ספר

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture

תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

זלי גורביץ' על חילוניות

הנה קטע קצר ממסה קצרה מתוך ספר חדש של זלי גורביץ' . גורביץ' הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ומשורר, אבל הוא הרבה יותר מזה. נאמר שהוא סוג של יוצר תרבות ומבקר תרבות יחד. ספרו החדש 'העברית על פינו' (הוצאת ספרים כרמל) מקבץ אוסף של מסות על מגוון נושאים (געגועים, אלף-בית, אושר, רושם ורשימו ועוד). הקטע להלן הוא מתוך מסה על חילוניות. גורביץ' מעוניין לכונן חילוניות יהודית שאינה ריאקטיבית לדת, אלא עומדת בפני עצמה, אולם בכך עומדת ביחס אל היהדות שקדמה לה. על פי גורביץ' אין חילוניות אוניברסלית (טענה שסותרת את היומרה של החילוניות עצמה, להיות אוניברסלית), אלא רק גרסה מקומית של כיוונים משותפים. ולעומת הקודש שמדגיש נצח קפוא החילוניות מדגישה אינסוף מתפתח. בקטע קודם לזה גורביץ' טוען שהריק שבעגלה החילונית הוא ריק שמאפשר דעת, שכן הוא מאפשר שאלה.

Capture

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

שרינה חן על השינוי ביחס הציונות הדתית להר הבית

Capture

בהתאם לעלייתה ככוח מרכזי בציבוריות הישראלית, גם שדה ספרי העיון הולך ומרבה ספרים שעוסקים בציונות הדתית. לאחרונה ממש יצאו כמה ספרי עיון מצויינים בנושא, ואביא לכאן אחדים מהם. הראשון הוא ספרה של ד"ר שרינה חן, חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין דתיים באונ' בן גוריון (הספר גם יצא בהוצאת האוניברסיטה). הספר, 'במהרה בימינו…', עוסק בשינויים ביחס הציונות הדתית להר הבית (נושא שאני עצמי חקרתי).

והשינויים אכן דרמטיים. חן מזכירה שלמרות שתמיד היו יחידים מבין הציונות הדתית שגילו עניין בהר, במצע 'גוש אמונים', שכלל סעיפים לא מעטים (לא רק התיישבות ביש"ע אלא גם חינוך, צביון יהודי למדינה וכו'), הר הבית אינו מוזכר כלל. עד כדי כך העניין היה רחוק מליבותיהם של בני הציונות הדתית ככלל בראשית שנות השבעים.

על פי חן השינוי הגורף במקומו של הר הבית בתודעת הציונות הדתית התחולל בשנים 2000-2003, כאשר ההר היה סגור לכניסת לא-מוסלמים אחרי ביקור אריאל שרון בהר ו'מהומות אוקטובר'. תוך כדי 'אינתיפאדת אל אקצא' של הפלסטינים התעצמה גם התודעה היהודית באשר לאל אקצא, כלומר הר הבית.

ספרה של חן אכן מתמקד בשנים 2000 עד 2004, בהם היא ערכה את עבודת השדה שלה. זה יתרונו וחסרונו. יתרונו, משום שהוא מציג תקופה פורמטיבית בתולדות ההתעוררות הנוכחית סביב ההר. חסרונו, משום שהוא לא מגיע עד זמננו כמובן, ואף לא עד הריסת גוש קטיף, מאורע שלטעמי היה קטליזטור חשוב ביותר בעניין הציוני דתי באתר הקדוש. לבד מזה הספר מציג את הטיפול המעמיק ביותר בכל נושא עליות הנשים להר, פרק מעניין על תפיסת עבודת הקורבנות ועוד פרק מעניין על תפיסת הזיכרון בהקשר למקדש. בהחלט מומלץ למתעניינים.

דבר אחרון: חן מביאה בספר ציטוטים מחיבור שכתב יהודה עציון. על פי עציון "הר הבית, מקום המקדש, הוא מקום המפגש שבין רגליו של האל, ופסגת בחוריו". אפשר להבין לכאורה שהר הבית הוא הפאלוס האלוהי. מיד נזכרתי באתר קדוש שמאוד חביב עלי בהודו, ההר ארונצ'לה. ההר הזה, בדרום תת-היבשת, נחשב על ידי ההינדואים השייויסטים ל'לינגם' ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל שיווה. אבל סביר יותר שמדובר פשוט במקום המפגש של האל עם נבחריו. ראוי התגובות להלן.

