ספר

שרינה חן על השינוי ביחס הציונות הדתית להר הבית

Capture

בהתאם לעלייתה ככוח מרכזי בציבוריות הישראלית, גם שדה ספרי העיון הולך ומרבה ספרים שעוסקים בציונות הדתית. לאחרונה ממש יצאו כמה ספרי עיון מצויינים בנושא, ואביא לכאן אחדים מהם. הראשון הוא ספרה של ד"ר שרינה חן, חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין דתיים באונ' בן גוריון (הספר גם יצא בהוצאת האוניברסיטה). הספר, 'במהרה בימינו…', עוסק בשינויים ביחס הציונות הדתית להר הבית (נושא שאני עצמי חקרתי).

והשינויים אכן דרמטיים. חן מזכירה שלמרות שתמיד היו יחידים מבין הציונות הדתית שגילו עניין בהר, במצע 'גוש אמונים', שכלל סעיפים לא מעטים (לא רק התיישבות ביש"ע אלא גם חינוך, צביון יהודי למדינה וכו'), הר הבית אינו מוזכר כלל. עד כדי כך העניין היה רחוק מליבותיהם של בני הציונות הדתית ככלל בראשית שנות השבעים.

על פי חן השינוי הגורף במקומו של הר הבית בתודעת הציונות הדתית התחולל בשנים 2000-2003, כאשר ההר היה סגור לכניסת לא-מוסלמים אחרי ביקור אריאל שרון בהר ו'מהומות אוקטובר'. תוך כדי 'אינתיפאדת אל אקצא' של הפלסטינים התעצמה גם התודעה היהודית באשר לאל אקצא, כלומר הר הבית.

ספרה של חן אכן מתמקד בשנים 2000 עד 2004, בהם היא ערכה את עבודת השדה שלה. זה יתרונו וחסרונו. יתרונו, משום שהוא מציג תקופה פורמטיבית בתולדות ההתעוררות הנוכחית סביב ההר. חסרונו, משום שהוא לא מגיע עד זמננו כמובן, ואף לא עד הריסת גוש קטיף, מאורע שלטעמי היה קטליזטור חשוב ביותר בעניין הציוני דתי באתר הקדוש. לבד מזה הספר מציג את הטיפול המעמיק ביותר בכל נושא עליות הנשים להר, פרק מעניין על תפיסת עבודת הקורבנות ועוד פרק מעניין על תפיסת הזיכרון בהקשר למקדש. בהחלט מומלץ למתעניינים.

דבר אחרון: חן מביאה בספר ציטוטים מחיבור שכתב יהודה עציון. על פי עציון "הר הבית, מקום המקדש, הוא מקום המפגש שבין רגליו של האל, ופסגת בחוריו". אפשר להבין לכאורה שהר הבית הוא הפאלוס האלוהי. מיד נזכרתי באתר קדוש שמאוד חביב עלי בהודו, ההר ארונצ'לה. ההר הזה, בדרום תת-היבשת, נחשב על ידי ההינדואים השייויסטים ל'לינגם' ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל שיווה. אבל סביר יותר שמדובר פשוט במקום המפגש של האל עם נבחריו. ראוי התגובות להלן.

