פוליטיקה

שמרנים מול פרוגרסיבים – כך זה התחיל

בשנות התשעים של המאה ה-18 מבחין אדמונד ברק, אז פוליטיקאי בריטי ולימים מאבות השמרנות המודרנית, בתופעה מעניינת: החלוקה המוכרת אז של הכוחות בפוליטיקה האירופאית, בין המלוכנים שתמכו בשלטון אבסולוטי (או כמעט כזה), לבין אלה שהחזיקו שיש לתת לפרלמנט כוח על חשבון המלך, ועל ידי כך להגביל את כוח המלוכה, כבר אינה רלוונטית.
מדובר בעשור הראשון אחרי המהפכה הצרפתית, בה נגדע שלטונו של לואי ה-16, ולא הרבה אחרי כן, גם ראשו. והנה, הפולמוס בבריטניה סביב המהפכה לא התגבש על פי קווי המחלוקת הרגילים. כך למשל, ברק, שהשתייך למפלגת ה-Whigs, כלומר הפרלמנטרים, חשב שהמהפכה הצרפתית היא איוולת, וסופה חורבן, וזאת למרות שחבריו למפלגה חגגו את החירות החדשה בה זכו הצרפתים. ברק הבין שהפוליטיקה האירופאית מתחלקת כעת סביב ציר חדש: "אלה שמעוניינים לשמר באנגליה את סדר הדברים הישן […] ושמחשיבים את השימור הכללי של הסדר [כחיובי. ואילו הצד השני] דורש שינויים גדולים כאן, ושמח מאוד לראות אותם בכל מקום אחר." החלוקה המרכזית בפוליטיקה, בקיצור, כבר אינה זו שבין מלוכנים ופרלמנטרים, אלא הפכה לזו שבין שמרנים ופרוגרסיבים.
יובל לוין כותב, בספר שיצא באנגלית ב-2014 ותורגם כעת על ידי Aviad Stier, על הולדת החלוקה הזאת דרך חייהם ומחשבותיהם של שני בני התקופה. ברק, מאבות השמרנות המודרנית, ותומס פיין, הוגה ליברלי חשוב של שיח זכויות האדם וחלק מהמעגל של האבות המייסדים של ארצות הברית. לוין עצמו הוא אינטלקטואל אמריקאי (בעל שורשים ישראלים) שנחשב אחד ההוגים הבולטים של השמרנות האמריקאית ושל המפלגה הרפובליקאית בזמן הזה. בספר (הוצאת המרכז האקדמי שלם) הוא מבקש להציג בפנינו את שורשי החלוקה בין שמאל וימין כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא עושה זאת באופן חד, ברור, מרתק ומאיר עיניים.
הן ברק והן פיין הגיעו מרקע אנגלי פשוט, אף עני, ושניהם קנו להם שם באמצעות כתביהם. הם חיו באחת התקופות הדרמטיות ביותר: ב-1776 שלוש-עשרה הקולוניות באמריקה הצפונית הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. פיין הילל את שתי ההתפתחויות האלה, ועבר לארצות הברית כדי לעזור לה לקום. ברק תמך (פחות או יותר) באמריקאים, אבל הזהיר מפני תוצאות המהפכה בצרפת. על פי ברק המהפכה היא אויבת הרפורמה. תיקונים יש לעשות לאט, ועל בסיס חכמת העבר. הצרפתים שוגים כאשר הם סבורים שיצליחו לבנות חברה חדשה הפועלת על פי עקרונות חדשים (תבוניים, רציונליים, חילוניים וכו'). האמריקאים, שבסך הכל מבטאים את המשך הליברליזם הבריטי, יצליחו.
פיין היה נציג מובהק של מחשבת הנאורות: החברה מורכבת מפרטים אשר לכולם זכויות שוות. ממשלות מוקמות על מנת להגן על זכויות אלה. אם הן נכשלות בכך, מותר לעם, ואף חובתו, להחליפן. אין להן כל סמכות למשול בתוקף השושלת אליה הן שייכות או עקרונות העבר שקיימו אותן עד כה. מלך צרפת, שהיה רודן אטום, ודאי הודח כדין, והצרפתים פתחו במאמץ נועז ומזהיר של בניית חברה טובה יותר, לקראת עולם טוב יותר.