על האל כבעל גוף, אישיות וצרכים – תרגום ופירוש של האדרא רבא

Captureבלי שהרגשתם יצא תרגום מלא של האדרא רבא, החלק מספרות הזוהר שמספר על כינוס החירום של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו למען תיקון האלוהות. התרגום נמצא בתוך ספרה החדש של ד"ר מלילה הלנר אשד, חוקרת זוהר ותיקה ורבת ידע, שמבארת את החיבור בכתיבה מלבבת ומאירת עיניים.
האדרא רבא מתארת את מאמציהם של רשב"י ותלמידיו לתקן את אלוהים ולהביא לזרימת השפע האלוהי באופן רציף אל העולם. מדובר באחד הטקסטים הנועזים שהוציאה המסורת היהודית, שכן הוא מתאר את האל באופן אנתרופומורפי בהחלט, כסדרה של פנים אנושיות – שזקוקות לתיקון, כלומר לעזרה אנושית לצורך איזונם הפנימי.
תיאור האלוהים של האדרה הוא כזה: תחילה קיים האל המופשט, הבלתי מובחן. ממנו נאצל הפרצוף האלוהי הראשון, אריך אנפין, או עתיקא קדישא. האדרא מתארת את איבריו השונים של הפרצוף – מצח, עיניים, אף, זקן – שכולם זקוקים לכיוונון ואיזון על ידי ייחודים וכוונות של המקובלים. מתוך אריך אנפין נובע הפרצוף השני, זעיר אנפין, שדומה, על פי התיאור, לגבר צעיר, גיבור מלחמה. גם את איברי פניו השונים צריכים למקובלים לתקן. התיאור הבא הוא של הגוף של זעיר אנפין, "אדם" שכולל בתוכו איכויות ואיברים זכריים ונקביים בו זמנית. לדמות האנדרוגינית הזאת יש שני ראשים ושני גופים המחוברים בגבם, זכר ונקבה. שיאו של תיאור האנדרוגינוס האלוהי באידרא רבא הוא איחודם של שני המינים במפגש מלא תשוקה ואהבה. אולם האידרא מגלה לנו שהנחש (זה מגן עדן, שכאן הופך לכוח שלילי של דין) מסכן את האיחוד, ושיש להתגבר עליו. זה שוב תפקידם של המקובלים.
האידרא, מסבירה הלנר-אשד, מתרכזת אפוא בתיאור פניו (ברבים) של האל ובהסבר כיצד יש לתקנם. לא מדובר בייצוג סטטי של האלוהות אלא בהפיכת פניו לישות חיה, אשר מולה מתנהל המקובל. כך קושר המקובל קשר אישי, פרסונלי ואינטימי עם האלוהים. דרך קשר זה – שהוא מטרה בפני עצמה – מגיעים למטרה העליונה: תיקון האל ותיקון העולם כולו.
האידרא מכריזה על אל בעל צורה ואישיות, בעל פנים ואיברים – ואף בעל צרכים. היא מחליפה את הדימוי האלוהי הקבלי הוותיק יותר, של עשר הספירות, בדימוי אנתרופומורפי חריף של פרצופים וגופי אדם. הלנר-אשד מסבירה שהבחירה בדימוי מואנש כל כך נובעת מהרצון להחזיר לשפה היהודית הימי-ביניימית יסודות של דתיים של אלוהות פרסונלית. הזוהר נכתב גם כמענה, מתוך מאבק, לעלייתה של הפילוסופיה היהודית שאימצה את מסגרת החשיבה ההלניסטית ועל כן שמה לה למשימה להפשיט את האל מכל גשמיות או אתנרופומורפיזם. הרמב"ם הוא כמובן הנציג הבכיר של תפיסה זו. מחברי ספר הזוהר, במאה ה-13, ביקשו להעצים דווקא את המימדים הפרסונליים-מיתיים של האל, ולא לאפשר לגישה הרמב"מית לדחוק ולמחוק אותם.
ומול הדגש הרמב"מי על צלם אלוהים כעניין נפשי או שכלי, עולה באדרא רבא צלם אלוהים במובנו העתיק יותר, הגופני. גוף האדם משקף אתך גוף האלוהים, ממש כפשוטו (כפי שהובן במקרא ואצל חז"ל). רשב"י מצהיר: "דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה", ובתרגום מהארמית הזוהרית לעברית: דיוקן האדם הוא דיוקן של העליונים והתחתונים שנכללו בו. על כן כל מעשה של האדם כאן למטה, משפיע שם למעלה. ועל אחת כמה וכמה מעשה האהבה, שהרי האיחוד האלוהי העליון הוא חיבורם של מימדיו הזכריים והנקביים.
האדרא מדגישה אפוא עד כמה חסרה המסורת כאשר היא מתעלמת מהמימד הנקבי של האלוהות, ומהמקבילה הארצית שלו, הנקביות האנושית. היא מדגישה גם את המקום המרכזי שצריכה לקבל האהבה הגופנית במסורת הדתית היהודית. והיא מדגישה מעבר לזה את חשיבותו של האל הפרסונלי, האל האנושי, שאליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לנהל דיאלוג, לקבל ולתקן. אותו ואותנו.
הספר כתוב בצורה יפה וחושף תפיסה יהודית מרכזית, אבל מאוד לא מוכרת, של האלוהות. הוא כולל כאמור את האדרא רבא עצמה, במקור ובתרגום של הלנר-אשד ושל ר' אברהם לידר. יציאתו לאור (הוצ' ידיעות ספרים) היא אירוע משמח מאוד.
תהיה גם השקה:
Capture