על האל כבעל גוף, אישיות וצרכים – תרגום ופירוש של האדרא רבא

Captureבלי שהרגשתם יצא תרגום מלא של האדרא רבא, החלק מספרות הזוהר שמספר על כינוס החירום של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו למען תיקון האלוהות. התרגום נמצא בתוך ספרה החדש של ד"ר מלילה הלנר אשד, חוקרת זוהר ותיקה ורבת ידע, שמבארת את החיבור בכתיבה מלבבת ומאירת עיניים.
האדרא רבא מתארת את מאמציהם של רשב"י ותלמידיו לתקן את אלוהים ולהביא לזרימת השפע האלוהי באופן רציף אל העולם. מדובר באחד הטקסטים הנועזים שהוציאה המסורת היהודית, שכן הוא מתאר את האל באופן אנתרופומורפי בהחלט, כסדרה של פנים אנושיות – שזקוקות לתיקון, כלומר לעזרה אנושית לצורך איזונם הפנימי.
תיאור האלוהים של האדרה הוא כזה: תחילה קיים האל המופשט, הבלתי מובחן. ממנו נאצל הפרצוף האלוהי הראשון, אריך אנפין, או עתיקא קדישא. האדרא מתארת את איבריו השונים של הפרצוף – מצח, עיניים, אף, זקן – שכולם זקוקים לכיוונון ואיזון על ידי ייחודים וכוונות של המקובלים. מתוך אריך אנפין נובע הפרצוף השני, זעיר אנפין, שדומה, על פי התיאור, לגבר צעיר, גיבור מלחמה. גם את איברי פניו השונים צריכים למקובלים לתקן. התיאור הבא הוא של הגוף של זעיר אנפין, "אדם" שכולל בתוכו איכויות ואיברים זכריים ונקביים בו זמנית. לדמות האנדרוגינית הזאת יש שני ראשים ושני גופים המחוברים בגבם, זכר ונקבה. שיאו של תיאור האנדרוגינוס האלוהי באידרא רבא הוא איחודם של שני המינים במפגש מלא תשוקה ואהבה. אולם האידרא מגלה לנו שהנחש (זה מגן עדן, שכאן הופך לכוח שלילי של דין) מסכן את האיחוד, ושיש להתגבר עליו. זה שוב תפקידם של המקובלים.
האידרא, מסבירה הלנר-אשד, מתרכזת אפוא בתיאור פניו (ברבים) של האל ובהסבר כיצד יש לתקנם. לא מדובר בייצוג סטטי של האלוהות אלא בהפיכת פניו לישות חיה, אשר מולה מתנהל המקובל. כך קושר המקובל קשר אישי, פרסונלי ואינטימי עם האלוהים. דרך קשר זה – שהוא מטרה בפני עצמה – מגיעים למטרה העליונה: תיקון האל ותיקון העולם כולו.
האידרא מכריזה על אל בעל צורה ואישיות, בעל פנים ואיברים – ואף בעל צרכים. היא מחליפה את הדימוי האלוהי הקבלי הוותיק יותר, של עשר הספירות, בדימוי אנתרופומורפי חריף של פרצופים וגופי אדם. הלנר-אשד מסבירה שהבחירה בדימוי מואנש כל כך נובעת מהרצון להחזיר לשפה היהודית הימי-ביניימית יסודות של דתיים של אלוהות פרסונלית. הזוהר נכתב גם כמענה, מתוך מאבק, לעלייתה של הפילוסופיה היהודית שאימצה את מסגרת החשיבה ההלניסטית ועל כן שמה לה למשימה להפשיט את האל מכל גשמיות או אתנרופומורפיזם. הרמב"ם הוא כמובן הנציג הבכיר של תפיסה זו. מחברי ספר הזוהר, במאה ה-13, ביקשו להעצים דווקא את המימדים הפרסונליים-מיתיים של האל, ולא לאפשר לגישה הרמב"מית לדחוק ולמחוק אותם.
ומול הדגש הרמב"מי על צלם אלוהים כעניין נפשי או שכלי, עולה באדרא רבא צלם אלוהים במובנו העתיק יותר, הגופני. גוף האדם משקף אתך גוף האלוהים, ממש כפשוטו (כפי שהובן במקרא ואצל חז"ל). רשב"י מצהיר: "דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה", ובתרגום מהארמית הזוהרית לעברית: דיוקן האדם הוא דיוקן של העליונים והתחתונים שנכללו בו. על כן כל מעשה של האדם כאן למטה, משפיע שם למעלה. ועל אחת כמה וכמה מעשה האהבה, שהרי האיחוד האלוהי העליון הוא חיבורם של מימדיו הזכריים והנקביים.
האדרא מדגישה אפוא עד כמה חסרה המסורת כאשר היא מתעלמת מהמימד הנקבי של האלוהות, ומהמקבילה הארצית שלו, הנקביות האנושית. היא מדגישה גם את המקום המרכזי שצריכה לקבל האהבה הגופנית במסורת הדתית היהודית. והיא מדגישה מעבר לזה את חשיבותו של האל הפרסונלי, האל האנושי, שאליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לנהל דיאלוג, לקבל ולתקן. אותו ואותנו.
הספר כתוב בצורה יפה וחושף תפיסה יהודית מרכזית, אבל מאוד לא מוכרת, של האלוהות. הוא כולל כאמור את האדרא רבא עצמה, במקור ובתרגום של הלנר-אשד ושל ר' אברהם לידר. יציאתו לאור (הוצ' ידיעות ספרים) היא אירוע משמח מאוד.
תהיה גם השקה:
Capture