ברק, כשמרן, פקפק במעמד התבונה כסמכות עליונה וסבר שאין לסמוך עליה – כלומר עלינו, בני האדם החיים כעת – באופן מוחלט. גם לדת, למסורת, לרגשות ההמון ולמבנים החברתיים של העבר יש דברים חשובים ללמד אותנו. הוא זלזל ברעיון של "זכויות טבעיות" וסבר שרק החברה מעניקה זכויות לבניה – ושלכן זכויות אלה אינן זהות או אוניברסליות. פיין סבר שיש להעדיף את הטבע על ההיסטוריה, את התבונה על המסורת, את הפרט על החברה, ויחסו אל הדת הממוסדת לא היה מבייש את האתאיסטים הלוחמניים כיום (ברק שנא אתאיסטים וחשב שאסור לגלות כלפיהם סובלנות). בשונה מאמריקאים אחרים במעמדו פיין מעולם לא החזיק עבדים, ותמך בחירותם של בני אדם באשר הם.
כוכבו של ברק דרך כאשר המהפכה הצרפתית נכשלה, בדיוק כפי שניבא. במקום חברה דמוקרטית של חופש, שוויון ואחווה הגיע הטרור, ואחריו עלה לשלטון גנרל-רודן, וסחף את אירופה למלחמה. פיין הפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, אולם שמו הוכתם אחרי שפרסם חיבור בו גינה את הדת בכלל (אם כי לא את קיומו של אלוהים) ואת הנצרות בפרט, כדת המטופשת ביותר.
לוין משרטט את קווי המחלוקת בין ברק לפיין, שאינם אלא קווי המחלוקת בין השמרנות לפרוגרסיביות. הוא מדבר על המתחים שבין הצדק והסדר, הבחירה והחובה, התבונה והמסורת, והעבר וההווה, והוא עושה את זה באופן מרתק. האם הוא עושה זאת גם באופן הוגן? אני חושב שכן. היה אפשר אולי להדגיש יותר את התנגדותו של ברק לדמוקרטיה (כולל שיר הלל משתפך למארי אנטואנט אחרי מותה), אבל צריך לזכור שזאת תקופה שרבים וטובים היו נגד דמוקרטיה, כולל, למשל, וולטיר. כאמור, הספר בהחלט נותן מפה עשירה להבנת הצדדים ב"פולמוס הגדול".
אחד הדברים שאפשר ללמוד מאותה מפה הוא שיתרונו של פיין הוא חסרונו: יש לו עיקרון ברזל אחד, ואיתו הוא מסתער על העולם: הפרט על תבונתו ועל האוטונומיה שלו. לברק אין עקרון כזה. הוא בהתלבטות מתמדת. הוא עסוק בהשוואת ההווה אל העבר, בניסיון לדלות חכמה מההיסטוריה, מהמסורת, מהמוסדות (הפטריארכלים, האריסטוקרטים) הקיימים. החיסרון של פיין הוא בהתלהבות יתר להפעיל את אותו עיקרון בכל מקום, ומהר. זה לא תמיד עובד, כפי שאפשר ללמוד ממקרה צרפת (והיום, מהעולם הערבי). ברק מאידך שקוע בהתלבטויות כשהזמנים, מה לעשות, משתנים, ומלוכה כבר אינה מוסד קביל.
דרך אחת לנסח את ההבדל בין ההשקפות של שני אלה, ושל השמרנים והפרוגרסיבים בכלל, היא על פי עמדתם כלפי האוטונומיה של האינדיבידואל. עבור פיין האוטונומיה האנושית היא עניין טבעי, ראשוני, ולכן גם זכות – וגם אידיאל. ברק סבור שכל חירות שהיא יכולה לבוא רק מתוך הקשר, ולכן האוטונומיה שלנו תמיד תהיה מוגבלת, באופן עקרוני, על ידי האנשים סביבנו – המשפחה, הקהילה והמדינה. ממילא מה שהמדינה צריכה לדאוג לו, על פי ברק, אינו חירותו של הפרט (כפי שסבור פיין) אלא צרכיו (שהם גם, באופן עקרוני, צרכי הקהילה).
הספר מעניין במיוחד בזמננו, כאשר נראה שהחלוקה בין שמרנים לפרוגרסיבים, שברק היה חד מספיק להבחין בהיווצרותה, מתערערת לטובת חלוקות חדשות. הימין החדש, שלא מזמן כתבתי עליו, לועג לשמרנות ומציג תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, שמצד שני מאמצת מהויות "טבעיות" בנוגע לגזע ומגדר. גם בין אלו המתקראים שמרנים קשה למצוא קו קוהרנטי (ע"ע טראמפ), ואילו השמאל הפרוגרסיבי מקדש את האוטונומיה של הפרט עד כדי כך שהוא מוותר עבורה על ההגיון הפשוט ושקוע בטהרנות מוסרית שמשתקת אותו. ספרו של לוין נותן רקע עשיר לבחינת התמורות הללו. בהחלט מומלץ.
Capture

