פונדמנטליזם

על סרטו של שי גל 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'

ראיתי אתמול את 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית', סרטו של שי גל. סרט מצויין ומעורר מחשבה. בעצם מעין דוקו פשע, אם כי לא ברור מה הפשע הגדול יותר שהוא חושף.
 
מחד, יש כמובן את מעשי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות השמונים, בתגובה לפיגוע בבית הדסה (6 הרוגים, 16 פצועים), חלק מאנשיה הפכו שלושה ראשי ערים פלסטינים לנכים על ידי הטמנת מטעני חבלה במכוניותיהם; חלק אחר נכנסו לקמפוס המכללה המוסלמית בחברון, ריססו לכל עבר, הרגו שלושה סטודנטים ופצעו עוד שלושים; כמו כן הטמינו מטעני חבלה בחמישה אוטובוסים בכוונה להרוג כמאתיים פלסטינים; ולבסוף תכננו לפוצץ את כיפת הסלע על מנת לפנות מקום לבניית בית המקדש (ולעצור את נסיגת ישראל מסיני).
 
מאידך, יש את היחס שקיבלו אנשי המחתרת מאזרחי ישראל היהודים ומנבחרי הציבור, יחס סלחני עד מעריץ. שני ליטמן כתבה לא מזמן שהמחתרת היתה האלאור אזריה של שנות השמונים. מהרגע שנתפסו על ידי השב"כ נעטפו חברי המחתרת בחיבה ואהדה ציבורית, זכו ליחס חם מאנשי השב"ס ולבסוף כמובן קיבלו חנינות מסוגים שונים ויצאו מהכלא תוך שנים בודדות (למרות שחלקם סירבו להביע חרטה), כולל הרוצחים שביניהם.
 
הפשע השני, הזה, עוטף את הראשון וזועק לא פחות ממנו. אנשי השב"כ שמתראיינים (יעקב פרי, כרמי גילון ועוד), ודורית בייניש, התובעת מטעם פרקליטות המדינה, מביעים תרעומת על כך, אם כי נדמה לי שהם עצמם היו מופתעים אם לא היה ככה. הרי מדובר ב"טובי בנינו", בחלוצים ובציונים של זמננו, ואיך אפשר לכעוס על בנים מוצלחים שכאלה?
 
ולא רק עליהם. גם הרבנים שעמדו ככל הנראה מאחורי הטרור – דב ליאור, אליעזר ולדמן ומשה לווינגר – נחקרו ברכות ואפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת שמתראיינים בסרט, מעיד שהרב לווינגר ידע על תכנון הפיגועים לפני שהתרחשו. קל לדבר על לווינגר מפני שהוא מת, אבל די ברור שגם האחרים ידעו ואף עודדו. בספרו המרתק 'אחים יקרים', מספר חגי סגל שמנחם לבני (לבני וסגל היו שניהם חברי ארגון הטרור) מספר בחקירתו שהרבנים ליאור, ולדמן ולווינגר
 
הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)
 
הדברים לא יכולים להיות יותר ברורים מזה (אם כי אני משער שיהיו ציונים-דתיים שיסבירו שמדובר בפלפול הלכתי-ישיבתי-תלמודי-קבלי גרידא שמי שלא למד בישיבה פשוט לא מסוגל להבין ושממילא אנשים לא מקשיבים לרבנים וכו' וכו'), ועם זאת הרבנים יצאו מהסיפור נקיים לחלוטין, הרב ולדמן נהיה אחר כך חבר כנסת מטעם 'התחיה' והרב ליאור מתפרנס שנים מכספי ציבור כרב של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, בלי להפסיק לרגע לשחרר דברי בלע. שניהם באים בקהל ללא כל חטוטרת על גבם, טהורים וכשרים לכל עניין.
 