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

בתי הדין הרבניים: עוול, טירוף וההכרח במסלול נישואים אזרחי

אני חושב שאי אפשר לקרוא את ספרה של רבקה לוביץ על תלאותיה מול בית הדין הרבני ועדיין לתמוך בחיבור הזה בין דת למדינה. סיפור ועוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור, על נשים, רובן קשות יום, שנאלצות להתחנן לאדם שהתחתנו איתו שייתן להן בטובו את חירותן. הן רק רוצות להתגרש, ואילו הוא נמצא בעמדת כוח מול מי שפעם אהב אבל כעת קרוב לוודאי הוא שונא. ולמה שלא יינצל את עמדתו ויתעלל באישתו? זה רובד ראשון.
 
רובד שני הוא בית הדין. דיינים שלא מחפשים צדק, לא מבקשים להקל, לא מתייחסים כלל לרצונה של האישה. דאגתם היחידה היא להלכה. ומכיוון שההלכה מפלה את האישה באופן חריף, הם מסייעים לבעלה לאמלל אותה. אפילו כשיש להם כלים הלכתיים הם לרוב לא משתמשים בהם מפחד לקחת אחריות ולנסות נטיב חדש. הנשים תמיד סובלות.
 
הנה שלוש דוגמאות קטנות מהספר:
 
• אשה צעירה ממשפחה עניה, התחתנה עם גבר בעיקר כדי לברוח מהבית. מהר מאוד התברר שזה לא הולך. הם נפרדו, והיא חיה עם בן זוג חדש, שרוצה להתחתן איתה. בעלה לא מוכן לתת לה גט, אלא תמורת כסף. הדיינים מגבים אותו. כשהיא כבר מוכנה לשלם הם שומעים באופן מקרי שיש לה בן זוג חדש. שואלים אותה אם שכבה איתו. היא מגמגמת שכן. הם פוסקים שהיא "אסורה לבעלה ולבועלה" – כלומר פסולת חיתון לשניהם. בן הזוג החדש שומע שהם לא יכולים להתחתן וזורק אותה. היא נשארת בלי כלום. האם גבר יהיה פסול להתחתן עם בת זוג ששכב איתה כשהוא נשוי לאחרת? ודאי שלא. אין "אסור לאשתו ולבת זוגו".
 
• בעלה של אישה מסויימת בגד בה עם אחרת, תקף אותה באלימות, הכה אותה ואנס אותה. הדיינים, שאמונים על ההלכה, לא מסוגלים לפסוק שכל זה הוא סיבה לגיטימית לגט. כי ההלכה לא חושבת כך. תקיפה או אונס אינן עילות לגירושין מגבר. האישה המוכה והנאנסת צריכה למצוא עילה אחרת על מנת שבית הדין ידרוש מבעלה לתת לה גט. ושוב: המצב שונה לגבי גבר שאשתו בגדה בו. כאן זו עילה ברורה לגירושין ולדיינים אין בעיה לגרש אותם מיד.
 
• אישה בת למעלה משבעים מעוניינת להינשא בשלישית. שני בעליה הקודמים נפטרו. אבל אישה שהתאלמנה פעמיים (לפעמים, שלוש) מוגדרת הלכתית כ"אישה קטלנית", ויש כביכול סכנה לגברים שמתחתנים איתה. בית הדין שוקל האם לאפשר לה להתחתן. לבסוף בית הדין מסכים לתת לה להתחתן במדינת ישראל, וזאת משום שבעלה הראשון נפטר בחו"ל, ואילו מאז עברה לחיות בארץ, כך שאולי "המזל שלה השתנה", והיא כבר לא קטלנית. ושוב: אין דבר כזה "בעל קטלני", רק "אישה קטלנית". גבר יכול להתאלמן עשרים פעם ולא תהיה שום בעיה הלכתית שיתחתן שוב.
איך ייתכן שכולנו נתונים לחסדיה של המערכת המעוותת הזאת? כמובן שזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, כולל בזבל האלילי על "אישה קטלנית", אבל למה לכפות את הטירוף הזה על כלל אזרחי ישראל? יש הכרח ברור לפתוח מסלול של נישואים אזרחיים במדינה. עד אז, יש חובה ברורה להיזהר ולא להתחתן בשום אופן ברבנות הראשית, פן נגיע חלילה לבתי הדין הרבניים. המצב הנוכחי, בכל מקרה, לא יכול להימשך.
Capture