בעד חופש דת – חלוקה על פי מפלגות

בהמשך לסטטוס הקודם, שימו לב לממצאים המעניינים מאוד להלן. מדובר באותו סקר, והטבלה לקוחה מההודאה לתקשורת של עמותת חדו"ש. אפשר לראות כאן חלוקה של המשיבים לשאלה בדבר השוואת התנאים של הזרמים הלא-אורתודוקסים לזרם האורתודוקסי במדינת ישראל. בעומק הדברים לדעתי זו שאלה שנוגעת לא רק לגישה כלפי חופש דת, אלא גם באופי הזהות היהודית של המשיב: האם מרכז הכובד של זהותו היהודית הוא לאומי-ציוני-חילוני, או הלכתי-מסורתי-אתני. שימו לב: אני מדבר על מרכז כובד, לא על חלוקה חדה. ברור שבקרב רבים יש תמהיל מורכב.

image

כשמבינים את זה כך רואים שהחלוקה למען שוויון וחופש דת חופפת פחות או יותר את החלוקה של ימין מול מרכז ושמאל, ואת החלוקה של דתיים + חרדים + חלק גדול של המסורתיים (שאפשר לאפיין אותם כימנים יותר) מול חלק אחר של המסורתיים (שמאלנים יותר) וחילונים. גם החלוקות האלה גסות מאוד, וכדאי לפלח את הנתונים באופן מדוייק יותר, אבל גם מתוך הראייה ברזולוציה המאוד ענייה הזאת אפשר להעלות מסקנות מעניינות.

אחת מהן היא שקו השבר בין ה"שבטים" בישראל עובר לא רק ביחס לשאלות כלכלה וביטחון, אלא גם ביחס לשאלות דת ומדינה. זה לא חדש, וכבר היו שהרוויחו מהמתח שסביב השאלות האלה: מרצ, רפול, שינוי, ליברמן. שימו לב שמי שהרוויח בעיקר היה המרכז, לא השמאל. הסיבות לכך רבות, אבל גם, לדעתי, מפני שרבים מהמבקשים חופש דת מבקשים בד בבד גם יהדות לאומית חזקה, או זיקה אחרת לזהות היהודית (למשל, חיבה למסורת או היות המנהיג ניצול שואה). הם לא וויתרו על הזהות היהודית שלהם, אלא המירו אותה ללאומיות (בעיקר). היהדות חשובה להם, אבל לא האורתודוקסיה. (גם) לכן התאים להם יותר להצביע שינוי ולא מרצ.

מי ירוויח מקו המתח הזה בעתיד? במצב בו הממשלה נכנעה לכל דרישות המפלגות החרדיות, ולא צפויה להציג התקדמות כלשהי בענייני הסטטוס קוו של דת מדינה, וזאת בניגוד גמור, כפי שניתן לראות מסקר זה (ומסקרים אחרים), לעמדת רוב האזרחים היהודיים, צפויה להרוויח מזה מפלגה שתהיה לאומית, מרכזית, בעלת זהות יהודית ברורה, אבל שתחרוט על דגלה רפורמות בתחום דת ומדינה ויתר חופש לפרט. כלומר יש עתיד.

