ספר

בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.
 
זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.
 
לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.
 
הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:
 
מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.
שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?
 
משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.
Capture

אייריס מרדוק על הטוב והאמיתי

ספר קצר ומעניין של אייריס מרדוק יצא בהוצאת שלם, ובו שלושה מאמרים שלה, מתורגמים ומוערים על ידי יואב אשכנזי, שגם הוסיף מבוא. מרדוק ידועה בתור סופרת, ואף זכתה בפרסים על יצירתה הספרותית, אבל היא לא פחות פילוסופית, והספר הזה הוא אחד משני הספרים ההגותיים העיקריים שלה (לצד עשרות מאמרים).
 
בספר מרדוק מנסה לנסח את התשתית לתורה מוסרית שמצד אחד אינה תלויה באלוהות כלשהי, ומצד שני לא נופלת לפח הקאנטיאני או האקזיסטנציאליסטי, שמציגים ניסיונות להציע תורות מוסריות נטולות מטאפיזיקה שבמרכזן הסובייקט הרציונלי החופשי לבחור.
 
מרדוק – וזו אחת התרומות המרכזיות שלה בספר – דוחה את הרעיון (הנפוץ כל כך במערב המודרני עד שהוא עבורנו המובן מאליו) שחופש משמעו בחירה. לדידה חירות אמיתית קשורה בידע, וזה בתורו קשור בתשומת לב.
 
תשומת לב ראויה מאפשרת לנו לתפוס באופן ישיר את המציאות ולפעול בהתאם. לא *לבחור* לפעול כראוי, אלא לפעול כראוי מתוך כורך המציאות, מתוך האמת שברורה לנו ושאנחנו שותפים בה.
 
תשומת הלב גם מעדנת או משהה את האגו שלנו, כלומר את העצמיות האנוכית שבאופן רגיל סוחפת אותנו מהחיים המוסריים אל חיים לא ראויים. מדובר בתשומת לב פתוחה, שאינה "נאחזת" במציאות ואינה מנסה לשלוט בה. היפה, לדעת מרדוק, הוא אחד הדברים שמעורר בנו תשומת לב שכזאת, ולכן לאומנות טובה תפקיד נכבד בחיים המוסריים. הטוב גם הוא מעורר בנו תשומת לב כזאת, אם כי באופן דק ועדין יותר.
 
זה הקשר לדעת מרדוק בין הטוב לאמת: הטוב מתגלה כאשר אנחנו מודעים באופן המדוייק ביותר למציאות. ולכן גם "חירות אינה תרגול של הרצון בלבד אלא חוויה של ראייה מדוייקת, המובילה לפעולה" (עמ' 53).
 
כל זה נהדר, אבל משום מה מרדוק לא שמה לב שמה שהיא מתארת כאן מקביל למגוון דרכים רוחניות ששמות דגש על מודעות ובחינה עצמית. היא שוללת את הדתות באופן כולל, ואף גורסת שאין טעם בבחינה עצמית אינטרוספקטיבית-מדיטטיבית שכן זו "אשלייה". מוזר ומאכזב. כמו כן (וכאן אני כבר עובר מביקורת פחות או יותר אובייקטיבית לעמדותי התיאולוגיות הפרטיות) היא לא שוקלת שכפי שהיפה מעורר בנו תשומת לב למציאות האמיתית וכפי שהטוב גם הוא עושה זאת, אם כי בצורה מעודנת יותר, הרי שהקדוש גם הוא עושה זאת, ואולי בצורה המעודנת והחמקמקה מכל.
 
מרדוק כותבת יפה, אבל הכתיבה אסוציאטיבית, וכשהיא מתגלמת במאמרים הגותיים לא קל להבינה, לפחות בקריאה ראשונה. אבל ההקדמה של יואב אשכנזי עוזרת מאוד (וגם חושפת את הקורא לביוגרפיה הסוערת של מרדוק – היא בהחלט ידעה ליהנות מהחיים), והרעיונות כאמור חשובים. אכן: חופש אינו פשוט בחירה, והטוב מצווה עלינו מתוך האמיתי.
Capture

ביטי רואי: גלות השכינה כאפשרות לקדושה בגלות

Captureבספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.
 
'תיקוני זוהר' הוא מעין תוספת לספר הזוהר שנכתבה בין סוף המאה ה-13 לתחילת המאה ה-14 בספרד, על ידי מחבר(ים) אנונימי(ים). מחבר(י) הספר חלק על מחבר(יו) של ספר הזוהר, והציע פרשנויות משלו למגוון סוגיות, במרכזן דמות השכינה.
 