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

בתי הדין הרבניים: עוול, טירוף וההכרח במסלול נישואים אזרחי

אני חושב שאי אפשר לקרוא את ספרה של רבקה לוביץ על תלאותיה מול בית הדין הרבני ועדיין לתמוך בחיבור הזה בין דת למדינה. סיפור ועוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור, על נשים, רובן קשות יום, שנאלצות להתחנן לאדם שהתחתנו איתו שייתן להן בטובו את חירותן. הן רק רוצות להתגרש, ואילו הוא נמצא בעמדת כוח מול מי שפעם אהב אבל כעת קרוב לוודאי הוא שונא. ולמה שלא יינצל את עמדתו ויתעלל באישתו? זה רובד ראשון.
 
רובד שני הוא בית הדין. דיינים שלא מחפשים צדק, לא מבקשים להקל, לא מתייחסים כלל לרצונה של האישה. דאגתם היחידה היא להלכה. ומכיוון שההלכה מפלה את האישה באופן חריף, הם מסייעים לבעלה לאמלל אותה. אפילו כשיש להם כלים הלכתיים הם לרוב לא משתמשים בהם מפחד לקחת אחריות ולנסות נטיב חדש. הנשים תמיד סובלות.
 
הנה שלוש דוגמאות קטנות מהספר:
 
• אשה צעירה ממשפחה עניה, התחתנה עם גבר בעיקר כדי לברוח מהבית. מהר מאוד התברר שזה לא הולך. הם נפרדו, והיא חיה עם בן זוג חדש, שרוצה להתחתן איתה. בעלה לא מוכן לתת לה גט, אלא תמורת כסף. הדיינים מגבים אותו. כשהיא כבר מוכנה לשלם הם שומעים באופן מקרי שיש לה בן זוג חדש. שואלים אותה אם שכבה איתו. היא מגמגמת שכן. הם פוסקים שהיא "אסורה לבעלה ולבועלה" – כלומר פסולת חיתון לשניהם. בן הזוג החדש שומע שהם לא יכולים להתחתן וזורק אותה. היא נשארת בלי כלום. האם גבר יהיה פסול להתחתן עם בת זוג ששכב איתה כשהוא נשוי לאחרת? ודאי שלא. אין "אסור לאשתו ולבת זוגו".
 