הפשע הגדול יותר הזה, שהסרט עומד עליו ושנרמז גם בכותרתו, חייב להטריד אותנו למרות שכבר התרגלנו אליו. הרפיסות של מנגנוני המדינה מול טרור יהודי בפרט ומול אלימות לאומית מצד יהודים באופן כללי היא נתון יסודי שאנחנו חיים איתו מזה עשרות שנים. רק בעשרת הימים האחרונים פצעו נערי מתנחלים שוטרים בשתי הזדמנויות שונות, ואיש לא פצה פה וגינה, שום זעזוע ציבורי או פוליטי לא נרשם. שגרה.
 
המדינה בעצם מאותתת שהמונופול על האלימות, מהגדרותיה היסודיות של מדינת הלאום המודרנית, לא ממש חשוב לה, שהיא מוכנה לחלוק בו עם קבוצות פרטיזניות של אזרחים – בתנאי שהם יהודים כמובן. כך משילה מעליה מדינת ישראל סממנים של רפובליקה ומאמצת סממנים של שטעטל. אנחנו שבט יותר מאשר קהילה אזרחית.
 
יהיה מי שיאמר שמדובר בתוצאה טבעית של הגדרתה של המדינה "מדינת היהודים". אם המדינה שייכת לקבוצה אתנית מסויימת, מובן שיפלו אותה לטובה על פני קבוצות אחרות, כולל סובלנות למעשי אלימות כלפיהן (ודאי במצב של מאבק לאומי עם אותן קבוצות). יש כאן גם סממן ספציפי של היהדות, מעין דת ולאום ואתנוס שמקופלים כולם בקבוצה אחת. לך תבנה מזה מדינה.
 
יש בכל זה כמובן אמת, אבל זאת לא כל התמונה. חייבים להוסיף לכך את הנחיתות המובלעת שמרגישים יהודים חילונים, לפחות מאז שנות השבעים, אל מול יהודים שומרי מצוות. כאשר היתה זהות חילונית מוצקה ("חלוצית", "עברית", סוציאליסטית, לאומית-קולקטיביסטית) ידעו חילונים לעמוד מול קבוצות שקראו תיגר על ההגמוניה שלהם. מרגע שהזהות הזאת התפוררה, בהדרגה מאז שנות השבעים, הישראלים החילונים פיתחו יראה כלפי שומרי המצוות, היהודים האמיתיים יותר בעיניהם.
 
כשאין לגיטימציה פנימית שנשענת על ביטחון עצמי ותפיסת עולם ברורה, החוק עצמו לא מספיק כדי לעמוד מול אלימות מהצד השני – שנתפס למעשה כביטוי היותר אותנטי שלנו עצמנו. האלימים, מאידך, קולטים את המסר ורק הופכים נועזים וחצופים יותר. אפשר לראות את זה בסרט. נתן נתנזון ויהודה עציון מספרים למצלמה על התקדמות לקראת שינוי פניה של המדינה.
:
WhatsApp Image 2018-06-17 at 23.21.00
התמונה מתוך הסרט, באדיבות שי גל

המרד (הכלכלי והזהותי) נגד הגלובליזציה – על ספרו של נדב איל

'המרד נגד הגלובליזציה', הידוע יותר בכינויו הספר של נדב איל, הוא ספר טוב וספר שטוב שיצא עכשיו. זהו ספר עשיר מאוד במידע, מפוכח ומפכח, שנותן תמונה עדכנית ורחבה על הטוב והרע שבגלובליזציה, ואת ניתוחו לתהליך התערערותה. כדאי לקרוא אותו.
מצד אחד, הישיגי הגלובליזציה הקפיטליסטית הן מעבר לכל ויכוח. כפי שמבאר איל, אם ב-1950 מעל 70% מהאנושות חיה בעוני מוחלט, כיום מדובר בפחות מ-15%. אם ב-1950 שני שליש מהעולם היו אנאלפבתים, היום 85% מהאנושות יודעים קרוא וכתוב. תמותת תינוקות וילדים היא בשפל חסר תקדים וכן תמותה ממחלות שונות. אלו השיגים עצומים ללא ספק.
מצד שני, אותם תהליכים שהביאו לכך גם פוררו תרבויות, קהילות וזהויות מקומיות, והחליפו אותן בגרסה מקומית של התרבות המערבית המודרנית. אותם תהליכים גם הביאו לנראות גדולה יותר של הפערים הכלכליים בין המערב לשאר העולם וגם בין אזורים שונים בתוך המערב. הם גם הביאו לשינויים במשק המים ובאקלים שמסכנים את חייהם של מיליונים.
איל מביא שלל דוגמאות לכך. הוא כותב על ניצול עבודת ילדים בקונגו, על ההצפות בבנגלדש, על הטרור האיסלאמי במומבאי, על המחסור בילדים ביפן, על התערערות מעמד הביניים באירופה, על תומכי טראמפ באמריקה, על ניאו-נאצים בברלין ועוד ועוד.
Capture

