ננסה לחשוב על הבלתי ניתן למחשבה: בתחילת נובמבר ג'ו ביידן מפסיד, טראמפ מנצח. ארצות הברית, מותשת ומפולגת אחרי ארבע שנים של שקרים בלתי נגמרים, רמיסת אמות מידה ונורמות ופירוק איטי של מוסדותיה הדמוקרטיים, חולה וענייה אחרי כמעט שנה של מגפה קטלנית ואסון אקולוגי מתרחב, מתעוררת לעוד ארבע שנים של אותו סיפור. כאדם הנאבק להיחלץ מבוץ טובעני רק כדי לשקוע בו שוב, אזרחי אמריקה ממחנה השמאל יחזו במשאלות לבם מתנפצות אל חיוכו המעושה של דונלד טראמפ.
בהתחשב בתקוות העצומות שנתלות בבחירות האלה, קל לראות כיצד ניצחון שני של טראמפ, במיוחד אם הוא יתבסס על מנגנון האלקטורים ולא על הצבעת הרוב, לא יהיה מקובל על רבים שהצביעו לדמוקרטים. מהומות יפרצו, איומים בפרישה מהאיחוד יושמעו (למשל מטעם קליפורניה), חרדה אמיתית לשלום הדמוקרטיה הוותיקה בעולם תתפשט, והסדר העולמי ימשיך להתערער, לשביעות רצונם של ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג.
בשדה הרעיוני אפשר לצפות להקצנה גוברת של השמאל הרדיקלי, שגם יגדיל את שורותיו. מימין השמרנים ההגונים, הדוחים את טראמפ, יבוּדדו עוד יותר ויהפכו לבלתי רלוונטיים. המפלגה הדמוקרטית תיקלע למשבר עמוק, והמפלגה הרפובליקאית תשלים את הפיכתה לעסק המשפחתי של הטראמפים.
אבל מעבר לכל זה, הדמוקרטיה עצמה — לא רק כמנגנון, אלא כרעיון — תתערער מהיסוד. שהרי תוקפה של הכרעת הרוב מגיע, בין השאר, מתוך ההנחה שבני האדם מעוניינים בטובתם האישית ובוחרים את מנהיגיהם באופן תבוני. אנחנו דורשים אחרי רבים להטות משום שאנחנו מכבדים את האוטונומיה, את החירות ואת שיקול הדעת של הזולת כשווים לשלנו.
בחירה בטראמפ ברגע הזה תעמיד את הנחות היסוד הללו בסימן שאלה. גם אם נניח שרבים מוכנים לחיות עם השקרים, המניפולציות, השימוש לרעה בכוח והחתירה תחת מוסדות המדינה, כיצד ניתן לתרץ התעלמות של בוחרים מניהול כושל כל כך של מגפה, כלומר בחירת מנהיג שברשלנותו וחוסר כשירותו הביא לאזרחיו, באופן הפשוט ביותר, מוות המוני?
לנוכח התמיכה העממית שזוכים לה דמגוגים ורודנים ברחבי העולם — פוטין, שי, ז'איר בולסונרו, רג'פ טייפ ארדואן, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי ועוד — ניתן להניח שרבים יתייאשו מהחיבור בין דמוקרטיה, כשלטון נציגי הרוב, לליברליזם, כתפישה השמה את הפרט, על זכויותיו וחירויותיו, במרכז.
כדאי לזכור שהשילוב הזה, שבעינינו הוא מובן מאליו, הוא תוצאה של התפתחות היסטורית מסוימת, ותיאורטית אין כל הכרח שיתקיים. כאשר לוק, וולטר או קאנט קידמו את תפישותיהם הליברליות הם ביקשו "רודן נאור" שישמור על זכויות נתיניו. כשהאבות המייסדים של הדמוקרטיה הראשונה בעולם הניחו את יסודותיה הם קבעו מנגנונים שביקשו באופן מפורש לצמצם את כוחו של הרוב, החל משיטת האלקטורים (שבאופן אירוני היתה אמורה לבלום דמגוגים), דרך הסנאט (שמנוגד לעיקרון של אדם אחד — קול אחד) ועד לבית המשפט העליון.
המתח בין שלטון הרוב לזכויות הפרט הוא יסוד מובנה בדמוקרטיה הליברלית. במובן הפשוט ביותר, בכל דמוקרטיה ליברלית יגיע הרגע שבו ההמונים יבקשו להגשים תכלית אשר תפגע בזכויותיו של אדם או של מיעוט. למעשה, גם לפני המגמה הפופוליסטית של העשור האחרון הפער בין השניים הלך והתרחב.
בספרו The People Vs. Democracy חוקר מדעי המדינה יאשה מונק עומד על המתח הזה. הוא מצביע על התכנסותו והתמקדותו ההולכת וגוברת של השמאל בסוגיות של זכויות הפרט (ממאבק לאפליה מתקנת, דרך הגנה על להט"ב ועד זכויות נשים בזנות), וזאת תוך הישענות הולכת וגוברת על בתי המשפט, ולא על המחוקקים. מנגד, עולה הדגש בימין על "רצון הרוב", גם אם רצונו הוא לרמוס את השונים או החלשים.
המתח המהותי שבלב הדמוקרטיה הליברלית יכול להיות נסבל ואף פורה כל עוד יש הסכמה לא רק על חוקי המשחק אלא גם על ההיגיון שמאחוריהם. בחירת טראמפ בשנית תערער את אלה. מתוך הנכונות המתגלה לקבל מנהיג שהוכח כשקרן ורשלן באופן קטלני, אל מול מיליונים המאמינים בתיאוריות קונספירציה ילדותיות ולנוכח עליית ימין קיצוני שמקדם באופן מפורש אלימות וגזענות, ייסוגו חלקים מהשמאל, שעקרונות ליברליים של שוויון וזכויות אדם מעצבים את עולמם הפוליטי, מהדבקות בהכרעת הרוב, ויבקשו להתנהל הרחק, לכאורה, מההמון המתפרע.
יתרה מכך, אם בנובמבר 2020 תחזור התמונה על פיה רוב גדול בקרב האמריקאים המשכילים יבחר בדמוקרטים ורוב מקרב הלא־משכילים יבחר ברפובליקאים, עלולה להתחזק התפישה (האווילית) שרק מי שעבר בשערי האקדמיה מסוגל להסתייג מגזענות, להתחשב בזכויות מיעוטים, או באופן בסיסי לערוך בחירה תבונית. מכאן יתגבשו ניסיונות ליצירת מנגנונים חדשים לבלימת או לעקיפת רצון הרוב, לכל הפחות כשהוא מסכן את זכויות הפרט.
בשנים האחרונות ניכר כי הימין הפופוליסטי, ודאי במדינות כטורקיה, הודו או הונגריה, מבין את בחירת הרוב כרישיון להפרת זכויות אדם. אם טראמפ ינצח ייתכן שכפי שחלקים מהימין מבכרים את עקרון הרוב ומציבים אותו מעל לכבוד האדם וחירותו, השילוב בין הדמוקרטיה לליברליזם יקרוס גם מצד שמאל, כשהכרעת הרוב כבר לא תיחשב לאקסיומה וזכויות האדם והפרט יהפכו מעיקרון חשוב לעיקרון בלעדי.
—
פורסם במדור הדעות של הארץ
מינים 