פוליטיקה

בעד חופש דת – חלוקה על פי מפלגות

בהמשך לסטטוס הקודם, שימו לב לממצאים המעניינים מאוד להלן. מדובר באותו סקר, והטבלה לקוחה מההודאה לתקשורת של עמותת חדו"ש. אפשר לראות כאן חלוקה של המשיבים לשאלה בדבר השוואת התנאים של הזרמים הלא-אורתודוקסים לזרם האורתודוקסי במדינת ישראל. בעומק הדברים לדעתי זו שאלה שנוגעת לא רק לגישה כלפי חופש דת, אלא גם באופי הזהות היהודית של המשיב: האם מרכז הכובד של זהותו היהודית הוא לאומי-ציוני-חילוני, או הלכתי-מסורתי-אתני. שימו לב: אני מדבר על מרכז כובד, לא על חלוקה חדה. ברור שבקרב רבים יש תמהיל מורכב.

image

כשמבינים את זה כך רואים שהחלוקה למען שוויון וחופש דת חופפת פחות או יותר את החלוקה של ימין מול מרכז ושמאל, ואת החלוקה של דתיים + חרדים + חלק גדול של המסורתיים (שאפשר לאפיין אותם כימנים יותר) מול חלק אחר של המסורתיים (שמאלנים יותר) וחילונים. גם החלוקות האלה גסות מאוד, וכדאי לפלח את הנתונים באופן מדוייק יותר, אבל גם מתוך הראייה ברזולוציה המאוד ענייה הזאת אפשר להעלות מסקנות מעניינות.

אחת מהן היא שקו השבר בין ה"שבטים" בישראל עובר לא רק ביחס לשאלות כלכלה וביטחון, אלא גם ביחס לשאלות דת ומדינה. זה לא חדש, וכבר היו שהרוויחו מהמתח שסביב השאלות האלה: מרצ, רפול, שינוי, ליברמן. שימו לב שמי שהרוויח בעיקר היה המרכז, לא השמאל. הסיבות לכך רבות, אבל גם, לדעתי, מפני שרבים מהמבקשים חופש דת מבקשים בד בבד גם יהדות לאומית חזקה, או זיקה אחרת לזהות היהודית (למשל, חיבה למסורת או היות המנהיג ניצול שואה). הם לא וויתרו על הזהות היהודית שלהם, אלא המירו אותה ללאומיות (בעיקר). היהדות חשובה להם, אבל לא האורתודוקסיה. (גם) לכן התאים להם יותר להצביע שינוי ולא מרצ.

מי ירוויח מקו המתח הזה בעתיד? במצב בו הממשלה נכנעה לכל דרישות המפלגות החרדיות, ולא צפויה להציג התקדמות כלשהי בענייני הסטטוס קוו של דת מדינה, וזאת בניגוד גמור, כפי שניתן לראות מסקר זה (ומסקרים אחרים), לעמדת רוב האזרחים היהודיים, צפויה להרוויח מזה מפלגה שתהיה לאומית, מרכזית, בעלת זהות יהודית ברורה, אבל שתחרוט על דגלה רפורמות בתחום דת ומדינה ויתר חופש לפרט. כלומר יש עתיד.

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה – חדשות רעות

ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה – אם מה שפורסם בתקשורת נכון – מביא חדשות רעות מאוד למדינת ישראל. ביטול ה"שוויון בנטל" (שמעולם לא היה אמור להתקיים) וגריסת רפורמת הגיור אינם משמעותיים בעיני. מה שצריך להדאיג את כולנו מתחלק לשני מוקדים: רגרסיה בכיוון ההשתלבות בחברה ובכלכלה הישראלית של החרדים, והעצמת הכפייה הדתית במערך דיני המשפחה בישראל.

הנושא הראשון כולל את החזרת קצבאות הילדים; ביטול קיצוץ תקציבי מוסדות חינוך שלא מלמדים לימודי ליבה; ביטול קיצוץ מלגות בחורי ישיבות ואברכים (ואף הכפלתם); והעברת חוק שיחדש את התשלום של גמלת הבטחת הכנסה לאברכים (בניגוד לפסיקת בג"ץ).

