פונדמנטליזם

טראמפ מדברר נצרות רקונסטרוקציוניסטית

Capture

אתמול צייץ טראמפ את הציוץ לעיל. הוא אמר את אותו משפט בנאום שנשא לפני קהל אונגליסטי ב-9 ליוני השנה. מדובר בסיסמה שלקוחה מתוך תאולוגיה נוצרית רקונסטרוקטיוניסטית, שמבוססת על כתביו של Rousas Rushdoony (מת ב-2001).

התיאולוגיה הזאת משחקת תפקיד חשוב בכוחות האוונגליסטים של הימין הדתי בארה"ב, ובבסיסה ההתנגדות ל"ממשלה גדולה" ולהומניזם. שני אלה, על פי ראשדוני, מעודדים אלילות, משום שהם מעוררים הערצה לאדם או למדינה, ולא לאלוהים. הבעיה על פי רוסדוני היא שבזמננו רוב הנוצרים הסיטו את לבם מהאל אל האדם או המדינה, ולכן אינם נוצרים נאמנים. גם הדמוקרטיה, תוצר מובהק של ההומניזם והממשל הבירוקרטי, פסולה בעיני ראשדוני ותלמידיו.

זו תיאלוגיה "פוסטמלניארית", כלומר שלא מחכה לתחילתו של "המלניום", שבו ישלוט ישו למשך אלף שנה עד יום הדין, אלא פועלת בעולם באופן אקטיבי כדי לתקן עולם במלכות שדי, כלומר לכונן את ארה"ב כמדינה נוצרית על פי הכתוב בכתבי הקודש.

הציטוט של טראמפ כאילו לקוח מכתבי ראשדוני, אבל ברור שלטראמפ אין מושג קלוש בתיאולוגיה נוצרית עכשווית. מה שכן, אולי לסטיב בנון יש. בנון הוא חבר ה-Council of National Policy, גוף נוצרי-שמרני שגם בכירי הוגי הנצרות הרקונסטרוקציוניסטית (כולל ראשדוני כשהיה חי) חברים בו. גם משפחת De Vos, שמתוכה מינה טראמפ את שרת החינוך שלו, מקושרת לרקונסטרוקציוניסטים. סביר שרעיונות כאלה מסתובבים במעגלי ההשפעה על טראמפ.

לבסוף מעניין לשים לב לדמיון היא התיאולוגיה הזאת לרעיונות בימין הדתי אצלנו. הגל הליברטריאני, יחד עם העצמת התפיסה המילולית של המקרא והחלומות על בית המקדש, הערבוב המוזר בין מימדים ליברלים קיצוניים לפונדמנטליסטים קיצוניים, מזכירים מאוד את מה שקורה במקבילה הנוצרית-אמריקאית. גם מכוני המחקר השמרניים שלהם ושלנו דוברים את אותה שפה, ולפעמים נהנים מאותו מימון. יתכן שהקשר המעמיק בין הימין הדתי אצלנו לאוונגליסטים האמריקאים משפיע לא רק על מדיניות הממשל בארה"ב.