טבע התודעה – מאמרים מתורגמים של אלן ווטס

Captureאני מאוד מאוד אוהב את אלן ווטס (Alan Watts). ווטס, כומר אנגליקני במקור, עזב את הכנסייה והיה מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח ומערב בשנות השישים בארה"ב. היה לו כישרון אדיר להנגיש את הרוח החיה של המסורות הרוחניות המזרחיות. מעט ספרים שלו תורגמו לעברית, וכעת מופיע תרגום חדש, של ניר חכם, לסדרה של מאמרים שלו תחת הכותרת "טבע התודעה". כרגע בדיגיטלי בבוקסילה – עמוד הספר – וייצא במהדורה מודפסת באוקטובר (הזמנה מוקדמת של הספר ב watts.co.il). הנה קטע מצויין מהמאמר "טבע התודעה":
 
תמונת העולם בספר "בראשית" היא שהעולם הוא חפץ. הוא עשוי. כמו שקדר לוקח חֵמר ויוצר ממנו סירים וכמו שנגר לוקח עץ ועושה ממנו שולחנות וכיסאות. […] הרעיון הבסיסי בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר ראשוני כלשהו; תוכן, מילוי. כמו שסירים עשויים מחֵמר. והקדר כופה את רצונו על החומר והופך אותו למה שהוא רוצה. ובספר "בראשית" אלוהים יוצר את אדם מעפר האדמה. במילים אחרות, הוא עושה פסלון חֵמר, ואז הוא נושם לתוכו, והפסלון מקבל חיים. בפני עצמו הוא חסר צורה וחסר תבונה, ולכן זקוק לתבונה חיצונית ולאנרגיה חיצונית שיפיחו בו חיים ויכניסו קצת שכל לקדקודו.
ובדרך זו אנחנו יורשים תפיסה של עצמנו כחפצים, כאילו עשו אותנו, וזה טבעי לחלוטין בתרבות שלנו שילד ישאל את אימא שלו "איך עשו אותי?" או "מי עשה אותי?" וזה רעיון רב-עוצמה, אבל הסינים או ההודים, לדוגמה, אינם מאמינים ברעיון הזה. ילד סיני לא ישאל את אמא שלו "איך עשו אותי?" אולי הוא ישאל אותה "איך גדלתי?", וזהו תהליך שונה לחלוטין מעשייה. […]
למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, האדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים. אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ-תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם-אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם, והדרך שאנחנו מדברים בה משקפת את זה.
אנחנו אומרים "באתי לעולם". לא נכון, באת ממנו! אנחנו אומרים "תתמודד עם העובדות". אנחנו מדברים על "להכיר במציאות"; כאילו שזאת התנגשות בין שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. והאדם הממוצע מרגיש שהוא מישהו או משהו שקיים בתוך שק של עור. מרכז של מוּדעות שמסתכל החוצה לעבר הדבר הזה ותוהה מה לעזאזל זה עומד לעשות לו.
יש לנו גישה עוינת כזאת כלפי העולם החיצוני בגלל האמונה התפלה הזאת, המיתוס, התאוריה הלא-מבוססת לחלוטין שאנחנו קיימים רק בתוך העור של עצמנו. ברשותכם, אני רוצה להציע תאוריה אחרת לחלוטין.

איריס פרוש על חוסר האוריינות בקרב יהודים כאמצעי לשימור המבנה המסורתי

הספר החדש הזה מפתיע בטענתו הבסיסית: בניגוד למקובל לחשוב, יהודים לפני המאה ה-20 לא ידעו לקרוא עברית. כך למשל, במפקד שנערך באימפריה הרוסית ב-1897 נמצא שרק 38.9 אחוז מהיהודים ידעו לקרוא (יכולת כתיבה לא נבדקה). מחקר אחר שפורסם ערב מלחה"ע הראשונה הראה שבקרב חייטים יהודים באירופה מעל לרבע יודעים לקרוא רק את התפילה, ולא שום טקסט אחר (כלומר, בעיקר זכרו בעלפה).
 
המחברת, איריס פרוש, פרופ' אמריטה במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון, מביאה גם עדויות כתובות לכך שהבערות בקרב יהודי אירופה היתה גדולה משנטינו לחשוב. עדויות על יהודים שהיו מקריאים בפניהם מכתבים שהגיעו אל העיירה, מפני שהם לא ידעו לקרוא. או של משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, שכותב לי"ל גורדון ב-1869 מאודסה כי "הספרות העברית מתה פה, היא רק חלק ליחידים שרידים פה. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר".
 
