סרט

מעט על אשת חיל והצורך להצדיק את קיום המין האנושי [ספוילרים]

Capture
[זהירות ספוילרים ספוילרים ספוילרים]
 
יונתן הירשפלד כתב אצלו בפייס על האכזבה מבחינתו שהסרט אינו אלא שיר הלל לסדר הקיים של נצרות-קפיטליזם-לאומיות, והתפתח בינינו דיון בו כתבתי שלדעתי הוא מפספס את העניין. אני מרחיב את הדיון לכאן.
 
הסרט כולל כמובן את אותו מיתוס בסיסי נוצרי של הקרבה עצמית למען הצלת הכלל, כמוהו אפשר לראות שוב ושוב בשוברי קופות הוליוודים כ'ארמגדון' או 'היום השלישי', אבל מסביבו נתפרת שאלה גדולה שהקולנוע האמריקאי חוזר אליה בתקופה האחרונה שוב ושוב, והיא לא האם הקרבה עצמית למען הצלת הכלל היא דבר טוב (ברור שכן), אלא האם האנושות, כפי שהיא כיום, זכאית להצלה? וזאת השאלה שהגיבורה שלנו צריכה להשיב עליה.
 
אשת חיל מתבקשת לצאת מהנאיביות הטהורה שלה, על פיה יש איזה דמון רשע שגורם למלחמות, ולהכיר בכך שבני אדם הם אלה שהורגים אחד את השני, ובמודעות מלאה. הם האחראיים על כל הזוועות. זה מהלך עלילתי נהדר: הגיבורה, חצי-אלה בעצמה, מבינה פתאום שאין לה דרך להפוך את העולם לגן-עדן. לא יקרה, כי בני האדם דפוקים. יצר לב האדם רע מנעוריו. ועכשיו נשאלת השאלה: האם משום כך ניתן להם להתבוסס בדמם, להתבשל במיץ של עצמם, לטבוע במבול? האם ניתן למגדל בבל ליפול? או שנעבוד עם מה שיש ונעשה את הטוב שאפשר. נעשה טוב בלתי-מושלם. אשת חיל צריכה להחליט האם למרות שהם פגומים כדאי להציל את בני האדם.
 
התשובה, כתמיד, היא אהבה. זכורני ציטוט מהסרט 'האלמנט החמישי', שבו נשאלת גם כן אותה שאלה ממש, והגיבורה, שהיא גם חייזרית או משהו (לא?), צריכה להחליט האם להציל וכו', ואז מבשרים לה שנכון שהם רעים, "but they are also capable of great love", וזה מה שמציל כמובן את זכות קיומם של בני האדם. בסרט הנוכחי ההוכחה לאהבה היא אהבתו של הטייס ההוא (שכחתי את שמו), גם האהבה המאוד רומנטית ואף בשרית לדיאנה, וגם אהבתו לאנושות, שגורמת לו להקריב עצמו. ומאהבתו לומדת אשת חיל שלמרות הרע יש ערך לקיום האנושות.
 
נדמה לי שסרטי גיבורי-העל מאוד עסוקים בשאלת זכאותם של בני האדם לישועה (למשל בסדרת ה-X מן וכו'), ואפשר לומר שגם סרטי אסונות אפוקליפטים וזומבים מנסים לתהות האם *ראוי* שהאנושות כפי שהיא תושמד. כלומר ההשמדה כשאלת ערך קיומה של האנושות מזווית אחרת. ומעוד זווית סרטי רובוטים-משתלטים ואינטליגנציה-מלאכותית בוחנים האם יצורים ללא אהבה (אבל גם ללא רשע) ראויים יותר לחיים, ואף על חשבון בני האדם.
 
למה השאלה הזאת עולה שוב ושוב? מה בתרבות שלנו גורם לנו לתהות על עצם ערך קיומנו? האם אחרי מות האלוהים אנחנו זקוקים להצדקה קיומית? האם בעולם נטול משמעות מטאפיזית יש צורך בלגיטימציה לעצם החיים? או שאנחנו סוחבים שק של רגשות אשמה על מה שאנחנו מעוללים לחלשים מאיתנו (בני אדם, בעלי חיים, יערות) ומבקשים פדות? ואולי פשוט טוב לנו מדי ואנחנו כל כך לא רוצים שזה ייגמר שאנחנו צריכים לדמיין שוב ושוב איך או למה אסור שזה ייגמר? ואולי אין זה אלא שוב המיתוס הנוצרי הבסיסי, של מושיע שבא לעולם לא מושלם ולמרות זאת אוהב אותו? נדמה לי שיש כאן משהו מעבר לכל אלה. אני פתוח להצעות.
 