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה – חדשות רעות

ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה – אם מה שפורסם בתקשורת נכון – מביא חדשות רעות מאוד למדינת ישראל. ביטול ה"שוויון בנטל" (שמעולם לא היה אמור להתקיים) וגריסת רפורמת הגיור אינם משמעותיים בעיני. מה שצריך להדאיג את כולנו מתחלק לשני מוקדים: רגרסיה בכיוון ההשתלבות בחברה ובכלכלה הישראלית של החרדים, והעצמת הכפייה הדתית במערך דיני המשפחה בישראל.

הנושא הראשון כולל את החזרת קצבאות הילדים; ביטול קיצוץ תקציבי מוסדות חינוך שלא מלמדים לימודי ליבה; ביטול קיצוץ מלגות בחורי ישיבות ואברכים (ואף הכפלתם); והעברת חוק שיחדש את התשלום של גמלת הבטחת הכנסה לאברכים (בניגוד לפסיקת בג"ץ).

הנושא השני כולל את הסרת שריונן של ארבע נשים בוועדה למינוי דיינים; ביטול חוק צהר לפתיחת אזורי רישום לנישואים; וניסיון להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבנים כך שיוכלו לדון בנושאים אזרחיים (הסכמי גירושין, חלוקת רכוש).

הנושא הראשון יבטיח ששיעור ניכר מהילדים שיגדלו בישראל יגדלו ללא השכלה כללית וללא מניע להשתלבות בשוק ובחברה הישראלית. להפך: עוד הסתגרות, עוד בורות.

הנושא השני יבטיח את המשך ההתעללות והתעמרות בחילונים בכל הנוגע לנישואים (הדרכת כלה, מקווה חובה, רב חרדי תחת החופה), והמשך ההתעללות וההתעמרות בנשים בכל הנוגע לגירושין.

התוצאה: מדינה ענייה יותר, משכילה פחות, מחולקת לשבטים שאין ביניהם שפה משותפת, ונוהגת כלפי אזרחיה בכפייה דתית. התחלה עגומה לממשלת נתניהו הרביעית.

הדרישות הקואליציוניות הצנועות של יהדות התורה

רביב דרוקר פרסם בבלוגו חלק מרשימת הדרישות, בת 70 ומשהו הסעיפים (ע"ש 70 פנים לתורה, 70 אומות העולם ו-70 לספירה בה נחרב בית המקדש) של יהדות התורה, והדרישות מדהימות.

שלושה סעיפים משכו את תשומת לבי:

• קודם כל כמובן שריון הסטטוס קוו בענייני דת. טוב, פשיטא. הכונו אם כן לעוד כמה שנים של סטגנציה והתנוונות – בנישואים, בכשרות, בגיור, בקבורה – והמשך התפרקותו משאריות הלגיטימציה הציבורית שעוד איכשהו יש לו.

• שנית, "תיקון" השינויים שחוללה הממשלה הקודמת ('יש עתיד' וכו'). בין התיקונים גם ביטול "חוק צהר", כלומר פתיחת אזורי הרישום לזוגות על מנת שאלה שלא מעוניינים במפגש עם הרבנות במלוא הדרה יהיו יכולים להיפגש עם הפנים המחייכות שלה, צהר. יהדות התורה חושבת בטעות שצהר מחלישה את הרבנות, ואולי פשוט לא אכפת לה ומדובר במשחקי כוח נטו, אבל לכל מי שמעורה בנושא ברור שללא צהר המוסד המאובן, הכוחני והאטום הזה היה קורס מזמן. אז בבקשה, החישו את קצכם.

• שלישית, וזה לא פחות ממדהים: "סעיף 31. הצעות חוק, החלטות ממשלה והחלטות מנהליות שעניינם, בין היתר, נושאי דת והלכה יועברו לעיון הרבנים הראשיים לחוות דעתם כמקובל מול משרדי הממשלה."