פרוש גם מסבירה למה המצב היה כזה: לא רק הנשים, אלא גם רוב הגברים הודרו בכוונה מהכתוב, מהטקסטים, וידיעת הקריאה היתה נחלתה של אליטה מצומצמת. הנה:
 
השליטה בלשון, באמצעות הבערות המכוונת, שימשה בידי המנהיגות המסורתית ככלי רב עוצמה לביצור סמכותה הדתית ולשכפול הסדר החברתי הקיים. בערות זו מנעה בהצלחה מחוגים רחבים את הגישה הישירה אל מקורות הידע בדקדוק, במקרא ובלשון העברית, הקהתה את המחשבה הביקורתית והבטיחה את הציות למקורות הסמכות המסורתיים. (259)
במילים פשוטות, הבערות בעברית עבור היהודים היתה דומה לבערות בלטינית עבור הנוצרים שלפני הרפורמציה: חוסר האפשרות לקרוא את כתבי הקודש הבטיח ציות, כפיפות בפני בעלי הסמכות הדתית ושימור הקיים.
 
חלקו השני של הספר מוקדש למאמצי המשכילים ללמוד עברית, ולביאור הכתיבה עצמה כפרקטיקה אמנציפטורית, וכחלק מכינונו של הסובייקט המודרני. הכתיבה והפצת הטקסטים, שעבור הוגי הנאורות היו סמל לקידמה, עצמאות וחירות, הפכו באופן טבעי גם עבור היהודים המשכילים לדרך לקרוא תיגר על המסורת ולחדש בה.
 
לא קראתי את כל הספר (בהוצאת כרמל), וגם אינני בקיא מספיק בנושא כדי לבחון את תקפות המחקר, אולם התזה מרתקת והגילויים, כאמור, מפתיעים מאוד.
Capture

בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.
 
זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.
 
לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.
 
הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:
 
מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.
שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?
 
משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.
Capture

אייריס מרדוק על הטוב והאמיתי

ספר קצר ומעניין של אייריס מרדוק יצא בהוצאת שלם, ובו שלושה מאמרים שלה, מתורגמים ומוערים על ידי יואב אשכנזי, שגם הוסיף מבוא. מרדוק ידועה בתור סופרת, ואף זכתה בפרסים על יצירתה הספרותית, אבל היא לא פחות פילוסופית, והספר הזה הוא אחד משני הספרים ההגותיים העיקריים שלה (לצד עשרות מאמרים).
 
בספר מרדוק מנסה לנסח את התשתית לתורה מוסרית שמצד אחד אינה תלויה באלוהות כלשהי, ומצד שני לא נופלת לפח הקאנטיאני או האקזיסטנציאליסטי, שמציגים ניסיונות להציע תורות מוסריות נטולות מטאפיזיקה שבמרכזן הסובייקט הרציונלי החופשי לבחור.
 
מרדוק – וזו אחת התרומות המרכזיות שלה בספר – דוחה את הרעיון (הנפוץ כל כך במערב המודרני עד שהוא עבורנו המובן מאליו) שחופש משמעו בחירה. לדידה חירות אמיתית קשורה בידע, וזה בתורו קשור בתשומת לב.
 
תשומת לב ראויה מאפשרת לנו לתפוס באופן ישיר את המציאות ולפעול בהתאם. לא *לבחור* לפעול כראוי, אלא לפעול כראוי מתוך כורך המציאות, מתוך האמת שברורה לנו ושאנחנו שותפים בה.
 
תשומת הלב גם מעדנת או משהה את האגו שלנו, כלומר את העצמיות האנוכית שבאופן רגיל סוחפת אותנו מהחיים המוסריים אל חיים לא ראויים. מדובר בתשומת לב פתוחה, שאינה "נאחזת" במציאות ואינה מנסה לשלוט בה. היפה, לדעת מרדוק, הוא אחד הדברים שמעורר בנו תשומת לב שכזאת, ולכן לאומנות טובה תפקיד נכבד בחיים המוסריים. הטוב גם הוא מעורר בנו תשומת לב כזאת, אם כי באופן דק ועדין יותר.
 
זה הקשר לדעת מרדוק בין הטוב לאמת: הטוב מתגלה כאשר אנחנו מודעים באופן המדוייק ביותר למציאות. ולכן גם "חירות אינה תרגול של הרצון בלבד אלא חוויה של ראייה מדוייקת, המובילה לפעולה" (עמ' 53).
 