 

שלל המידע שמוצג בספר מגיע משני מקורות: האחד הוא מחקרים למיניהם, עיתונאיים ואקדמיים, והשני הוא חוויותיו של אייל עצמו שבילה זמן ברחבי העולם, מיפן ועד לונדון דרך גרמניה, דרום ארה"ב ודטריוט. הספר כתוב וערוך היטב, ואין כל קושי לצלוח את 353 עמודיו. הוא נותן תמונה עשירה של העת הנוכחית ושל האתגרים המונחים לפתחה, האתגרים שללא כל ספק ישנו את העולם שהכרנו בשבעים השנים האחרונות, כלומר מאז תום מלחמת העולם השניה. הוא מחבר את חתיכות הפאזל ומאפשר תפיסה יפה ומדכדכת של המתרחש, ולכן חשוב שהוא נכתב וחשוב לקרוא אותו.
הספר לא מציג תזה מתוחכמת או איזו תיאוריה מבריקה, והוא סיכומי בעיקרו. שתי הסיבות שמביא איל ל"מרד נגד הגלובליזציה" הן האכזבה מהבטחות הקפיטליזם (כלומר, פערי שכר ורמת חיים), ומשברי הזהות העוברים על קהילות מקומיות העוברות אמריקניזציה. מתוך אלה, איל מדגיש יותר את הכלכלה, ואילו מה שמעניין אותי יותר הן שאלות של זהות. אם אתם כמוני, אני ממליץ לכם לקרוא גם ספר שיצא לפני שנה ומשלים את ספרו של איל מהכיוון הזה. לספר קוראים Age of Anger (והכותרת בהחלט מתכתבת עם זו של איל) והוא נכתב על ידי האינטלקטואל ההודי (שגר היום בלונדון) פנקז' מישרה.
מישרה עומד בספרו על הסיבות התרבותיות ל'מרד", והוא מוצא אותן כבר במרידות קודמות במאות ה-19 והעשרים. עבורו "המרד" הוא קודם כל בפרדיגמה המערבית-המודרנית, שהופכת את האדם לאינדיבידואל, מנתקת אותו מקשריו המסורתיים, המעמדיים, התרבותיים ואף המשפחתיים, ומרוקנת את הקוסמוס מקסם וממשמעות. המצב הקיומי הזה,
שנתפס עבור כל מי שאינו מנוי לפרדיגמה של הנאורות הבריטית והצרפתית כמשבר, יחד עם התחושה של "ההשפלה בידי אליטות מתנשאות ושקרניות", הם הסיבה לזעם.
מהבחינה הזאת, כבר הרומנטיקה הגרמנית היתה מרד במה שהיא תפסה כרוחות "מערביות", כלומר צרפתיות ובריטיות, שמנתקות (במובן תרבותי) את הגרמנים מעברם, מאדמתם ומדתם, וכמוה ההוגים הרוסים (הרצן, טולסטוי) שיצאו נגד ה"התמערבות" של רוסיה וביקשו לחזור לעבר רוסי או פרבוסלאבי "אותנטי" של המוז'יק, או הוגים יפנים שראו במערב תרבות של ריקבון וביקשו לחזור לערכי השינטו או קוד הסמוראי. הרי אפילו המרקסיזם היה עוד ניסיון להאבק בליברליזם האינדיבידואליסטי, וכמובן שהאסלאם הרדיקלי אינו אלא עוד תגובה, גמלונית, פתטית ואלימה, למשבר הזהות של הפגישה עם המערב.