יש? כל החלטת ממשלה, בכל נושא שקשור לדת והלכה (אם תצליחו לחשוב על נושא שלא קשור להלכה, אשמח ללמוד מהו), יעברו ל"עיון" אצל הרבנים הראשיים, כדי לקבל מהם חוות דעת.

זה לא שיש לי בעיה עם שמיעת דעת המסורת/ההלכה בעניינים שונים. אדרבה: הלוואי שהרבנים הראשיים היו מתגלים כאנשי רוח שיש להם דברים חכמים ומאתגרים לומר על הפערים הכלכליים, על הגזענות בישראל, על היחס לבעלי חיים ומה לא. לצערי אכפת להם בעיקר לבסס את המונופול שלהם ולנהל רשימות ניאוף. השאלה היא האם שמיעת דעותיהם של הרבנים הראשיים צריכה להיות מעוגנת בחוק, כך שתקום, ולו פוטנציאלית, מעין ראשות רביעית, רבנית, לצד הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט, שלכאורה תפקח על ענייני חקיקה.

יש לקוות שהליכוד ידע לרסן את דרישותיה של יהדות התורה. לצערי נראה לי שאין למפלגתו של נתניהו אפילו את הרצון לעשות זאת.

רוב מכריע של הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

על פי סקר של מכון סמית שמתפרסם היום 74% מכלל הציבור תומכים בהפעלת אוטובוסים במתווים שונים גם בשבתות. מכיוון ששלושה רבעים מהציבור הישראלי אינם, אללי, שמאלנים, כנראה שיש תמיכה בעניין גם בקרב ימנים.

ואכן, על פי הסקר 70% ממצביעי הליכוד תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כמו גם 85% ממצביעי ישראל ביתנו ו-79% ממצביעי כולנו. מה שכן, בקרב מצביעי הבית היהודי מדובר רק 42%. אבל הם גם נגד כדורגל בשבת. וכדורגלנים.

אמרתי ואני שוב אומר: ההתעקשות על מניעת תחבורה ציבורית בשבת לא רק שהיא אנטי-חברתית, ולא רק שכשהיא באה משרים שמשתמשים ברכביהם הממשלתיים היא נגועה במוסר כפול, אלא שהיא גם מהעמדות היותר טיפשיות של המעוניינים לשמור על "צביון יהודי" של המדינה. הרי הכבישים מ-ל-א-י-ם מכוניות. איזה צביון נשמר על ידי מניעת נסיעתם של עוד כמה אוטובוסים?

אבל מה נעשה, שמע ישראל הסטטוס קוו אלוהינו, הסטטוס קוו אחד.

לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית

בינואר האחרון יצא ספר שערכה ד"ר קציעה עלון תחת הכותרת 'לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית'. אחרי ששמתי ידי על הספר והתעשרתי מתוכנו, ביקשתי מקציעה שתענה על כמה שאלות לטובת מי שלא מכיר. הנה:

תומר: מה בעצם הייחוד של הספר?

קציעה: עד עתה נחקרה המזרחיות בישראל מנקודת מבט סוציולוגית בעיקרה. הספר "לשכון בתוך מילה" מציע, לראשונה, פרספקטיבה היונקת מתוך "מדעי הרוח" – ספרות, שירה, מסות אישיות ומחקר הספרות והשירה. דבריהם של אנשי הרוח מעמיקים חדור, וחושפים בכוח ובעוצמה בלתי רגילה עצבים חשופים בחברה הישראלית. ראו למשל את המשפטים הבאים, מתוך מסתו של סמי ברדוגו: "נראה שיותר מכל תחושה אחרת, נכון לרוח הימים האלה שסובבים אותי, העצב הוא שנוכֵח בעוצמתו. אני נעצב מדי יום ביומו כי אני שואל על מקומי. הנורא הוא שהנני מובל לשאול שאלה כזו, המרכיב הטרגי הוא ששאלה זו מובאת לכדי אפשרות, והיא שמערערת בתוכי מצב קיומי. אני שנולדתי בארץ ישראל, נמצאתי למין הראשית, כפי שהיא זכורה לי, ועדיין אנוכי נמצא, באין-מקום, על כל המשתמע מכך."

