבנצי גופשטיין. לא תפתרו את הבעיה גם אם תשליכו את כולה לפתחו של הרב יצחק גינזבורג ובית מדרשו. הבעיה היא רבנים ציונים דתיים בכירים ומשפיעים.

כאשר הרב דב ליאור קובע ש"צריך לשאוף לניקיון ארצנו כולה [מערבים]", כאשר הרב אליקים לבנון קובע ש"כל ערביי ישראל חשודים בהשתייכות להגדרה זו [=רוצחים]", כאשר הרב שמואל אליהו אוסר להשכיר דירות לערבים, כאשר הרב ישראל רוזן קובע שיש לחמש "כל בחור וטוב לנשק להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות" – וכאשר אמירות אלה לא זוכות לתגובה של גינוי נחרץ – הבעיה היא בלב לבה של הציונות הדתית.

לכן האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא בשלב ראשון הוקאתם הפומבית של רבנים שכאלה, או לכל הפחות התייצבות תקיפה כנגד דבריהם. שנית, יש לקבוע באמירה ברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה.

יש לדחות את הפונדמנטליזם הרצחני בברור ובפומבי ויש לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

ספרו החדש של ישי שריד וחורבן בית שלישי

saaaaaבאווירה האפוקליקפטית הנוכחית ("איום קיומי על ישראל"!) הרשו לי להמליץ לכם, מאוד, על הספר החדש של ישי שריד. לא אספיילר יותר מדי אם אגלה ש"השלישי" (עם עובד) מדבר על חורבן בית שלישי, ובמובן המילולי ביותר.

אחרי ששתי פצצות אטום קטנות השמידו את חיפה ותל אביב קם מנהיג כריזמטי ומנהיג את ישראל במלחמה שבמסגרתה מתבצע טיהור אתני בין הירדן לים. ממלכת יהודה קמה והוא הופך למלך.

אבל לא רק ממלכה, אלא גם מקדש. הר הבית "מטוהר", ואפילו ארון הברית נמצא (בעזרת טכנולוגיית מכ"מ) קבור במעמקי ההר. עבודת הקורבנות מתחדשת, והיא מתוארת בשפה חיה ועסיסית. יש מלך, וכהן גדול, ויש גם חרם בינלאומי ומצב של מלחמה עם האומות הערביות ("עמלקים") סביב. בקיצור, החלום הפונדמנטליסטי במלוא הדרו – וזוועתו.

ומה ששבה את לבי בספר היה ששריד לא מחייה רק את המקדש, אלא גם את אלוהי ישראל. כן, אלוהים, כלומר יהו-ה, הוא דמות בספר. האל המקראי שב אל ההיסטוריה ושוכן בדביר. מדובר באל פרסונלי לגמרי, בישות חיה, נושמת, משתוקקת ומאוד רגישה. כמו במקרא, הדבר שאלוהים עושה הכי הרבה לבד מלדבר הוא לכעוס. מדובר באל קנא ונקם, שמוכן לגזור על עמו סבל ואף שמד אם לא יציית בדיוק לציווייו. נחשו אם הם מצייתים בדיוק.

הספר כתוב בשפה פשוטה, מוצקה ובשרנית. כפי שאפשר לצפות מנושא כל כך דרמטי, המחבר לא מצליח להימנע מכמה קלישאות. אבל מדובר בקריאה מרתקת, ולו משום שהיא משחקת כל הזמן על הגבול בין מה שדמיוני לגמרי לבין מה שייתכן כבר בעוד שנים מעטות. בדם ואש יהודה קמה ובדם ואש יהודה תיפול, והספר הוא במהותו משל לפונדמנטליזם, שהוא כולו קרבן אדם.

מאוד מומלץ, ואיכשהו הכי אשמח אם יקראו אותו שוחרי הר הבית העכשוויים.

מעט על תפיסת האלימות של דאעש

שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.

מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.

הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).

האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.

במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.

2015-02-08_213710

שחרור מחבלים וטרור דתי

חבר מחתרת בת-עין, עופר גמליאל, ישתחרר היום מהכלא אחרי ריצוי 13 מתוך 15 שנים שנגזרו עליו. גמליאל, יחד עם ירדן מורג והאחים שלמה ושחר דביר, תכנן והניח מטען חבלה גדול (עגלת תופת ובה שתי לבנות חבלה, שתי חביות של סולר מעורבב בבנזין, שני מיכלי גז גדולים ומספר קילוגרמים של ברגים) סמוך לבית ספר ערבי לבנות במזרח ירושלים. הפיצוץ תוכנן לזמן בו התלמידות מחוץ למבנה והרחוב הומה. קראו את השורות האחרונות שוב כדי להבין מה היה אמור לקרות שם.

1. אני לא יודע אם העונש שקיבלו הוא הסטנדרטי על מקרים כאלה. אם כן, אין לי בעיה עם עצם השחרור המוקדם. ייתכן שהאסיר אכן שוקם. כן, מחבלים יכולים להשתקם, ויש לא מעט טרוריסטים יהודים שהפכו לאזרחים שומרי חוק. אחדים הפכו לראשי ממשלה. יש לי בעיה אם אסירים ערבים אזרחי ישראל אינם זוכים לשחרור מוקדם או לתנאי מאסר שווים.

2. האם הארבעה תכננו את המעשה המפלצתי שלהם מפני שהיו עניים? מדוכאים? מיואשים מהחיים? למען עצמאותם הלאומית? כמחאה אנטי-קולוניאליסטית או אנטי-מערבית? לא, לא, לא ולא. על פי עדותם מטרתם היתה לנקום את מותם של יהודים במעשי טרור. אם אכן כך, יש לשים לב שהנקמה כאן נושאת מטען דתי (הרי הם לא תכננו לנקום בטרוריסטים, אלא לרצוח תלמידות בית ספר. וכתבתי על זה בעבר: 1, 2). כלומר: לאלימות יש ודאי רקע סוציאלי וכלכלי, אבל יש לה גם מימד דתי. כך ביהדות, ודאי שכך גם באסלאם. מכאן שלא נכון לומר שהאלימות של החמאס או דאעש היא עניין שאפשר לפתור רק על ידי הענקת עצמאות, שיפור התנאים וכו'. אפשר כמובן לצמצם אותה כך, אבל דרושה גם התמודדות עם הפונדמנטליזם הדתי עצמו. בכל דת.