הנושא השני כולל את הסרת שריונן של ארבע נשים בוועדה למינוי דיינים; ביטול חוק צהר לפתיחת אזורי רישום לנישואים; וניסיון להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבנים כך שיוכלו לדון בנושאים אזרחיים (הסכמי גירושין, חלוקת רכוש).

הנושא הראשון יבטיח ששיעור ניכר מהילדים שיגדלו בישראל יגדלו ללא השכלה כללית וללא מניע להשתלבות בשוק ובחברה הישראלית. להפך: עוד הסתגרות, עוד בורות.

הנושא השני יבטיח את המשך ההתעללות והתעמרות בחילונים בכל הנוגע לנישואים (הדרכת כלה, מקווה חובה, רב חרדי תחת החופה), והמשך ההתעללות וההתעמרות בנשים בכל הנוגע לגירושין.

התוצאה: מדינה ענייה יותר, משכילה פחות, מחולקת לשבטים שאין ביניהם שפה משותפת, ונוהגת כלפי אזרחיה בכפייה דתית. התחלה עגומה לממשלת נתניהו הרביעית.

הדרישות הקואליציוניות הצנועות של יהדות התורה

רביב דרוקר פרסם בבלוגו חלק מרשימת הדרישות, בת 70 ומשהו הסעיפים (ע"ש 70 פנים לתורה, 70 אומות העולם ו-70 לספירה בה נחרב בית המקדש) של יהדות התורה, והדרישות מדהימות.

שלושה סעיפים משכו את תשומת לבי:

• קודם כל כמובן שריון הסטטוס קוו בענייני דת. טוב, פשיטא. הכונו אם כן לעוד כמה שנים של סטגנציה והתנוונות – בנישואים, בכשרות, בגיור, בקבורה – והמשך התפרקותו משאריות הלגיטימציה הציבורית שעוד איכשהו יש לו.

• שנית, "תיקון" השינויים שחוללה הממשלה הקודמת ('יש עתיד' וכו'). בין התיקונים גם ביטול "חוק צהר", כלומר פתיחת אזורי הרישום לזוגות על מנת שאלה שלא מעוניינים במפגש עם הרבנות במלוא הדרה יהיו יכולים להיפגש עם הפנים המחייכות שלה, צהר. יהדות התורה חושבת בטעות שצהר מחלישה את הרבנות, ואולי פשוט לא אכפת לה ומדובר במשחקי כוח נטו, אבל לכל מי שמעורה בנושא ברור שללא צהר המוסד המאובן, הכוחני והאטום הזה היה קורס מזמן. אז בבקשה, החישו את קצכם.

• שלישית, וזה לא פחות ממדהים: "סעיף 31. הצעות חוק, החלטות ממשלה והחלטות מנהליות שעניינם, בין היתר, נושאי דת והלכה יועברו לעיון הרבנים הראשיים לחוות דעתם כמקובל מול משרדי הממשלה."

יש? כל החלטת ממשלה, בכל נושא שקשור לדת והלכה (אם תצליחו לחשוב על נושא שלא קשור להלכה, אשמח ללמוד מהו), יעברו ל"עיון" אצל הרבנים הראשיים, כדי לקבל מהם חוות דעת.

זה לא שיש לי בעיה עם שמיעת דעת המסורת/ההלכה בעניינים שונים. אדרבה: הלוואי שהרבנים הראשיים היו מתגלים כאנשי רוח שיש להם דברים חכמים ומאתגרים לומר על הפערים הכלכליים, על הגזענות בישראל, על היחס לבעלי חיים ומה לא. לצערי אכפת להם בעיקר לבסס את המונופול שלהם ולנהל רשימות ניאוף. השאלה היא האם שמיעת דעותיהם של הרבנים הראשיים צריכה להיות מעוגנת בחוק, כך שתקום, ולו פוטנציאלית, מעין ראשות רביעית, רבנית, לצד הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט, שלכאורה תפקח על ענייני חקיקה.