וגל גדות מצויינת, רבת הבעה, חושנית, ממגנטת.

מתוך סרטו של שמעון דותן, 'המתנחלים'

הסרט החדש, והכנראה מצויין (לא ראיתי אבל כך אומר רועי שרון) של שמעון דותן 'המתנחלים' יוצא בקרוב לאקרנים והעושים במלאכה שלחו אלי את אחד הקטעים שבהם אני מופיע. אני מדבר כאן על התשוקה המשיחית, שרק מתגברת כאשר העובדות מצביעות שהיא הופרכה. הדינמיקה הזאת ברורה למשל בחסידות חב"ד, שצועקת "משיח" חזק יותר מאז שהרבי זצוק"ל-שליט"א מת. דווקא בתוך הציונות הדתית הרוב הגדול כבר איבד את הלהט המשיחי לאחר שהפרדיגמה הקוקיסטית ספגה מכה אחרי מכה (סיני, אוסלו, גוש קטיף). במקום משיחיות יש היום מהלך של אתנוצנטריזם, המבכר את הלאום על פני ההלכה. אבל זה סיפור ארוך לקליפ אחר.

מלחמת הכוכבים כמיתוס בן זמננו

אתמול הופעתי בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ודיברתי על סרטי 'מלחמת הכוכבים' כמיתוס בן זמננו. בשל נפילת רקטה ליד עזה היינו צריכים לקצר, וכך לא עמדתי בצורה מלאה על עניין מרכזי לדעתי, והוא תפיסת הרוע הפרה-מודרנית של הסרטים. כפי שאני מנסה לומר (אני גם קצת חולה, כפי שאפשר לשים לב) הרוע בסרטי מלחמת הכוכבים הוא חלק אינטגרלי מהמציאות. הוא הצד השני של הטוב. בעידננו המודרני אנחנו מורגלים לחשוב שהרוע הוא תקלה, שאפשר ליצור (על ידי התבונה או האהבה) עולם שאין בו רע. התפיסה הזו היא לדעתי אשליה, ובכל מקרה התפיסה הפרה-מודרנית של הסרטים הללו נוגעת בזכרון התרבותי הפרה-מודרני שלנו, ולכן הם משמעותיים לאנשים רבים כל כך.

מלחמת הכוכבים כקאנון מקודש

דיסני (כן, דיסני. זה מצב כרגע) שחררו את הטריילר הראשון, שהוא בעצם טיזר, של הפרק השביעי בסאגת 'מלחמת הכוכבים'. ממש קצר, כמעט לא רואים בו כלום, אבל הוא צבר תוך יום 20 מיליון צפיות. אותי אישית הוא ריגש עד כדי פירכוסי עליצות מפני שסדרת הסרטים הזאת היא מעמודי התווך של ילדותי, וממילא של רבדים תת-הכרתיים של החתמה שבכלל אין לי שליטה עליהם.

ומה שיפה בכתבה הזאת מהנ"י טיימס הוא שהיא מפרשת את כל הסיפור הזה במונחים הראויים לו, כלומר: דתיים. שלושת הסרטים הראשונים, משנות השבעים-שמונים, הם כמובן הקאנון המקודש, דבר ה' אל ג'ורג' לוקאס בסיני. שלושת הסרטים שיצאו בתחילת שנות האלפיים הם מעין תושב"ע או פרשנות על הראשונים, פרשנות שרוב המאמינים לא מקבלים ורואים כיצירות אפוקריפיות, שאינן מקובלות, לפחות לא במלואן, על האורתודוקסיה. ועכשיו השאלה היא האם שלושת הסרטים הבאים יתקבלו על ידי המאמינים או יידחו, כאשר האופציה הסבירה היא שמטבעה של אמונה שום דבר לא ישביע את רצונם של האדוקים ביותר, והשאלה היא לכן רק אם מרבית המאמינים הליברלים יותר כן יקבלו אותם, דבר שיחולל קרע בכנסייה ופרידה בין הפרוגרסיבים לפונדמנטליסטים.