בניגוד לגוף הזוהר עצמו, ולחיבורים קבליים אחרים רבים, השכינה עבור בעל תיקוני הזוהר אינה נחותה, נלווית או תחתונה לשאר הספירות, אלא היא עיקרית ואף פוטנציאלית עליונה להן. למרות שהשכינה בגלות יחד עם בני ישראל, ועל כן חלשה ומסכנה, היא מושלמת ויפיפיה, ועל המקובל לעזור לה לקום מהריסותיה. בעל תיקוני הזוהר גם מייצג אותה כישות חיה ופרסונלית, שאפשר לקשור עימה קשר.
 
רואי מראה כיצד מיתוס גלות השכינה זוכה אצל בעל תיקוני הזוהר להרחבה והעמקה. אולם בניגוד לנראטיב הרגיל, שבו השכינה דואגת כאימה לבניה, כאן הבנים אמורים לדאוג לאם. הציווי הוא לנדוד ולגלות יחד עם השכינה. על ידי כך עורך בעל תיקוני הזוהר מהפך דרמטי: הוא הופך את הגלות למרחב של קדושה. במקום להתייסר על חורבן המקדש וגלות השכינה הופכת העבודה התיאורגית מול השכינה בגלות למוקד עיקרי של פולחן:
הצבת החיים עם השכינה כתחליף למקות הקדוש, כפי שעולה מדרשותיו, נושאת עימה גם תחליף לפעילות הריטואלית. העבודה הדתית נתפסת עתה כהתקת עבודת המקדש מן המרחב הפיזי שחרב אל המרחב החדש, ומסייעת בהפניית העבודה התיאורגית אל השכינה שאותה שאותה בעל התיקונים אמור לבסס. (עמ' 224)
 
והנה חכמת הקבלה כאפשרות לגמישות דתית, לויתור על שטח קונקרטי לטובת פעולה במרחב מיתי.
 
והשבוע מממש התבשרנו שהספר נבחר כחתן פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ז. טרם קראתי את כל הספר, אולם בהחלט נראה שהוא מרים תרומה מכובדת מאוד למחקר הקבלה.

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

Captureמשה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.
 
והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.
 
אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.
 
רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".
 
הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:
1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?
 
2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).
 
קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.
 
3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.
 
לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)
 
הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.
 
יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

Captureלא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)
 
יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
 
המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.
 
את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).
 
אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.
 
בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

ישיבת הר עציון על דמוקרטיה והלכה

ישיבת הר עציון מוציאה בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת ספרים על החגים. לימוד ומדרשים שמטרתם להאיר באור עכשווי את חגי ישראל המסורתיים. עד כה יצאו ספרים על יום הכיפורים, שבועות, חנוכה ועוד, ואילו לפני כחודש יצא כרך מעניין במיוחד, מפני שהוא עוסק ביום העצמאות ויום ירושלים. העיסוק בחגים המודרניים האלה מעניין משום שהוא מספק עדות לתפיסת הישיבה, אחת הבולטות בציונות הדתית, והמתאפיינת בקו יחסית פתוח ויחסית ליברלי, על ענייני ריבונות ומשטר תקין.

הנה הערך המעניין אולי ביותר, "דמוקרטיה וממשל":

"גם עולם התורה שואף להיכלל במעגל הדמוקרטיה. אוי לנו […] אם נשמיט מרכיב זה מתעודת הזהות שלנו." אמנם לא מדובר באותה "דמוקרטיה שעליה דיברו ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק. זו דמוקרטיה שונה", ועם זאת היא כנראה לא מאוד שונה. "דומה שההלכה לא רק מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה אלא במובנים מסויימים אפילו מעודדת אותה." (146-150)

ועוד: "דווקא בחברה הדמוקרטית, המאפשרת לאדם יכולת בחירה בתחומים משמעותיים ביותר של חייו, הנוגעים לאורחות חייו ולמבנה החברה שבתוכה הוא חי, יכול האדם לממש בצורה מרבית את צלם האלוהים." (151)

ועוד: "במישור הבסיסי ביותר, של הרוח הערכית האנושית המניעה את החברה מתוך שאיפה לבנות עולם אנושי על אדני בסיס על-אנושי, אצטלת הדמוקרטיה בהחלט הולמת את עולמה של ההלכה." (153)


ולסיום, צימוק על הרבנות הראשית: "בשל בעיות אלה, ובמיוחד נוכח הקיטוב הגובר והולך בחברה בישראלית, קיים קושי מובנה בהצדקת קיומה של הרבנות הראשית." (229).

יפה מאוד. את הסדרה עורך הרב יעקב מדן, והכותבים הם רבנים ומורים בישיבה בהווה ובעבר. ישר כוח.

Capture

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.
 
החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).
 
"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.
אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)
כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.
 
עד לפני 69 שנים.
 
הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.
 
ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.
Capture

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032