יש לקוות שהליכוד ידע לרסן את דרישותיה של יהדות התורה. לצערי נראה לי שאין למפלגתו של נתניהו אפילו את הרצון לעשות זאת.

רוב מכריע של הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

על פי סקר של מכון סמית שמתפרסם היום 74% מכלל הציבור תומכים בהפעלת אוטובוסים במתווים שונים גם בשבתות. מכיוון ששלושה רבעים מהציבור הישראלי אינם, אללי, שמאלנים, כנראה שיש תמיכה בעניין גם בקרב ימנים.

ואכן, על פי הסקר 70% ממצביעי הליכוד תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כמו גם 85% ממצביעי ישראל ביתנו ו-79% ממצביעי כולנו. מה שכן, בקרב מצביעי הבית היהודי מדובר רק 42%. אבל הם גם נגד כדורגל בשבת. וכדורגלנים.

אמרתי ואני שוב אומר: ההתעקשות על מניעת תחבורה ציבורית בשבת לא רק שהיא אנטי-חברתית, ולא רק שכשהיא באה משרים שמשתמשים ברכביהם הממשלתיים היא נגועה במוסר כפול, אלא שהיא גם מהעמדות היותר טיפשיות של המעוניינים לשמור על "צביון יהודי" של המדינה. הרי הכבישים מ-ל-א-י-ם מכוניות. איזה צביון נשמר על ידי מניעת נסיעתם של עוד כמה אוטובוסים?

אבל מה נעשה, שמע ישראל הסטטוס קוו אלוהינו, הסטטוס קוו אחד.

לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית

בינואר האחרון יצא ספר שערכה ד"ר קציעה עלון תחת הכותרת 'לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית'. אחרי ששמתי ידי על הספר והתעשרתי מתוכנו, ביקשתי מקציעה שתענה על כמה שאלות לטובת מי שלא מכיר. הנה:

תומר: מה בעצם הייחוד של הספר?

קציעה: עד עתה נחקרה המזרחיות בישראל מנקודת מבט סוציולוגית בעיקרה. הספר "לשכון בתוך מילה" מציע, לראשונה, פרספקטיבה היונקת מתוך "מדעי הרוח" – ספרות, שירה, מסות אישיות ומחקר הספרות והשירה. דבריהם של אנשי הרוח מעמיקים חדור, וחושפים בכוח ובעוצמה בלתי רגילה עצבים חשופים בחברה הישראלית. ראו למשל את המשפטים הבאים, מתוך מסתו של סמי ברדוגו: "נראה שיותר מכל תחושה אחרת, נכון לרוח הימים האלה שסובבים אותי, העצב הוא שנוכֵח בעוצמתו. אני נעצב מדי יום ביומו כי אני שואל על מקומי. הנורא הוא שהנני מובל לשאול שאלה כזו, המרכיב הטרגי הוא ששאלה זו מובאת לכדי אפשרות, והיא שמערערת בתוכי מצב קיומי. אני שנולדתי בארץ ישראל, נמצאתי למין הראשית, כפי שהיא זכורה לי, ועדיין אנוכי נמצא, באין-מקום, על כל המשתמע מכך."

תומר: הזווית הזאת יכולה לפתוח פתח למבט פוליטי שונה. איך היית קושרת את זה לבחירות האחרונות?

קציעה: נכון. התחושות הקיומיות האלו מקבלות בימים אלו פן פולטי מובהק. השתברותה של המזרחיות ב"אין מקום" במערכת הפוליטית העכשווית, פיזרה אותה "בכל מקום", מפרשת אלי אוחנה בבית היהודי עד ל"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, דרך כחלון וביבי. לכל מי שהופתע מתוצאות הבחירות – הספר הוא בבחינת ספר חובה. הערעור המזרחי על דגמי המחשבה האירופוצנטריים שכוננו את הציונות נבחן גם במאמרים של יוחאי אופנהיימר (על אחוזת דגאני לאלון חילו) ושלי ( על שירת משה סרטל).