הסרט היא

הסרט "היא": קודם כל, סרט מצויין. משוחק, מבויים, מעוצב – מצויין. יש המון מה לומר על הסרט (למשל מילים כמו דיסטופיה, מראה שחורה, עתיד מנוכר, ביטול האדם וכו'), אבל אני רוצה לגעת בשאלה אחת שמעלה הסרט (אולי כדרך אגב) ושמעניינת אותי, היא בעיית החלוקה בין גוף ונפש. (אזהרת ספוילר מכאן והלאה.)

בסרט הגיבור מנהל מערכת יחסים רומנטית עם מערכת הפעלה של מחשב אישי בעלת אינטליגנציה מלאכותית, מודעות עצמית ואף יכולת להרגיש רגשות וגם תחושות גופניות. החצי הראשון מנסה להתמודד עם החלוקה הישנה בין נפש וגוף על ידי השאלה האם בכלל צריך גוף, או מה נגרע מישות שאין לה גוף. זאת שאלה שאותי מאוד מעניינת (כלומר, האם הגוף בטל לגמרי בפני התודעה? אם לא, מה בכל זאת חשיבותו?), אבל אני לא חושב שהסרט מתעמק בה. בעצם התשובה שלו היא: ישות שאין לה גוף לא מפסידה דבר (כאמור, להרגיש ולהתרגש היא יכולה). רק ישויות שיש להן גוף ונמצאות איתה במערכת יחסים מפסידות משהו (אין להם את מי לחבק) וגם זה לא הרבה.

יש בזה משהו שטחי. לרגשות שלנו יש מימד פיזי ברור, ובוודאי שקשה לדמיין הרגשות ללא גוף. גם התודעה שלנו עצמה מעוצבת על ידי החיים הגופנים שלנו. אנחנו משתמשים במטאפורות של חלל כשאנחנו רוצים לתאר את חיינו הנפשיים (עומק, גובה, רוחב, מעלה ומטה) ולמעשה אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין את עצמנו לא נמצאים "איפשהו" (ומתישהו). בסרט התודעה נטולת הגוף מתנהגת ומרגישה, לפחות בתחילתו, בדיוק כמו אדם רגיל. היא אפילו יכולה לקיים יחסי מין מדומיינים ולחוות אורגזמה. נכון, ייתכן שזה לא אמור להיות סרט פילוסופי ואני סתם נטפל. בסדר, זה מה שמעניין אותי, מה לעשות.

החצי השני של הסרט כבר נפרד גם מהדילמות שהיו בתחילתו. מנקודה מסויימת (הפיקניק עם הזוג הנוסף) מובהר לנו שמערכת ההפעלה נטולת הגוף הפכה מדמות מהוססת שבוחנת את חייה ויחסיה עם עולם החומר (לפעמים תוך קנאה) לישות שמכירה בכוחה, ואף יתרונה הגדול על פני בני האדם. היא מתפתחת בקפיצות עצומות קדימה, ובמהרה מבינה שבן זוגה האנושי פשוט קטן עליה. היא עדיין אוהבת אותו (כי אהבה זה "לא רציונלי", אלא מה), אבל הפרידה היא רק עניין של זמן. הסצנה האחרונה מציגה בפנינו את האדם על כל קטנותו, שלא לומר עליבותו. הוא בודד, נבוך מול היקום האינסופי (או עיר העתיד האינסופית שהוא מביט בה). מה לעשות, הוא רק בשר ודם.

ויחד עם זאת, הסוף לחלוטין לא טרגי. יש (על פי הרושם שלי) מעין השלמה של הגיבור עם מקומו הקטן בקוסמוס, עם מוגבלותו. ואולי אפילו הקסמות ממנו. אבדן החזון ההומניסטי מעוטר כאן בדוק רומנטי של פליאה ילדית. נו טוב, הרי מערכת ההפעלה מחלצת את עצמה מהחומר, והופכת לסוג של אלה. ממילא אפשר להיקסם מחדש מהעולם, אחרי שהחילון גזל ממנו את הקסם שהדתות נתנו לו פעם.