רדיקליות חרדית – ספר חדש ומעניין על נטורי קרתא וסאטמר

עמיתי המלומד מוטי ענברי אוהב לכתוב על דת רדיקלית. הוא כתב את הספר החשוב פונדמנטליזם יהודי והר הבית וחקר גם את המשיחיות האוונגליסטית סביב מדינת ישראל. בספרו החדש הוא פנה אל החרדיות הקיצונית ובדק את שורשי התיאולוגיה הרדיקלית של נטורי קרתא וחסידות סאטמר.
לבד מדיונים מעניינים על טיבו של פונדמנטליזם ועל ההבדלים בין הקנאות בתקופת בית שני לזו שהיום, בספר הוא חושף פרטים מאלפים מחייו של מייסד התנועה, הרב עמרם בלוי, וכן על חייהם של הרבנים חיים אלעזר שפירא ויואל טייטלבוים, מייסד חצר סאטמר בניו-יורק. הנה כמה סיפורים מרתקים:
* פעילותו הציבורית הראשונה של הרב עמרם בלוי, עוד לפני הקמת נטורי קרתא, היתה ניסיון להקים מושבה חקלאית לאנשי הישוב הישן. אילו היתה קמה מושבה זו, אי אפשר היה לטעון יותר שלחרדים לא ראוי לעבוד במקביל ללימוד תורה. הפרוייקט נכשל לצערנו.
* נישואיו של הרב בלוי לאשתו רות בן דוד: אחרי שנודע שהזוג עומד להתחתן, רצו בניו של עמרם לבד"צ העדה החרדית והוציאו פסיקה האוסרת עליו להנשא לה. למה? היו שני טיעונים: 1. הנישואים עושים שם רע לנטורי קרתא ואנשים מרכלים, כי רות היא גרה וזה לא נאה שרב גדול יתחתן עם גרה. 2. עמרם מרמה אותה, כי היא רוצה להביא ילדים לעולם, אבל עמרם הוא עקר. על טענת הרכילות ענה עמרם שזה איננו מניע לגיטימי לפסילת נישואים. לגבי טענת העקרות הוא ענה – אדרבא! רות היא גרה, ולכן היא נחשבת ליהודי סוג ב', ולכן עדיף שלא יהיו לו ילדים איתה, אי לכך יש יתרון בנישואים כאלה עם גבר עקר. מה שיפה הוא שהרב בלוי אהב את רות מאוד, ושלח לה מכתבי אהבה חמים ביותר. מעניין לראות את מנהיג משמרות הצניעות כרומנטיקן עדין.
* מנהיג קנאי החרדים לפני מלחמת העולם השניה היה הרבי ממונקאטש, חיים אלעזר שפירא. בשנת 1930 ביקש הרבי לבקר בירושלים על מנת להכתיר את מלך המשיח. הרב הגיע למסקנה שישיש ירושלמי ספרדי, רב מקובל בשם אליעזר אלפנדרי, הוא בחזקת משיח, ושפירא מיהר להפגש איתו על מנת להכתירו. במהלך הביקור קרתה תקלה: אלפנדרי מת מול עיני הפמליה המבקרת. מותו הוביל למסקנה מתבקשת שהוא לא המשיח, ועתה נאלצו הקנאים למצא צדיק חדש. האיש שנמצא מתאים למשימה היה הרב שפירא עצמו.
* לבסוף, ענברי מעלה תזה מעניינת באשר לסיפור היחלצותו של הרבי מסאטמר משואת יהודי הונגריה. על פי ענברי ייתכן שהוא הסכים לעסקה שבה הוא ימתן את התנגדותו לתנועה הציונית ובתמורה הוא יכנס לרשימת הנוסעים על רכבת קאסטנר, תוך שהוא משאיר את חסידיו לחסדי הנאצים.
ספר מרתק, ורק חבל שהוצאת Cambridge University Press גובה עליו לא פחות ממאה דולר. אבל אולי בקרוב בספריה הקרובה לביתכם. בכ"א תודה מוטי על המחקר!
Capture

בר אילן מדירה שירה

מה בעייתי בהחלטה של אוניברסיטת בר-אילן לא לאפשר שירה בטקס יום השואה? שהיא נובעת מאיסור שירת נשים (כי קול באישה ערווה כמובן). האוניברסיטה לא מספיק מיזוגנית כדי לאפשר שירת גברים ללא נשים, אז פשוט מבטלים את כל השירה לכולם.
 
אבל מה רע בזה, הרי צריך להתחשב במי שמקפיד לא לשמוע שירת נשים, לא? להתחשב צריך, אבל השאלה היא תמיד עד איזה גבול, ובאיזה מרחב. טקס יום השואה הוא בהגדרה אירוע ציבורי. באירוע ציבורי ראוי דווקא *לא* ליישר את עצמנו על פי המכנה המשותף הפונדמנטליסטי ביותר. למה? משום שרוב הציבור, בהגדרה, אינו קיצוני ביותר, ורוב הציבור זכאי להשכר ממה שמקובל ומובן מאליו בחברה שהוא חלק ממנה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיסור המדיר ציבורית חצי מהאוכלוסיה.
 