תומר: בספר כותב עמרי בן יהודה כותב על השימוש המוגזם בחית ועין שהפך לתו התקן של ההומור הישראלי, מארץ נהדרת דרך אחד העם 101 ועד הסרט 'זוהי סדום', דולי בן חביב כותבת על הדילמות המלוות את סמי מיכאל במעמדו כאינטלקטואל מזרחי, יונית נעמן על האקדמיה הישראלית המלאה אשכנזים, עמוס נוי על המסרים הסמויים שהונחלו לדורות שלמים של ילדים ב"קופיקו", ועוד. יש כאן תמונה של הבנייה היררכית ברורה. מצד שני, התרבות המזרחית נוכחת כיום בכל פינה בישראל, מהרחוב, דרך הפוליטיקה ועד למדיה הפופולרית. איך את רואה את המצב כיום? האם אנחנו בתקופה של שינוי? האם יש מבחינתך התפתחות חיובית, או וורייציה אחרת על דפוסי עבר?

קציעה: שינוי לעולם אינו לינארי, חד וברור, גם אם לעיתים נדמה כך(: גם בענין הזה, זוהי מערכת סבוכה. ישנם אתרים של שינוי, ישנם דוברים המעידים דווקא על התחפרות בסדר הישן, התגוננות ותקיפה, ישנם אלמנטים של שחרור המנוכסים על ידי ההגמוניה, ואז לפעמים מנוכסים- חזרה (ראה למשל מאמרו של עמרי בן יהודה על החית והעין). גם פרמטר הגיל משחק כאן תפקיד. אנשים מבוגרים שהתרגלו לחשוב בדפוסי מחשבה מסוימים לא פעם מתקשים להתרגל לדפוסים חדשים. מערכות האני נשענות לפעמים על היררכיה כוחנית, וישנו קושי לוותר על הפריוילגיה הסוציולוגית. לא דומה למשל חלחול הפמינזם לאנשים שכיום הם בני 80, לאלו בני ה- 20. כמהלך הנגזר מן המחשבה הגלובאלית על הפוסט קולוניאליזם, הייתי אומרת שבגדול אנו נעים לעבר יתר אנושיות וכיבוד האחר, אולם יש מי שיאמרו שזוהי ראייה אופטימית מדי…

תומר: תודה רבה, אמן ואמן.

mizzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

המועצה האזרחית המייעצת לש"ס

efrat

אפרת שני שטרית פרסמה אתמול את התמונה הזאת ונדמה לי שהיא לא זכתה למספיק תשומת לב. מדובר בפגישה הראשונה אחרי הבחירות של המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, ונידונה בה רפורמות שונות כענייני גבולות מוניציפלים ועובדי קבלן.

בלי להיכנס לסיכויים שייצא מזה משהו, עצם קיומה של פגישה בין ראש מפלגה חרדית למועצה מייעצת(!) שמורכבת גם מחילונים, ועוד יותר מכך מחילוניות, ועוד יותר מכך מאנשים ונשים שמדברים ומדברות על פמיניזם וזכויות אדם, היא ציון דרך משמעותי בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ש"ס תמיד היתה פחות מסתגרת, יותר לאומית ויותר ציונית מאגודת ישראל, ובכל זאת, כשמדובר על גוף רשמי שמתכנס עם ראש המפלגה מדובר בפריצה של הגבולות הברורים, לכאורה, של החרדיות, ובהכרה מתחזקת של הישראליות והחילוניות (וגם, עם אירוניה מסויימת, של המערביות). התפתחות מעניינת מאוד.

ואם ניכנס לרגע בכל זאת לסיכויים, צריך לומר שהכל תלוי בדרעי. הוא כיום השליט היחיד בש"ס, ואחרי שישי נפרד מהכנסת אין לו גם ממי לפחד מחוץ לש"ס. אם הוא רוצה, דברים יקרו. ואם לא ירצה, יש לקוות שהאנשים הטובים בתמונה ידעו להסיק מסקנות.