כל זה נהדר, אבל משום מה מרדוק לא שמה לב שמה שהיא מתארת כאן מקביל למגוון דרכים רוחניות ששמות דגש על מודעות ובחינה עצמית. היא שוללת את הדתות באופן כולל, ואף גורסת שאין טעם בבחינה עצמית אינטרוספקטיבית-מדיטטיבית שכן זו "אשלייה". מוזר ומאכזב. כמו כן (וכאן אני כבר עובר מביקורת פחות או יותר אובייקטיבית לעמדותי התיאולוגיות הפרטיות) היא לא שוקלת שכפי שהיפה מעורר בנו תשומת לב למציאות האמיתית וכפי שהטוב גם הוא עושה זאת, אם כי בצורה מעודנת יותר, הרי שהקדוש גם הוא עושה זאת, ואולי בצורה המעודנת והחמקמקה מכל.
 
מרדוק כותבת יפה, אבל הכתיבה אסוציאטיבית, וכשהיא מתגלמת במאמרים הגותיים לא קל להבינה, לפחות בקריאה ראשונה. אבל ההקדמה של יואב אשכנזי עוזרת מאוד (וגם חושפת את הקורא לביוגרפיה הסוערת של מרדוק – היא בהחלט ידעה ליהנות מהחיים), והרעיונות כאמור חשובים. אכן: חופש אינו פשוט בחירה, והטוב מצווה עלינו מתוך האמיתי.
Capture

ביטי רואי: גלות השכינה כאפשרות לקדושה בגלות

Captureבספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.
 
'תיקוני זוהר' הוא מעין תוספת לספר הזוהר שנכתבה בין סוף המאה ה-13 לתחילת המאה ה-14 בספרד, על ידי מחבר(ים) אנונימי(ים). מחבר(י) הספר חלק על מחבר(יו) של ספר הזוהר, והציע פרשנויות משלו למגוון סוגיות, במרכזן דמות השכינה.
 
בניגוד לגוף הזוהר עצמו, ולחיבורים קבליים אחרים רבים, השכינה עבור בעל תיקוני הזוהר אינה נחותה, נלווית או תחתונה לשאר הספירות, אלא היא עיקרית ואף פוטנציאלית עליונה להן. למרות שהשכינה בגלות יחד עם בני ישראל, ועל כן חלשה ומסכנה, היא מושלמת ויפיפיה, ועל המקובל לעזור לה לקום מהריסותיה. בעל תיקוני הזוהר גם מייצג אותה כישות חיה ופרסונלית, שאפשר לקשור עימה קשר.
 
רואי מראה כיצד מיתוס גלות השכינה זוכה אצל בעל תיקוני הזוהר להרחבה והעמקה. אולם בניגוד לנראטיב הרגיל, שבו השכינה דואגת כאימה לבניה, כאן הבנים אמורים לדאוג לאם. הציווי הוא לנדוד ולגלות יחד עם השכינה. על ידי כך עורך בעל תיקוני הזוהר מהפך דרמטי: הוא הופך את הגלות למרחב של קדושה. במקום להתייסר על חורבן המקדש וגלות השכינה הופכת העבודה התיאורגית מול השכינה בגלות למוקד עיקרי של פולחן:
הצבת החיים עם השכינה כתחליף למקות הקדוש, כפי שעולה מדרשותיו, נושאת עימה גם תחליף לפעילות הריטואלית. העבודה הדתית נתפסת עתה כהתקת עבודת המקדש מן המרחב הפיזי שחרב אל המרחב החדש, ומסייעת בהפניית העבודה התיאורגית אל השכינה שאותה שאותה בעל התיקונים אמור לבסס. (עמ' 224)
 
והנה חכמת הקבלה כאפשרות לגמישות דתית, לויתור על שטח קונקרטי לטובת פעולה במרחב מיתי.
 
והשבוע מממש התבשרנו שהספר נבחר כחתן פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ז. טרם קראתי את כל הספר, אולם בהחלט נראה שהוא מרים תרומה מכובדת מאוד למחקר הקבלה.

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

Captureמשה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.
 
והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.
 
אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.
 
רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".
 
הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:
1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?
 
2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).
 
קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.
 
3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.
 
לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)
 
הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.
 
יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.