מישרה מקביל את הטרור המוסלמי בזמננו לטרור ההינדואי כנגד הבריטים במאה ה-19 ומחצית העשרים, ולטרור האנרכיסטי שהשתולל באירופה של סוף המאה ה-19, אשר נהג להשתמש בפצצות על מנת להתנקש בחיי מלכים וקיסרים, לתקוף מוסדות בורגניים כמו בתי אופרה ובנייני בורסה ולזרוע פחד והרס אקראיים. הוא משרטט את הדפוסים הדומים של הריאקציה, תרתי משמע, לקידמה המערבית.
הן מתוך ספרו של מישרה והן מתוך ספרו של איל עולה מציאות אירונית. המודרנה המערבית היא שאיפשרה מלכתחילה את המחשבה על חיים שוויוניים ולא מעמדיים, חיים של הגשמה אישית ולא קהילתית. והנה אחרי יצירת הציפייה לניידות, שויוון והתפתחות אישית האכזבה של הנותרים מאחור מתורגמת לזעם. מעניין לשים לב שרוב מנהיגי ארגוני טרור או התנועות המהפכניות בעולם השלישי לא יהיו עניים או אנשים מסורתיים, אלא דווקא מתמערבים למיניהם ממעמד הביניים. הקפיטליזם פירק להם את המסורת והחדיר בהם תפיסה של קידמה – וקנאה במי שהתקדם.
לעיתים מגיע גם תסכול מחוסר התקדמות אישית, חוסר אפשרות "להגשים את החלום", ולעיתים, וזה, אני חושב, המניע העמוק יותר, מדובר באכזבה מהמשמעות הדלה שהחיים המודרניים מספקים (בהשוואה לעולמות המשמעות המלאים והטוטליים של המסורות הדתיות בעולם הפרה-מודרני). אלה מביאים לניכור מהחיים החדשים, רצון למרד, לנקמה, וגיבוש הווריציה המקומית של הפונדמנטליזם.
בסופו של דבר גם הפונדמנטליזם בישראל, בעיקר זה החרד"לי, אינו שונה בדפוסיו ובמניעיו האנטי-מערביים. אותה דחיה של המערב כרקוב, אותה התבצרות פתטית בפרשנות מילולית למסורת, אותו זעם על כל מי שחורג מהקו. יכול להיות שיש כאן גם רמז לאופן פעולת הימין הלא-פונדמנטליסטי בישראל: למרות שהם בשלטון כבר שנים – הם עדיין אופוזיציה. ולא משנה שאצלם הכוח – הם הקורבנות. ומותר גם לשקר, מפני שהסכנה לזהות כל כך עמוקה שההגנה על עולם המשמעות שלנו קודמת לכל.
איל מסיים את ספרו בקריאה להגנה אקטיבית על השיגי הקידמה והדמוקרטיה הליברלית. אני לגמרי איתו בזה (כל עוד נבין, כאמור לעיל, שהדמוקרטיה הליברלית לא באה ללא מחיר), אבל לצערי אני לא בטוח שהוא צודק כאשר הוא קובע כי "אין מודל מצליח אחר לבד מגלובליזציה בעולם עם רוב דמוקרטי ליברלי" (עמ' 339).
השאלה היא כמובן איך נגדיר "מצליח". האם סין אינה מודל מצליח, לפחות כלכלית? כמובן, חירויות הפרט בה נרמסות, אבל השאלה היא האם הבטחת כבוד וזהות יכולה להחליף בצורה מספקת עבור רבים, בעיקר בעולם הלא-מערבי, את ההבטחה לחירות. מכיוון שהאתוס המערבי ההופך את האוטונומיה האישית לאידיאל ואת הכבוד ל-dignity הוא ייחודי למערב, נדמה לי שהתשובה היא חיובית.