מיתוס מגש הכסף של ממשלת הימין

למקרה שאתם – אני מתכוון אליכם, חילונים – לא שמים לב, מתוך הכשלון של הבית היהודי הולך ותופח לו סיפור גבורה מפעים לבבות ומרטיט שפתיים. על פי המיתוס שהולך ונבנה כל הקולות שעברו בימי הבחירות האחרונים מהבית היהודי לליכוד היו של בני ציונות דתית שהחליטו להקריב את עצמם ולהצביע ליכוד, זאת על מנת להבטיח את ניצחונו של נתניהו. כן כן, הם משום מה לא קנו את השטויות של בנט על "הבלוק הטכני" והחליטו שהם יהיו מגש הכסף שעליו תיבנה ממשלת הימין.

הסיפור הזה מופץ על ידי רבים וטובים, ולהלן בגרסתו של בצלאל "התנשאות חיובית" סמוטריץ', במאמר בגליון 'בשבע' של היום. הוא משווה את ההצבעה לליכוד לקפיצה התאבדותית על רימון חי, לא פחות. אצלו הציונים-דתיים הגיבורים ניסו גם להציל את יחד של אלי ישי(!), אבל כשלו.

הציבור הציוני-דתי אוהב מיתוסים, אין ספק, ואוהב עוד יותר את עצמו, אבל חברים, אי אפשר, כשיש הרבה מנדטים, לספר לעצמכם שבנט מצליח להגדיל את המחנה ולמשוך אליו חילונים ומסורתיים, וכשיש מעט מנדטים להפוך את אלה שנטשו לציונים-דתיים.

ובכלל, מבט אחד בפילוח תוצאות האמת מראה בברור שבמעוזי הציונות הדתית המצביעים בחרו בבית היהודי, ולא בליכוד. כפי שסיכם כבר פרופ' אשר כהן​ אתמול, "הרוב המכריע של אובדן המנדטים הגיע מבוחרים לא דתיים שהצביעו בבחירות הקודמות לבית היהודי או שהצטרפו אל ההצלחה וניכרו בסקרים בשנתיים האחרונות. הם אלה שנטשו בסביבות פרשת אוחנה ובימים האחרונים לצורך הצלת הליכוד."

מצד שני, למה לקלקל סיפור כל כך יפה? אדרבה, צריך רק לבקש גם מבנט שיקריב את עצמו ויתפטר.

2015-03-19_193516

אוונגליסטים ציונים והימין הישראלי

אתמול 'אולפן שישי' של ערוץ 2 הציג כתבה חשובה של שי גל, על הכסף האוונגליסטי שבוחש במערכת הפוליטית הישראלית. מדובר באוונגליסטים ציונים שתומכים בימין הישראלי ותורמים סכומים עצמים למטרותיו, ומאמינים שכאשר עם ישראל יבנה את בית המקדש על הר הבית (ויטמא אותו) תתחולל מלחמת גוג ומגוג במסגרתה שני שליש מהיהודים ימותו והשליש האחרון יתנצר. שיתוף פעולה שכזה. גם אני מופיע בכתבה למשך כמה שניות.

ג'ון הייגי מבהיר את אמונתו

ג'ון הייגי מבהיר את אמונתו

וידאו: דברים שאמרתי על ההתחדשות היהודית

‫כמה דברים שאמרתי בכנס תנועת קומו – להתחדשות יהודית במרחב הפוליטי שהתקיים ב-3 בדצמבר, על הממשק בין ההתעוררות היהודית הפלורליסטית לבין הפוליטיקה. קצת על הסיבות החברתיות לחיפוש הזהות הנוכחי, התפוררות המסגרת הציונית המפא"יניקית ועלייתם של קולות חדשים, למה לא מדובר בחזרה בתשובה פשוטה לחיק האורתודוקסיה, ואיך כדאי לפעול כדי שהגל הנוכחי לא ייסחף לכיוון האתנוצנטרי.

הכנס אורגן על ידי דויד ברק גורודצקי ועופר זלצברג, וסביב השולחן ישבו יחד איתי ח"כ סתיו שפיר, ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל יזהר הס, ראש בית מדרש 'קולות' ליאור טל ויו"ר 'קומו' עופר זלצברג, ולכן אני מאוד ממליץ להיכנס ליוטיוב ולצפות בסרטונים שלצד הסרטון להלן.