ערכים

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

יובל נח הררי על מסורת וקידמה

2015-03-01_1042282במוסף '7 ימים' האחרון (27.2) התראיין יובל נח הררי (אצל רענן שקד) לקראת צאת ספרו הבא, "ההיסטוריה של המחר". הראיון באופן לא מפתיע מעניין ואני מצפה לקרוא את הספר. עם זאת, הטרידו אותי דבריו להלן – ראו הצילום.

הררי תוקף כאן "דיונים על אלוהים ודת ומדינה", שלכאורה אינם רלוונטים למאה העשרים ואחת. הוא שואל איזו תגלית או רעיון מהותי הביאה הדת במאה העשרים, ושולל כל תרומה אפשרית של התנ"ך (או, במשתמע, הדת באופן כללי) לבעיות מולן אנחנו ניצבים כיום. אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן מוטעית בעיקרה.

כמובן, איש לא יחלוק על כך שדתות לא המציאו במאה העשרים משהו שמתקרב לחשיבות של האנטיביוטיקה. העניין הוא שהן לא המציאו משהו בכלל. זה פשוט לא משהו שדתות עושות. בשביל זה יש מחקר מדעי (וטוב שיש מחקר מדעי כמובן).

ומה באשר לרעיונות? הפמיניזם הוא ללא ספק רעיון מצויין, אבל כך גם רעיון המאבק הלא-אלים של מהאטמה גנדהי, או הצמחונות שמתפשטת והולכת במערב ושיש לה שורשים בדתות המזרח. הגישה על פיה רק הנאורות המערבית הביאה רעיונות טובים היא חד מימדית וחסרת ביסוס. הררי, שמתרגל מדיטציה בודהיסטית, אמור לדעת את זה.

אבל מעבר לכך, הרי כשאנחנו מדברים על רעיונות שכאלה אנחנו מדברים גם על *ערכים*. נדמה לי שהררי לא שם לב שהוא קופץ שוב ושוב מהמימד התיאורי-תועלתני אל המימד הערכי (מהלך שתואם את השקפת עולמו ושכיח בכתיבתו). ואם מדברים על ערכים, אז ודאי שלדתות יש הרבה מה לתרום.

ניקח לדוגמא את תלונתו של הררי שאין מה ללמוד מקריאת פרק תנ"ך ביום. הררי טוען ש"השאלות שעל השולחן כרגע הן מה יקרה כשייפתחו פערים ביולוגיים בין עשירים לעניים [כתוצאה מתוספים טכנולוגיים לגוף וכו']". הוא מוסיף שמי שכתב את התנ"ך לא ידע כלום על בינה מלאכותית או על גנטיקה. זה נכון, אבל אותם אנשים דווקא ידעו לא מעט על פערים ביולוגיים בין בני אדם, משום שהם האמינו שהאנושות מחולקת לעמים השונים מהותית מבחינת תכונותיהם, והרעיון של "אדם" אוניברסאלי היה זר להם לחלוטין. מסתבר שכאן אפשר דווקא לשאוב השראה וערכים מהתנ"ך, או לכל הפחות לקבל נקודת מבט נוספת על התמודדות אנושית עם מצב שכזה.

הררי מציג עמדה שעל פיה הקידמה מייתרת את העבר. אם זה נכון בענייני מדע (והרפואה האלטרנטיבית – או המדיטציה הבודהיסטית שהררי מתרגל כאמור – תעמיד גם את זה בספק), זה ודאי לא נכון בכל הנוגע לערכים. ברור שיש תפיסות ערכיות קדומות, גם בתנ"ך כמובן, שהן עבורנו מפלצתיות ושיש לדחות בכל תוקף. אבל תהיה זו טעות לחשוב שאי אפשר ללמוד דבר מתרבויות עתיקות. מסורת היא אוצר של ידע ותפיסות ערכיות שהצטבר והשתכלל במשך אלפי שנים. כמובן שצריך להעמיד את הידע והערכים האלה שוב ושוב לביקורת. עם זאת, לפסול אותם באופן קטגורי תהיה טעות.

אסור ששילוב חרדים באקדמיה יבוא על חשבון נשים

מזה למעלה מעשור פורסות אוניברסיטאות שונות חסות על מכוני לימוד עבור הציבור החרדי, מוסדות אשר מתקיימים בהם תנאי לימוד מיוחדים, כגון הפרדה מגדרית בכיתות. בכתבה על התופעה מדווחת ירדן סקופ כי בעוד שעד כה רבים לא הכירו את התוכניות האלה, "כעת מעוניינות המועצה להשכלה גבוהה (מל”ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות”ת) למסד את התוכניות האקדמיות לחרדים", וזאת על ידי בניית קמפוסים מיוחדים לסטודנטים החרדים ליד האוניברסיטאות.