בכל זאת, תגידו, מה אכפת לנו להתחשב כדי שכולם יוכלו להגיע לטקס? ושוב אומר, בכל זאת, שיש גבולות שאסור לחצות. הרי יש כאלה שדורשים, מטעמים הלכתיים שעבורם הם תורה מסיני, שמרצות לא תלמדנה אותם. האם ידירו מרצות מכיתות מסויימות? או אולי יקבעו שכלל לא יהיו לא מרצים ולא מרצות באוניברסיטה כדי לא להפלות? ומה עם אלה שדורשים לא לשבת במשותף עם סטודנטיות? האם יקימו מחיצה בכיתות? אולי כיתות נפרדות לבנים ולבנות? מה בנוגע לסטודנטיות שמתלבשות בצורה לא צנועה? אולי האוניברסיטה תספק משטרת צניעות שתדאג שהקמפוס יהיה נקי מזימה?
 
לא רבותי. המרחב הציבורי צריך להישאר חופשי. זה לא אומר שהכל מותר וזה לא אומר שלא צריך להתחשב. ממש לא. יש נורמה וראוי להתחשב. אבל הנורמה היא המקובל, הסביר. מתיישרים על פי דרך הארץ הכללית, לא על פי הפרשנות הקיצונית ביותר להלכה.
 
הרוב הגדול, המכריע, של הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן שומע שירת נשים. בטלוויזיה, ביו-טיוב, בווקמן. הניסיון לרצות את הקיצונים ביותר הוא נפסד מוסרית ומעוות מעשית. הוא מייצר מרחב ציבורי מדולל וצחיח. הוא נותן לקיצונים לקבוע בשביל כולם, ומתוך "התחשבות" מאלץ את הכלל להכפיף עצמו בפני המיעוט הזעיר.
 
אוניברסיטת בר אילן עשתה טעות חמורה, ונקווה שתדע לתקן.

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

eldad

ההקשר הרחב יותר של הטרור שיוצא מהציונות הדתית

הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.

ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.

ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.

יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.

גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.

הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.

ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.

מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.

עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).

לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).

חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."

סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.

ראיון של קרן נויבך עם אביו של נער גבעות לשעבר

ראיון מרתק ומעציב עם אבא של מי שהיה נער גבעות. כדאי להקשיב. הוא מתאר קודם כל מרד נעורים, אבל כזה שמתפתח מהר מאוד למעגל של פונדמנטליזם בהשפעת רבנים. והוא מדבר על הבגידה של הציבור שלו מבחינתו, שמתכחש לנוער הזה ולא מוכנים לטפל בהם מפחד שהמגע בהם יכתים את המחנה.
 
שני ציטוטים:
"הרב גינזבורג, הרב שפירא מחבר תורת המלך… יש להם שליטה מדהימה בנערים האלה. סמס אחד שלהם וכל הנערים האלה סרים למשמעתם. זה מצב שאנחנו לא מאמינים, אנחנו לא יכולים לקלוט את זה. יש להם השפעה מאגית, מחשמלת." (4:18)
 
"הם בטח צמחו בערוגה שלך [=של בנט]. אתה חיפשת בקצה הערוגה, הם נמצאים במרכז. הם צמחו בישיבות הכי טובות. חתן תנ"ך יצא משם, חתן הרמב"ם יצא משם. וגם עוד שישה נערים יצאו, מאותו מחזור של הבן שלי, והלכו לגבעות." (9:51)

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

נדב שרגאי מסכם את הסטטוס קוו על הר הבית, ומסביר מה השתנה לפני שבוע

נדב שרגאי, אחד האנשים המלומדים ביותר בעולם בהיסטוריה המודרנית של הר הבית, מסכם את תולדות הסטטוס קוו שם עבור המעוניינים. כאן אביא מדבריו בסוף המאמר, שמסבירים מה השתנה לפני שבוע:

מבחינה זו מהוות ההבנות שאליהן הגיע ג'ון קרי [ויש להוסיף: שהוסכמו והוכרזו בהודעה רשמית על ידי ראש הממשלה נתניהו] חידוש מרחיק לכת, לטוב ולרע. הסטטוס קוו של דיין היה מוכתב ומעומעם; הוא איפשר ליהודים להמשיך ולהאמין שלא ויתרו על הר הבית, שכן לא היה זה הסכם לדורות. למוסלמים איפשרו הנהלים שהכתיב דיין לדחות טענות בדבר שיתוף פעולה כביכול עם ישראל, ולטעון שמדובר בפשרה שנכפתה עליהם.

