באובדנו של אדם יקר, אובד עמו עולם מלא של יחסים והקשרים המכוננים את עצמיותם וקיומם של הקרובים אליו והקשורים בו. כאשר נעלם אדם מחיינו, שוקע חלק שלם בעצמיותנו אל המעמקים, חלק שבפנטזיה אהבנו לשער שהוא שלנו בלבד. בדרך זו אנחנו מגלים את העדר הגבולות הפיזיים של זהותנו, את תלותנו העמוקה באחרים הקרובים אלינו עבור דבר שנדמה לכאורה פשוט כלהיות עצמנו.
יואב אשכנזי, חוקר וידיד, כתב חיבור יפה על "שלוש מחשבות מודרניות", ובו הוא חוקר את משמעותן בעת הזאת של האהבה, החירות והחריגה. ברגישות רבה מבהיר אשכנזי לקורא שהוא – כמו כל אדם – רחב יותר מאשר תודעתו ועצמיותו, או נכון יותר שזהותנו ועצמיותנו אינן מוגבלות לגוף ולהכרה הפרטיים שלנו, אלא קשורות במקומנו על האדמה, בביתנו ובעיקר באנשים שבקשר איתנו. בפסקה המצוטטת לעיל אשכנזי מצביע על היקף האבדן במותו של אדם קרוב: לא רק שאותו אדם מת, אלא שחלק מאיתנו אובד לנצח. אותו חלק בזהותנו ובעצמיותנו שכונן על ידי מערכת היחסים עם הנפטר.
מעובדת קשירת עצמיותנו באחר, בלא-עצמי, גוזר אשכנזי מסקנות לגבי טיבה של האהבה (שמחייבת את הכרת הזולת באופן אינטימי), של החירות (שאינה באה לידי ביטוי בבחירה, אלא במאמץ פנימי של עיבוד ופיתוח היחס בינינו לבין הזולת) ושל החריגה (היכולת שלנו להתעלות מעבר לתפיסה הקונקרטית של עולמנו ולהגשים את אנושיותנו על ידי "הבנת" המציאות, על ידי הכרת העולם כשלם הגדול יותר מחלקיו).
אני לא מתכוון לסכם את הספר כלל, אלא רק להביא עוד קטע אחד, ובו אשכנזי מנסה לבאר את דבריו על החריגה על ידי דוגמא להשטחת העולם, כלומר לאי-חריגה. אשווה את דבריו לאחר מכן לציטוט מדברי אלפרד לורד טניסון. אשכנזי מדבר על אבדן המשמעות של מילה שחוזרים עליה פעמים רבות:
חזרתי על המילה 'בית' כעשרים פעמים והנה הפכה לדידי לצליל ריק; מה בדיוק נעלם כאן? תכונתה של המילה להתכוון למשהו שמעבר לצליל, להזדהות עם הדבר שהיא מציינת ולהעניק הרגשה מסוימת, נעלמה. התכונה שהיא היבט מהותי של מושג המשמעות שלנו, אשר חזרה על המילה בלא כוונה פנימית, מאיינת אותה. תכונה זו של חריגה מהצלילים והקולות אל ההתכוונות והמשמעות נעלמת כאשר אנו מוצאים את המילה מכל שימוש אנושי ורקע מושגי משותף, מבודדים אותה באמצעות העמדתה על הצליל שלה בלבד.
מי שלא מכיר את התופעה הזאת שינסה בעצמו. יש משהו בחזרה רפטטיבית כדי לרוקן מילה ממשמעותה, כלומר כדי לנתק אותה ממה שמעבר לה, ההקשר בשפה שנותן לה משמעות – שהרי אין משמעות למילה שעומדת ללא הקשר.
כשקראתי את זה נזכרתי בציטוט ידוע למדי מדברי טניסון, המשורר המפורסם. טניסון העיד כי
לעיתים קרובות נמצאתי במצב של טראנס ערני – באין מונח טוב יותר אסתפק בזה – שמוכר לי מאז הייתי ילד, כל אימת שהייתי לבדי. מצב זה היה נח עלי לעיתים קרובות כשהייתי חוזר על השם שלי לעצמי בלחש, עד שלפתע, לכאורה מתוך עצמת ההכרה האינדיבידואלית, האינדיבידואליות בעצמה היתה נמסה ופגה ומוחלפת בקיום חסר גבולות, וכל זה לא כמצב מבולבל אלא הבהיר שבבהירים, הוודאי ביותר שקיים, מעבר לכל מושג ומילה, מקום בו המוות כמעט חסר היתכנות באופן מגוחך, שכן אבדן האישיות (אם אכן כך) היה לא הכחדה אלא החיים האמיתיים היחידים.
נראה שכפי שחזרה על מילה מנתקת אותה מהקשרה והופכת אותה לאוסף צלילים, כלומר לכלום, כך חזרה על השם, לפחות אצל אדם כטניסון, ניתקה אותו מהקשרו, ואיכשהו הצליחה גם לנתק את העצמיות מהקשר ולהפוך אותה לאוסף חושים ותחושות, כלומר לכלום.
בספרו מדגיש אשכנזי, כאמור, את היותנו רחבים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו – אישיותנו מכילה גם את הקשרים שלנו עם העולם ועם קרובינו. אולם כאן התרחבות באה לא מתוך האישיות אלא מעבר אליה. כמו כן, באופן מיוחד ובניגוד לחריגה בכל מקום אחר (באסתטי ובאתי, כפי שכותב אשכנזי בספרו), החריגה מהאישיות הופכת את האדם לא לאנושי, אלא לבלתי-אנושי, אולם למרבה הפלא החיים נחווים כך לא כמנותקים, אלא כערים והווים באופן החד ביותר, כמצויים באינטימיות עם העולם ובחירות עוד יותר גדולים מהרגיל. איך זה ייתכן?
הנה לכם סוד גדול שמצוי בלב חיי האדם.
די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים. 
מינים 