תומר: הזווית הזאת יכולה לפתוח פתח למבט פוליטי שונה. איך היית קושרת את זה לבחירות האחרונות?

קציעה: נכון. התחושות הקיומיות האלו מקבלות בימים אלו פן פולטי מובהק. השתברותה של המזרחיות ב"אין מקום" במערכת הפוליטית העכשווית, פיזרה אותה "בכל מקום", מפרשת אלי אוחנה בבית היהודי עד ל"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, דרך כחלון וביבי. לכל מי שהופתע מתוצאות הבחירות – הספר הוא בבחינת ספר חובה. הערעור המזרחי על דגמי המחשבה האירופוצנטריים שכוננו את הציונות נבחן גם במאמרים של יוחאי אופנהיימר (על אחוזת דגאני לאלון חילו) ושלי ( על שירת משה סרטל).

תומר: בספר כותב עמרי בן יהודה כותב על השימוש המוגזם בחית ועין שהפך לתו התקן של ההומור הישראלי, מארץ נהדרת דרך אחד העם 101 ועד הסרט 'זוהי סדום', דולי בן חביב כותבת על הדילמות המלוות את סמי מיכאל במעמדו כאינטלקטואל מזרחי, יונית נעמן על האקדמיה הישראלית המלאה אשכנזים, עמוס נוי על המסרים הסמויים שהונחלו לדורות שלמים של ילדים ב"קופיקו", ועוד. יש כאן תמונה של הבנייה היררכית ברורה. מצד שני, התרבות המזרחית נוכחת כיום בכל פינה בישראל, מהרחוב, דרך הפוליטיקה ועד למדיה הפופולרית. איך את רואה את המצב כיום? האם אנחנו בתקופה של שינוי? האם יש מבחינתך התפתחות חיובית, או וורייציה אחרת על דפוסי עבר?

קציעה: שינוי לעולם אינו לינארי, חד וברור, גם אם לעיתים נדמה כך(: גם בענין הזה, זוהי מערכת סבוכה. ישנם אתרים של שינוי, ישנם דוברים המעידים דווקא על התחפרות בסדר הישן, התגוננות ותקיפה, ישנם אלמנטים של שחרור המנוכסים על ידי ההגמוניה, ואז לפעמים מנוכסים- חזרה (ראה למשל מאמרו של עמרי בן יהודה על החית והעין). גם פרמטר הגיל משחק כאן תפקיד. אנשים מבוגרים שהתרגלו לחשוב בדפוסי מחשבה מסוימים לא פעם מתקשים להתרגל לדפוסים חדשים. מערכות האני נשענות לפעמים על היררכיה כוחנית, וישנו קושי לוותר על הפריוילגיה הסוציולוגית. לא דומה למשל חלחול הפמינזם לאנשים שכיום הם בני 80, לאלו בני ה- 20. כמהלך הנגזר מן המחשבה הגלובאלית על הפוסט קולוניאליזם, הייתי אומרת שבגדול אנו נעים לעבר יתר אנושיות וכיבוד האחר, אולם יש מי שיאמרו שזוהי ראייה אופטימית מדי…

תומר: תודה רבה, אמן ואמן.

mizzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

המועצה האזרחית המייעצת לש"ס

efrat

אפרת שני שטרית פרסמה אתמול את התמונה הזאת ונדמה לי שהיא לא זכתה למספיק תשומת לב. מדובר בפגישה הראשונה אחרי הבחירות של המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, ונידונה בה רפורמות שונות כענייני גבולות מוניציפלים ועובדי קבלן.