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

טראמפ מדברר נצרות רקונסטרוקציוניסטית

Capture

אתמול צייץ טראמפ את הציוץ לעיל. הוא אמר את אותו משפט בנאום שנשא לפני קהל אונגליסטי ב-9 ליוני השנה. מדובר בסיסמה שלקוחה מתוך תאולוגיה נוצרית רקונסטרוקטיוניסטית, שמבוססת על כתביו של Rousas Rushdoony (מת ב-2001).

התיאולוגיה הזאת משחקת תפקיד חשוב בכוחות האוונגליסטים של הימין הדתי בארה"ב, ובבסיסה ההתנגדות ל"ממשלה גדולה" ולהומניזם. שני אלה, על פי ראשדוני, מעודדים אלילות, משום שהם מעוררים הערצה לאדם או למדינה, ולא לאלוהים. הבעיה על פי רוסדוני היא שבזמננו רוב הנוצרים הסיטו את לבם מהאל אל האדם או המדינה, ולכן אינם נוצרים נאמנים. גם הדמוקרטיה, תוצר מובהק של ההומניזם והממשל הבירוקרטי, פסולה בעיני ראשדוני ותלמידיו.

זו תיאלוגיה "פוסטמלניארית", כלומר שלא מחכה לתחילתו של "המלניום", שבו ישלוט ישו למשך אלף שנה עד יום הדין, אלא פועלת בעולם באופן אקטיבי כדי לתקן עולם במלכות שדי, כלומר לכונן את ארה"ב כמדינה נוצרית על פי הכתוב בכתבי הקודש.

הציטוט של טראמפ כאילו לקוח מכתבי ראשדוני, אבל ברור שלטראמפ אין מושג קלוש בתיאולוגיה נוצרית עכשווית. מה שכן, אולי לסטיב בנון יש. בנון הוא חבר ה-Council of National Policy, גוף נוצרי-שמרני שגם בכירי הוגי הנצרות הרקונסטרוקציוניסטית (כולל ראשדוני כשהיה חי) חברים בו. גם משפחת De Vos, שמתוכה מינה טראמפ את שרת החינוך שלו, מקושרת לרקונסטרוקציוניסטים. סביר שרעיונות כאלה מסתובבים במעגלי ההשפעה על טראמפ.

לבסוף מעניין לשים לב לדמיון היא התיאולוגיה הזאת לרעיונות בימין הדתי אצלנו. הגל הליברטריאני, יחד עם העצמת התפיסה המילולית של המקרא והחלומות על בית המקדש, הערבוב המוזר בין מימדים ליברלים קיצוניים לפונדמנטליסטים קיצוניים, מזכירים מאוד את מה שקורה במקבילה הנוצרית-אמריקאית. גם מכוני המחקר השמרניים שלהם ושלנו דוברים את אותה שפה, ולפעמים נהנים מאותו מימון. יתכן שהקשר המעמיק בין הימין הדתי אצלנו לאוונגליסטים האמריקאים משפיע לא רק על מדיניות הממשל בארה"ב.

