בשבוע שעבר היינו אשתי ואני בקפריסין. לקראת סוף החופשה נסענו במרכז האי במכונית שכורה מהצימר לשדה התעופה, ואשתי הציעה שנבדוק אם יש בדרך איזה כפר מעניין לבקר בו. גיגלתי במהירות (חבילות גלישה הן משהו שמשנה לגמרי טיולים בחו"ל) ומצאתי כפר שנקרה קקופטרה (Kakopetria), כלומר, ביוונית, אבן רעה (או מחורבנת).
הכפר נקרא כך על שם אבן גדולה שנמצאת במה שהיה פעם הכניסה אליו (מאז הכפר התרחב), והאבן הזאת "רעה" מכיוון שעל פי האגדה היא פעם מחצה זוג צעיר שהרגע התחתן. העניין הזה עורר את סקרנותנו וסטינו מעט מהדרך על מנת לראות את הפלא.
ואכן, בכניסה הישנה לכפר עמדה אבן גדולה. אולם ההסבר שנלווה אליה בשלט שהציבו היה מעניין עוד הרבה יותר ממה שציפינו. ההסבר אמנם עילג וקטוע, אבל אפשר להבין ממנו (ראו תצלום) שהאבן הזאת היתה אחת מני כמה שימשו כאתרי פולחן לאלה אפרודיטה. אכן הגיוני שזוגות טריים שהרגע נישאו יבואו להודות/לבקש ברכה מאפרודיטה, הלא היא אלת האהבה.
אבל מה הקשר בין אבן לאלה? אין זאת אלה שהאבן היא Baityl, כפי שכתוב בשלט, שגם מסביר שהמילה המוזרה הזאת פירושה "sacred stone of the Goddess". ההסבר הזה לא ממש מדוייק. Baityl (שבדרך כלל כותבים Baetylus או Bethel או Betyl), אינו סתם "אבן קדושה", אלא נחשב לנוכחות האל או האלה. זה בעצם מעין צלם, ולמעשה המילה הזאת בעברית אינה אלא "בית אל" (למילה שורש שמי), כלומר ביתו של האל, כאשר "בית" כאן אינו מבנה, אלא לרוב פשוט אבן שבה האל נוכח.
פולחן אבנים כאלה היה נהוג בכל רחבי המזרח הקדום וגם ביוון. מי שהיה בהודו מכיר את הלינגם של שיווה, שמבוסס על אותו עיקרון, ומי שקרא את התנ"ך מכיר את סיפור חלום יעקב. הרי מסופר לנו שיעקב חולם על סולם ועליו מלאכים, ואז מקיץ ו"וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל רֹאשָֽׁהּ׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת שֵֽׁם הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית אֵ֑ל" (בראשית, לח, טז-יז). האם ייתכן שהמצבה הזאת, האבן הזאת שיעקב משח (למה שימשח אבן?) אינה אלא בית-אל, שנושא את נוכחותו של האל?
וראו גם כאן, בפרק לא, פסוק יג: "אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר" – האין אלוהים אומר ליעקב כשהוא מדבר אליו בשנית: אני האל שהיה נוכח שם במצבה שמשחת, באותו בית אל, כלומר באבן, זה אני!!!
ובהזדמנות אחרת שוב: "וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃ וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃" – יעקב אוהב למשוח אבנים (שוב, הדמיון לשיווה-לינגם מובהק), ונראה שהסיבה לכך היא שהאבנים הן קדושות, או ראויות להתקדש. אז מה קורה כאן, האזור כולו נקרא בית אל, או המקום עצמו, כלומר אותו שטח עם "מצבת אבן" – הוא "בית אל", כלומר אבן בעלת נוכחות אלוהית? חוקר המקרא והשפות השמיות Benjamin D. Sommer בהחלט חושב שזו אפשרות סבירה.
חזרה לקקופטריה. מן הסתם, פולחן אפרודיטה הונהג על האבן הזו על ידי בני האזור. ומה עם האגדה על זוג האוהבים שנמחץ? אפשר לשער שהיא פרי דמיונה של הכנסיה היוונית-אורתודוקסית, שביקשה להפסיק פולחן אלילי שכזה. אולי היא גם שינתה את שם הכפר ל"אבן רעה" כדי להיות בטוחה שכולם הבינו. כי אנחנו הרי נגד פולחן אלילי. אלילי כל כך, שיש לו, כנראה, עקבות בתנ"ך.
מינים 