בלי להיכנס לסיכויים שייצא מזה משהו, עצם קיומה של פגישה בין ראש מפלגה חרדית למועצה מייעצת(!) שמורכבת גם מחילונים, ועוד יותר מכך מחילוניות, ועוד יותר מכך מאנשים ונשים שמדברים ומדברות על פמיניזם וזכויות אדם, היא ציון דרך משמעותי בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ש"ס תמיד היתה פחות מסתגרת, יותר לאומית ויותר ציונית מאגודת ישראל, ובכל זאת, כשמדובר על גוף רשמי שמתכנס עם ראש המפלגה מדובר בפריצה של הגבולות הברורים, לכאורה, של החרדיות, ובהכרה מתחזקת של הישראליות והחילוניות (וגם, עם אירוניה מסויימת, של המערביות). התפתחות מעניינת מאוד.

ואם ניכנס לרגע בכל זאת לסיכויים, צריך לומר שהכל תלוי בדרעי. הוא כיום השליט היחיד בש"ס, ואחרי שישי נפרד מהכנסת אין לו גם ממי לפחד מחוץ לש"ס. אם הוא רוצה, דברים יקרו. ואם לא ירצה, יש לקוות שהאנשים הטובים בתמונה ידעו להסיק מסקנות.

מיתוס מגש הכסף של ממשלת הימין

למקרה שאתם – אני מתכוון אליכם, חילונים – לא שמים לב, מתוך הכשלון של הבית היהודי הולך ותופח לו סיפור גבורה מפעים לבבות ומרטיט שפתיים. על פי המיתוס שהולך ונבנה כל הקולות שעברו בימי הבחירות האחרונים מהבית היהודי לליכוד היו של בני ציונות דתית שהחליטו להקריב את עצמם ולהצביע ליכוד, זאת על מנת להבטיח את ניצחונו של נתניהו. כן כן, הם משום מה לא קנו את השטויות של בנט על "הבלוק הטכני" והחליטו שהם יהיו מגש הכסף שעליו תיבנה ממשלת הימין.

הסיפור הזה מופץ על ידי רבים וטובים, ולהלן בגרסתו של בצלאל "התנשאות חיובית" סמוטריץ', במאמר בגליון 'בשבע' של היום. הוא משווה את ההצבעה לליכוד לקפיצה התאבדותית על רימון חי, לא פחות. אצלו הציונים-דתיים הגיבורים ניסו גם להציל את יחד של אלי ישי(!), אבל כשלו.

הציבור הציוני-דתי אוהב מיתוסים, אין ספק, ואוהב עוד יותר את עצמו, אבל חברים, אי אפשר, כשיש הרבה מנדטים, לספר לעצמכם שבנט מצליח להגדיל את המחנה ולמשוך אליו חילונים ומסורתיים, וכשיש מעט מנדטים להפוך את אלה שנטשו לציונים-דתיים.

ובכלל, מבט אחד בפילוח תוצאות האמת מראה בברור שבמעוזי הציונות הדתית המצביעים בחרו בבית היהודי, ולא בליכוד. כפי שסיכם כבר פרופ' אשר כהן​ אתמול, "הרוב המכריע של אובדן המנדטים הגיע מבוחרים לא דתיים שהצביעו בבחירות הקודמות לבית היהודי או שהצטרפו אל ההצלחה וניכרו בסקרים בשנתיים האחרונות. הם אלה שנטשו בסביבות פרשת אוחנה ובימים האחרונים לצורך הצלת הליכוד."

מצד שני, למה לקלקל סיפור כל כך יפה? אדרבה, צריך רק לבקש גם מבנט שיקריב את עצמו ויתפטר.

2015-03-19_193516

אוונגליסטים ציונים והימין הישראלי

אתמול 'אולפן שישי' של ערוץ 2 הציג כתבה חשובה של שי גל, על הכסף האוונגליסטי שבוחש במערכת הפוליטית הישראלית. מדובר באוונגליסטים ציונים שתומכים בימין הישראלי ותורמים סכומים עצמים למטרותיו, ומאמינים שכאשר עם ישראל יבנה את בית המקדש על הר הבית (ויטמא אותו) תתחולל מלחמת גוג ומגוג במסגרתה שני שליש מהיהודים ימותו והשליש האחרון יתנצר. שיתוף פעולה שכזה. גם אני מופיע בכתבה למשך כמה שניות.

ג'ון הייגי מבהיר את אמונתו

ג'ון הייגי מבהיר את אמונתו