יתרונו הגדול של הסטטוס קוו היה גם חסרונו הגדול. היהודים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על תפילה בהר. המוסלמים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על הכותל, שאותו הם מכנים "אל־בוראק". מבחינה זאת, הבנות קרי הן תקדים היסטורי.

מהותית – אין בהבנות חדש, ולמרות זאת, זוהי הפעם הראשונה שמדינת ישראל מודיעה קבל עם ועולם ובאופן רשמי שיהודים לא יתפללו בהר הבית, וכי אפשרות זו שמורה רק למוסלמים. מצד שני – זוהי גם הפעם הראשונה שבה מתפרסמת הודעה רשמית, הן מצד ארה"ב והן מצד ירדן, המכירה בכך שיהודים יוכלו לבקר בהר הבית (בניגוד לתפילה שם). […]

כך או אחרת, ברור לחלוטין כי הבנות קרי, שאותן אישרו נתניהו והמלך עבדאללה, "הורגות" בפועל את הקמפיין הציבורי והפוליטי בעד שינוי הסטטוס קוו בהר ומימוש זכות התפילה בו. את הקמפיין הזה הובילו בשנתיים האחרונות דמויות ציבוריות כשר אורי אריאל, סגן שר הביטחון אלי בן דהן (בתפקידו הקודם כסגן שר דתות), סגנית השר ציפי חוטובלי ומירי רגב, בתפקידה כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת.

ואני אוסיף: הן הורגות את הקמפיין הפוליטי, אבל הן תדרבנה את אנשי השטח לפעול ביתר תעוזה, וזה יכול להיות מסוכן.

כמה מילים כלליות על פונדמנטליזם דתי

תנועת 'דרור ישראל' הפיקה אתר שמוקדש לשיח לציון 20 שנה לרצח רבין. היום עלה בוא מאמר על הטרור היהודי, שבו בין השאר אני אומר כמה מילים (מאוד כלליות) על הפונדמנטליזם הדתי:
 
ד"ר תומר פרסיקו מייחס את ההקצנה בעשורים האחרונים למשבר עמוק שעובר על כל הדתות בעידן המודרני. "פעם הדת הייתה מערכת שחולשת על כלל המציאות. היום, בעקבות תהליך החילון, הדת הפכה למחלקה אחת בתוך שלל המחלקות או הקטגוריות שיש לנו בחיים. גם במרחב הפסיכולוגי יש תחושה רווחת שהטקס הדתי הופך להיות משהו מכני בשבילנו, על גבול המזויף", הוא אומר.
 
אחד מהפתרונות למצוקה, על פי פרסיקו, הוא תפיסה דתית פונדמנטליסטית: "הפונדמנטליזם למעשה שואף לצמצם את הפערים שנוצרו בתחומים האלה ובכך לרפא את המשבר, כלומר להחזיר לדת את המעמד שהיה לה קודם. להקים מדינת הלכה, או מדינה איסלמית באיראן, שבה הדת קובעת הכול. במרחב הפסיכולוגי הפונדמנטליסט מבקש לצמצם את הפער בין הטקס לבין משהו אותנטי, ש'מרגיש נכון', משהו שכולם מחויבים אליו, אפילו מרצון, שכולם מרגישים שזה מה שהאל מצווה עלינו ומה שהיינו רוצים לעשות".
 
איך התפיסה הזו התבטאה במעשיהם של טרוריסטים יהודים דתיים?
 
"בוא ניקח למשל את יהודה עציון. הוא ומקובל צעיר בשם ישועה בן שושן רצו לפוצץ את כיפת הסלע, לעצור את הסכם השלום עם מצרים, לעצור את הנסיגה מסיני, הכול בתחילת שנות ה-80. אבל מעבר לזה והרבה יותר רחב מזה, התכנית שלהם הייתה לעורר את העם למציאות חדשה, גאולית. כי ברגע שכיפת הסלע ומסגד אל אקצה יושמדו, ברור שתפרוץ אלימות בארץ ומסביב, והעם היהודי יהיה חייב לזנק לעמדות קרב.
 