השתלבותם של החרדים בשוק העבודה, ורכישת השכלה באופן כללי, הן כמובן מטרות חשובות בצורה בלתי רגילה עבורם ועבור החברה בישראל. אין ספק שמדובר בצורך חיוני עבור החברה שלנו. השאלה כאן – כמו תמיד – היא באיזה מחיר נוכל לממש את המטרה שלנו. על פי סקופ "אחת מהדרישות המרכזיות של המועמדים החרדים ללימודים היא אכיפת הפרדה מגדרית בכיתות, שמשמעותה, בדרך כלל, היא גם שמרצות נשים לא ילמדו סטודנטים גברים, בעוד מרצים גברים יכולים ללמד נשים."

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה מהותית. בעוד הפרדה מגדרית בכיתות, הגם שהיא בהחלט לא נוחה לנפש המודרנית,  אינה כוללת בצורה הכרחית אפלייה – שהרי ייתכנו אותם תנאים בדיוק עבור שתי הקבוצות, הסטודנטים הגברים והסטודנטיות הנשים – ההתעקשות על כך שנשים לא תוכלנה ללמד בכיתות של סטודנטים חרדים מובילה בהכרח להדרת נשים מהסגל המלמד. בעוד גברים יוכלו ללמד גם גברים וגם נשים, נשים לא תוכלנה ללמד גברים. משום כך הן תקבלנה פחות שעות, ובהמשך גם יקבלו לעבודה ויעסיקו פחות נשים (מצטער, זה לא משתלם לי, את מבינה אותי, נכון?).

לא רק לאקדמיה יש אתוס משלה, העומד על רגליים ערכיות של שוויון, חירות, ושאיפה לאמת, גם לחברה הדמוקרטית יש כמובן את הערכים שבלעדיהם היא מרוקנת מתוכן ואינה נאמנה לשמה. שוויון הזדמנויות לנשים (ולשחורים, ולהומואים, ולערבים) הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואין חברה דמוקרטית ללא שוויון. בפתיחת קמפוסים אוניברסיטאים בהם נשים תודרנה מהוראה אנחנו מוותרים בצורה חסרת אחריות על אחד מעמודי התווך שעליהם בנויה החברה שלנו. בנוסף, אנחנו כמובן פוגעים פגיעה ישירה באותן נשים שלא תוכלנה ללמד.

השאלה כאן, אפוא, היא עד כמה אנחנו מוכנים (1)לוותר על ערכים שחשובים לנו ו(2)להקריב את הנשים הקולגות שלנו, כדי שאוכלוסייה חרדית תוכל לרכוש מקצוע והשכלה. זאת לא שאלה קלה, כי השתלבות של חרדים בחברה הישראלית היא אכן מטרה ראויה וחשובה מאוד. עם זאת, לדעתי התשובה חייבת להיות שלילית.

יש לזכור שנשים הוקרבו כבר יותר מדי פעמים עבור מטרות שונות, שתמיד כמובן היו הכי חשובות וראויות. רק לאחרונה הסבירו קולות מהמחנה הליברלי לנשות הכותל שהמאבק שלהן אינו חשוב מספיק כדי להטריד בו את כולנו, ושעליהן להיאבק דווקא למען מטרות חשובות יותר, כמו סיום הכיבוש או חלוקת ההון. אלא שהגיע הזמן שנפסיק להתייחס לצרכי מחצית האוכלוסייה כמשהו שניתן לדחות אותו למועד מאוחר יותר. צריך לעמוד על כך: נשים אינן כלי שאפשר לוותר על שירותיו אם לא מסתדר, והשוויון אינו ערך שניתן להתעלם ממנו אם פתאום צריך.

שנית, מפני שכבר היום ישנן סיטואציות שבהן גברים חרדים מקבלים הדרכה מנשים: מרופאות ואחיות בבתי חולים, משוטרות, מעובדות סוציאליות, מפקידות שומה, מבנקאיות. נכון שזה לא אותו דבר כהוראה, אולם כנראה הדבר אפשרי, בגבולות מסויימים. יש גם חשש שאם יתברר שאפשר לדרוש ולקבל רק מרצים גברים, בעתיד ידרשו ויקבלו רק רופאים, אחים, שוטרים, עובדים סוציאלים, פקידים ובנקאים. נשים תודרנה גם מאלה.

לכן לא נוכל ואסור עלינו להסכים לזה. מצטערים, אבל זה פוגע לנו ברגשות הערכיים. כן, זה כמו רגשות דתיים, רק של הומניסטים. להתחשבותכם נודה.

:

פורסם באתר onlife. כדאי גם מאוד לקרוא את דבריה של סגנית רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' אורנה קופרמן, בפני סנאט האוניברסיטה, בדיון בנושא הקמת קמפוס חרדי באוניברסיטה.