רדיקליות חרדית – ספר חדש ומעניין על נטורי קרתא וסאטמר

עמיתי המלומד מוטי ענברי אוהב לכתוב על דת רדיקלית. הוא כתב את הספר החשוב פונדמנטליזם יהודי והר הבית וחקר גם את המשיחיות האוונגליסטית סביב מדינת ישראל. בספרו החדש הוא פנה אל החרדיות הקיצונית ובדק את שורשי התיאולוגיה הרדיקלית של נטורי קרתא וחסידות סאטמר.
לבד מדיונים מעניינים על טיבו של פונדמנטליזם ועל ההבדלים בין הקנאות בתקופת בית שני לזו שהיום, בספר הוא חושף פרטים מאלפים מחייו של מייסד התנועה, הרב עמרם בלוי, וכן על חייהם של הרבנים חיים אלעזר שפירא ויואל טייטלבוים, מייסד חצר סאטמר בניו-יורק. הנה כמה סיפורים מרתקים:
* פעילותו הציבורית הראשונה של הרב עמרם בלוי, עוד לפני הקמת נטורי קרתא, היתה ניסיון להקים מושבה חקלאית לאנשי הישוב הישן. אילו היתה קמה מושבה זו, אי אפשר היה לטעון יותר שלחרדים לא ראוי לעבוד במקביל ללימוד תורה. הפרוייקט נכשל לצערנו.
* נישואיו של הרב בלוי לאשתו רות בן דוד: אחרי שנודע שהזוג עומד להתחתן, רצו בניו של עמרם לבד"צ העדה החרדית והוציאו פסיקה האוסרת עליו להנשא לה. למה? היו שני טיעונים: 1. הנישואים עושים שם רע לנטורי קרתא ואנשים מרכלים, כי רות היא גרה וזה לא נאה שרב גדול יתחתן עם גרה. 2. עמרם מרמה אותה, כי היא רוצה להביא ילדים לעולם, אבל עמרם הוא עקר. על טענת הרכילות ענה עמרם שזה איננו מניע לגיטימי לפסילת נישואים. לגבי טענת העקרות הוא ענה – אדרבא! רות היא גרה, ולכן היא נחשבת ליהודי סוג ב', ולכן עדיף שלא יהיו לו ילדים איתה, אי לכך יש יתרון בנישואים כאלה עם גבר עקר. מה שיפה הוא שהרב בלוי אהב את רות מאוד, ושלח לה מכתבי אהבה חמים ביותר. מעניין לראות את מנהיג משמרות הצניעות כרומנטיקן עדין.
* מנהיג קנאי החרדים לפני מלחמת העולם השניה היה הרבי ממונקאטש, חיים אלעזר שפירא. בשנת 1930 ביקש הרבי לבקר בירושלים על מנת להכתיר את מלך המשיח. הרב הגיע למסקנה שישיש ירושלמי ספרדי, רב מקובל בשם אליעזר אלפנדרי, הוא בחזקת משיח, ושפירא מיהר להפגש איתו על מנת להכתירו. במהלך הביקור קרתה תקלה: אלפנדרי מת מול עיני הפמליה המבקרת. מותו הוביל למסקנה מתבקשת שהוא לא המשיח, ועתה נאלצו הקנאים למצא צדיק חדש. האיש שנמצא מתאים למשימה היה הרב שפירא עצמו.
* לבסוף, ענברי מעלה תזה מעניינת באשר לסיפור היחלצותו של הרבי מסאטמר משואת יהודי הונגריה. על פי ענברי ייתכן שהוא הסכים לעסקה שבה הוא ימתן את התנגדותו לתנועה הציונית ובתמורה הוא יכנס לרשימת הנוסעים על רכבת קאסטנר, תוך שהוא משאיר את חסידיו לחסדי הנאצים.
ספר מרתק, ורק חבל שהוצאת Cambridge University Press גובה עליו לא פחות ממאה דולר. אבל אולי בקרוב בספריה הקרובה לביתכם. בכ"א תודה מוטי על המחקר!
Capture

בר אילן מדירה שירה

מה בעייתי בהחלטה של אוניברסיטת בר-אילן לא לאפשר שירה בטקס יום השואה? שהיא נובעת מאיסור שירת נשים (כי קול באישה ערווה כמובן). האוניברסיטה לא מספיק מיזוגנית כדי לאפשר שירת גברים ללא נשים, אז פשוט מבטלים את כל השירה לכולם.
 