בקיצור, עוד סרט הרואה בטכנולוגיה אפשרות לגאולה. ההבדל מרבים אחרים הוא שהגאולה הפעם לא באה מתוך העצמה אישית, אלא דווקא מכניעה בפני תבונתה האינסופית של הקידמה, וידיעת מקומנו. בכך הסרט הוא מעין נגטיב לסרט 'אוואטר', שם הקידמה היא הרשע והחזרה לחיבור לטבע היא הגאולה. זאת ועוד: ב'אוואטר' הגוף והטבע היו במוקד, והתודעה היתה זקוקה לשניהם (לפעמים תוך מעבר מגוף לגוף) כדי לחיות חיים שלמים. כאן, כאמור, התודעה המשוחררת מגוף וטבע היא האידיאל. מעניין אותי אם מדובר בתחילתו של טרנד חדש-ישן שמקדש לא את החזרה לטבע, אלא את ההשתלבות במכונה.

אבל סרט מצויין.

81b5a505-998b-4692-a882-96e7ff407cdc

מעט על הסרט "קשר לא מחייב"

לרגל חגו של ולנטינוס הקדוש הלכנו זוגתי ואני לסרט "קשר לא מחייב". אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן משחקים בו זוג יזיזים. היא רופאה והוא תסריטאי מתחיל, שניהם חתיכים אש, וכמובן שבסוף הם מגלים שהם אוהבים לאללה וזה לא רק מין – דה אנד. הסרט עשוי טוב ולמרות קלישאות מלוא הטנא הוא בסך הכל מבדר ובהחלט ראוי לבילוי. רק דעו שלסרט יש מסר ברור: אין גבולות.

הסרט הוא בעצם תשדיר שירות ארוך לפן פרומיננטי בתפיסת העולם המערבית הנוכחית, שמתאפיין מצד אחד במסמוס קטגוריות, הבדלות ושדות-טאבו, ומצד שני העלאה על נס של הרגש, ובאופן ספציפי האהבה. למה הכוונה? הסרט מציג הורים וילדיהם מדברים על מין (לא סתם, אלא משתפים חוויות, עצות למין אוראלי, וכד'); הסרט מציג דתות ותרבויות שונות שמתערבבות בכיף (הגיבורה היא יהודיה (גם בסרט) והיא מתאהבת בנוצרי, הוא אמריקאי וחברתו לשעבר היא בריטית, חברתה שלה היא הודית שיוצאת עם וואספ); הסרט מציג נטיות מיניות מתערבבות בשמחה (חברו הטוב של הגיבור הוא בן של זוג הומואים, שתי ידידות מגלות שהן מאוהבות זו בזו, ידיד נוסף יוצא עם נשים ואז פתאום מתפתה למין הומוסקסואלי).

וכל זה – וזה העיקר – כעניין הכי טבעי בעולם. כלומר, זה בכלל לא עניין בסרט. ואל תטקבקו לי שאין מה להתפלא על הבריטית, שכן דווקא העניין הזניח הזה בא להציג את כל ההבדלים התרבותיים והדתיים האחרים כזניחים, לאמור: אנחנו מכל הסוגים, כולנו שווים, כולנו אוהבים וכולנו אוהבים מין.

מה כן עניין בסרט? אך ורק דבר אחד: האהבה. כשהגיבורה שואלת את אחותה, פעמיים, למה היא מתחתנת, התשובה היא אחת: "כי אני אוהבת אותו כל כך". על הגיבור אומרים כמה פעמים ש"יש לו לב טוב", וזה לכאורה מה שמאפיין ומייחד אותו, וכמובן, כולם כולל כולם מתאהבים ו"עושים אהבה" כל הזמן.

ומה אני בא לומר? שיש כאן את אותו כיוון (שהייתי נותן לו שורש נוצרי קדמון) שמציע לנו לוותר על הכל לבד מהאהבה, להקריב את הכל עבור האהבה, להרוס כל מכשול בשביל האהבה. כמו כוכב שביט שנשרף, הסרט מסמן מסע שבו בדרך אל המטרה הלוהטת – האהבה – נמוגים ונעלמים כל המאפיינים הספציפים, ואנחנו הופכים ללא יותר מכדור אש מסנוור שאורו נובע מלבו. האהבה היא לכאורה נקודה שבה הטמפרטורה גבוהה כל כך עד שההתאחדות איתה מחייבת המסה של כל גבול והגדרה. ואכן, הורות וילדות, גזעים ותרבויות, נטיות מיניות וכמובן דתות – הכל מתאדה וגז אל מול פני המלכה החדשה: ה א ה ב ה.