• בעלה של אישה מסויימת בגד בה עם אחרת, תקף אותה באלימות, הכה אותה ואנס אותה. הדיינים, שאמונים על ההלכה, לא מסוגלים לפסוק שכל זה הוא סיבה לגיטימית לגט. כי ההלכה לא חושבת כך. תקיפה או אונס אינן עילות לגירושין מגבר. האישה המוכה והנאנסת צריכה למצוא עילה אחרת על מנת שבית הדין ידרוש מבעלה לתת לה גט. ושוב: המצב שונה לגבי גבר שאשתו בגדה בו. כאן זו עילה ברורה לגירושין ולדיינים אין בעיה לגרש אותם מיד.
 
• אישה בת למעלה משבעים מעוניינת להינשא בשלישית. שני בעליה הקודמים נפטרו. אבל אישה שהתאלמנה פעמיים (לפעמים, שלוש) מוגדרת הלכתית כ"אישה קטלנית", ויש כביכול סכנה לגברים שמתחתנים איתה. בית הדין שוקל האם לאפשר לה להתחתן. לבסוף בית הדין מסכים לתת לה להתחתן במדינת ישראל, וזאת משום שבעלה הראשון נפטר בחו"ל, ואילו מאז עברה לחיות בארץ, כך שאולי "המזל שלה השתנה", והיא כבר לא קטלנית. ושוב: אין דבר כזה "בעל קטלני", רק "אישה קטלנית". גבר יכול להתאלמן עשרים פעם ולא תהיה שום בעיה הלכתית שיתחתן שוב.
איך ייתכן שכולנו נתונים לחסדיה של המערכת המעוותת הזאת? כמובן שזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, כולל בזבל האלילי על "אישה קטלנית", אבל למה לכפות את הטירוף הזה על כלל אזרחי ישראל? יש הכרח ברור לפתוח מסלול של נישואים אזרחיים במדינה. עד אז, יש חובה ברורה להיזהר ולא להתחתן בשום אופן ברבנות הראשית, פן נגיע חלילה לבתי הדין הרבניים. המצב הנוכחי, בכל מקרה, לא יכול להימשך.
Capture

טבע התודעה – מאמרים מתורגמים של אלן ווטס

Captureאני מאוד מאוד אוהב את אלן ווטס (Alan Watts). ווטס, כומר אנגליקני במקור, עזב את הכנסייה והיה מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח ומערב בשנות השישים בארה"ב. היה לו כישרון אדיר להנגיש את הרוח החיה של המסורות הרוחניות המזרחיות. מעט ספרים שלו תורגמו לעברית, וכעת מופיע תרגום חדש, של ניר חכם, לסדרה של מאמרים שלו תחת הכותרת "טבע התודעה". כרגע בדיגיטלי בבוקסילה – עמוד הספר – וייצא במהדורה מודפסת באוקטובר (הזמנה מוקדמת של הספר ב watts.co.il). הנה קטע מצויין מהמאמר "טבע התודעה":
 
תמונת העולם בספר "בראשית" היא שהעולם הוא חפץ. הוא עשוי. כמו שקדר לוקח חֵמר ויוצר ממנו סירים וכמו שנגר לוקח עץ ועושה ממנו שולחנות וכיסאות. […] הרעיון הבסיסי בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר ראשוני כלשהו; תוכן, מילוי. כמו שסירים עשויים מחֵמר. והקדר כופה את רצונו על החומר והופך אותו למה שהוא רוצה. ובספר "בראשית" אלוהים יוצר את אדם מעפר האדמה. במילים אחרות, הוא עושה פסלון חֵמר, ואז הוא נושם לתוכו, והפסלון מקבל חיים. בפני עצמו הוא חסר צורה וחסר תבונה, ולכן זקוק לתבונה חיצונית ולאנרגיה חיצונית שיפיחו בו חיים ויכניסו קצת שכל לקדקודו.
ובדרך זו אנחנו יורשים תפיסה של עצמנו כחפצים, כאילו עשו אותנו, וזה טבעי לחלוטין בתרבות שלנו שילד ישאל את אימא שלו "איך עשו אותי?" או "מי עשה אותי?" וזה רעיון רב-עוצמה, אבל הסינים או ההודים, לדוגמה, אינם מאמינים ברעיון הזה. ילד סיני לא ישאל את אמא שלו "איך עשו אותי?" אולי הוא ישאל אותה "איך גדלתי?", וזהו תהליך שונה לחלוטין מעשייה. […]
למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, האדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים. אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ-תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם-אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם, והדרך שאנחנו מדברים בה משקפת את זה.
אנחנו אומרים "באתי לעולם". לא נכון, באת ממנו! אנחנו אומרים "תתמודד עם העובדות". אנחנו מדברים על "להכיר במציאות"; כאילו שזאת התנגשות בין שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. והאדם הממוצע מרגיש שהוא מישהו או משהו שקיים בתוך שק של עור. מרכז של מוּדעות שמסתכל החוצה לעבר הדבר הזה ותוהה מה לעזאזל זה עומד לעשות לו.
יש לנו גישה עוינת כזאת כלפי העולם החיצוני בגלל האמונה התפלה הזאת, המיתוס, התאוריה הלא-מבוססת לחלוטין שאנחנו קיימים רק בתוך העור של עצמנו. ברשותכם, אני רוצה להציע תאוריה אחרת לחלוטין.