אבל מה רע בזה, הרי צריך להתחשב במי שמקפיד לא לשמוע שירת נשים, לא? להתחשב צריך, אבל השאלה היא תמיד עד איזה גבול, ובאיזה מרחב. טקס יום השואה הוא בהגדרה אירוע ציבורי. באירוע ציבורי ראוי דווקא *לא* ליישר את עצמנו על פי המכנה המשותף הפונדמנטליסטי ביותר. למה? משום שרוב הציבור, בהגדרה, אינו קיצוני ביותר, ורוב הציבור זכאי להשכר ממה שמקובל ומובן מאליו בחברה שהוא חלק ממנה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיסור המדיר ציבורית חצי מהאוכלוסיה.
 
בכל זאת, תגידו, מה אכפת לנו להתחשב כדי שכולם יוכלו להגיע לטקס? ושוב אומר, בכל זאת, שיש גבולות שאסור לחצות. הרי יש כאלה שדורשים, מטעמים הלכתיים שעבורם הם תורה מסיני, שמרצות לא תלמדנה אותם. האם ידירו מרצות מכיתות מסויימות? או אולי יקבעו שכלל לא יהיו לא מרצים ולא מרצות באוניברסיטה כדי לא להפלות? ומה עם אלה שדורשים לא לשבת במשותף עם סטודנטיות? האם יקימו מחיצה בכיתות? אולי כיתות נפרדות לבנים ולבנות? מה בנוגע לסטודנטיות שמתלבשות בצורה לא צנועה? אולי האוניברסיטה תספק משטרת צניעות שתדאג שהקמפוס יהיה נקי מזימה?
 
לא רבותי. המרחב הציבורי צריך להישאר חופשי. זה לא אומר שהכל מותר וזה לא אומר שלא צריך להתחשב. ממש לא. יש נורמה וראוי להתחשב. אבל הנורמה היא המקובל, הסביר. מתיישרים על פי דרך הארץ הכללית, לא על פי הפרשנות הקיצונית ביותר להלכה.
 
הרוב הגדול, המכריע, של הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן שומע שירת נשים. בטלוויזיה, ביו-טיוב, בווקמן. הניסיון לרצות את הקיצונים ביותר הוא נפסד מוסרית ומעוות מעשית. הוא מייצר מרחב ציבורי מדולל וצחיח. הוא נותן לקיצונים לקבוע בשביל כולם, ומתוך "התחשבות" מאלץ את הכלל להכפיף עצמו בפני המיעוט הזעיר.
 
אוניברסיטת בר אילן עשתה טעות חמורה, ונקווה שתדע לתקן.

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

eldad

ההקשר הרחב יותר של הטרור שיוצא מהציונות הדתית

הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.

ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.

ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.

יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.

גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.

הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.

ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.

מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.

עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).

לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).

חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."

סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.

ראיון של קרן נויבך עם אביו של נער גבעות לשעבר

ראיון מרתק ומעציב עם אבא של מי שהיה נער גבעות. כדאי להקשיב. הוא מתאר קודם כל מרד נעורים, אבל כזה שמתפתח מהר מאוד למעגל של פונדמנטליזם בהשפעת רבנים. והוא מדבר על הבגידה של הציבור שלו מבחינתו, שמתכחש לנוער הזה ולא מוכנים לטפל בהם מפחד שהמגע בהם יכתים את המחנה.
 
שני ציטוטים:
"הרב גינזבורג, הרב שפירא מחבר תורת המלך… יש להם שליטה מדהימה בנערים האלה. סמס אחד שלהם וכל הנערים האלה סרים למשמעתם. זה מצב שאנחנו לא מאמינים, אנחנו לא יכולים לקלוט את זה. יש להם השפעה מאגית, מחשמלת." (4:18)
 
"הם בטח צמחו בערוגה שלך [=של בנט]. אתה חיפשת בקצה הערוגה, הם נמצאים במרכז. הם צמחו בישיבות הכי טובות. חתן תנ"ך יצא משם, חתן הרמב"ם יצא משם. וגם עוד שישה נערים יצאו, מאותו מחזור של הבן שלי, והלכו לגבעות." (9:51)

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.