"אבל, ולא פחות חשוב, זה גם יחייב אותו להתמודד עם השאלה מה עושים עם השטח הריק הגדול שננוצר בפסגת הר המוריה. המחשבה הייתה שזה יעורר את אותו גרעין משיחי אותנטי שקיים בלב של כל יהודי. זה בדיוק אופן החשיבה הפונדמנטליסטי: ראשית הדת תהפוך למשהו כללי וציבורי, כי כל העם יהיה חייב להתגייס למלחמת דת. שנית, אותו גרעין פנימי בנפש יתעורר, והמצוות וחוקי התורה, שעד כה הציבור החילוני היה מנוכר להן, יהפכו סוף סוף למשהו מובן, ונוכל לעשות אותן בלב שלם, באהבה ובשמחה".

דברים יג – פרשנות עבור פרוייקט 929

ההוראות ברורות: אם נשמע שבעיר עברית תושבים משכנעים את שכיניהם להמיר את דתם, עלינו לטבוח בתושבי אותה העיר עד האחרון שבהם, ולהעלות את כל העיר באש: הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב […] וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל (טז-יז). למי שמכיר את המונותאיזם העברי העתיק אין כאן הפתעה גדולה. אלוהים דורש שחסידיו יעבדו אותו בלעדית, וכל סטיה מאמונה אקסקלוסיבית בו נענית בעונש חמור.

למה תפיסה דתית כזאת מזעזעת אותנו? למה היא נחשבת בעינינו למפלצתית? אין זה רק משום שאנחנו מתנגדים לטבח המוני. ההוראות האלה מתנגשות עם אינטואיציה מוסרית מאוד עמוקה אצלנו, והיא שיש לאפשר לכל אדם להתוות בעצמו את דרכו הדתית (או האתאיסטית), שלא ראוי להכריח איש להאמין באמונה מסוימת או לעבוד אל מסוים, ושבוודאי אין להעניש אדם על המרת דת. אף יותר מכך: אנחנו סבורים שחיים דתיים שמקוימים רק מתוך כורך, מתוך כפייה או מתוך פחד, אינה חיים דתיים ראויים. אין כאן לדעתנו עבודת ה' אמיתית.

אז למה לא חשבו כך מחברי התורה? התפיסה הקדומה התייחסה לאדם לא כפרט, אלא כחלק ממכלול חברתי שלם. חיי הדת שלו לא היו נתונים להכרעתו, אלא היו נגזרת חד משמעית של החברה בה הוא חי. "חופש דת" היה חסר משמעות מפני שכל אדם גדל בתוך הקשר דתי מסויים, והיציאה ממנו נחשבה לבגידה לא רק באותה דת, אלא בקהילה כולה. במילים אחרות, כפי שלא בחרת במשפחתך, לא בחרת בדתך. נולדת לתוכן. אחת הבשורות המרכזיות של העידן המודרני היא עלייתו של האינדיבידואל כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, ומתן חשיבות וערך עליונים לאוטונומיה שלו או שלה.

סביר להניח שהמצווה הזאת מעולם לא קוימה, וגם כיום שומרי מצוות לא מעלים על דעתם לקיימה. התירוץ ההלכתי לא משנה (אין סנהדרין? משום דרכי שלום?). הסיפור הוא עמוק יותר: מרבית שומרי המצוות חשים רתיעה מוסרית חריפה מההוראות האלה. זאת משום שגם הם, כמובן, חלק מהעולם המודרני. הם רואים את עצמם כאינדיבידואלים הזכאים לבחור את דרכם הדתית, וממילא רואים כך גם את זולתם.

עם זאת, התפיסה המודרנית הזאת לא מקבלת ביטוי מספק בשיח ההלכתי ובכתביהם של רבנים בכירים. לא מספיק מודגשת זכותו של הפרט לבחור את אמונתו, וחובתו של כל אחד מאיתנו לכבד את בחירתו של האחר. חוסר הבהירות לגבי כיבוד דרכו של הזולת הוא תקלה, כזאת שעלולה להביא במקרים קיצוניים לאסונות. המשימה המוצבת לפתחם של רבני דורנו היא הבהרת זכותו של כל אדם לחופש דת.

פורסם ב-929