איריס פרוש על חוסר האוריינות בקרב יהודים כאמצעי לשימור המבנה המסורתי

הספר החדש הזה מפתיע בטענתו הבסיסית: בניגוד למקובל לחשוב, יהודים לפני המאה ה-20 לא ידעו לקרוא עברית. כך למשל, במפקד שנערך באימפריה הרוסית ב-1897 נמצא שרק 38.9 אחוז מהיהודים ידעו לקרוא (יכולת כתיבה לא נבדקה). מחקר אחר שפורסם ערב מלחה"ע הראשונה הראה שבקרב חייטים יהודים באירופה מעל לרבע יודעים לקרוא רק את התפילה, ולא שום טקסט אחר (כלומר, בעיקר זכרו בעלפה).
 
המחברת, איריס פרוש, פרופ' אמריטה במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון, מביאה גם עדויות כתובות לכך שהבערות בקרב יהודי אירופה היתה גדולה משנטינו לחשוב. עדויות על יהודים שהיו מקריאים בפניהם מכתבים שהגיעו אל העיירה, מפני שהם לא ידעו לקרוא. או של משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, שכותב לי"ל גורדון ב-1869 מאודסה כי "הספרות העברית מתה פה, היא רק חלק ליחידים שרידים פה. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר".
 
פרוש גם מסבירה למה המצב היה כזה: לא רק הנשים, אלא גם רוב הגברים הודרו בכוונה מהכתוב, מהטקסטים, וידיעת הקריאה היתה נחלתה של אליטה מצומצמת. הנה:
 
השליטה בלשון, באמצעות הבערות המכוונת, שימשה בידי המנהיגות המסורתית ככלי רב עוצמה לביצור סמכותה הדתית ולשכפול הסדר החברתי הקיים. בערות זו מנעה בהצלחה מחוגים רחבים את הגישה הישירה אל מקורות הידע בדקדוק, במקרא ובלשון העברית, הקהתה את המחשבה הביקורתית והבטיחה את הציות למקורות הסמכות המסורתיים. (259)
במילים פשוטות, הבערות בעברית עבור היהודים היתה דומה לבערות בלטינית עבור הנוצרים שלפני הרפורמציה: חוסר האפשרות לקרוא את כתבי הקודש הבטיח ציות, כפיפות בפני בעלי הסמכות הדתית ושימור הקיים.
 
חלקו השני של הספר מוקדש למאמצי המשכילים ללמוד עברית, ולביאור הכתיבה עצמה כפרקטיקה אמנציפטורית, וכחלק מכינונו של הסובייקט המודרני. הכתיבה והפצת הטקסטים, שעבור הוגי הנאורות היו סמל לקידמה, עצמאות וחירות, הפכו באופן טבעי גם עבור היהודים המשכילים לדרך לקרוא תיגר על המסורת ולחדש בה.
 
לא קראתי את כל הספר (בהוצאת כרמל), וגם אינני בקיא מספיק בנושא כדי לבחון את תקפות המחקר, אולם התזה מרתקת והגילויים, כאמור, מפתיעים מאוד.
Capture