ספר

'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ומפגשים שונים עם הכותל המשוחרר

Captureלא קראתי עדיין את כל הספר הזה אבל אני לא רוצה שתפספסו אותו בשבוע הספר: 'כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל' (הוצאת דביר)
 
יוסי קליין הלוי, חוקר ופובליציסט, מגיש מהלך מורכב של שבע ביוגרפיות מרתקות, כולן של צנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: מאיר אריאל; ישראל הראל, אודי אדיב,יואל בן־נון, אריק אכמון, חנן פורת, אביטל גבע. ככל אלה, על חייהם והשקפות העולם השונות מאוד שלהם, שירתו ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור.
 
המחקר של קליין הלוי ארך 11 שנים, וכלל לא רק עיבוד של טקסטים רבים אלא גם מעל 300 ראיונות עם אנשים שונים, ביניהם כמובן גיבורי הספר עצמם (לבד ממאיר אריאל, שנפטר מוקדם מדי). הנראטיב בן שבעת הנתיבים שהוא פורש מתחיל ב-6 ליוני 1967 ומגיע עד 2004, עם אחרית דבר שמשלימה את השנים עד היום.
 
את הדברים שאסף בראיונות ומתוך מסמכים שונים שוזר קליין הלוי בצורה מרשימה ויוצר כרוניקה רב קולית מרתקת. תיאורי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, למשל, מפורטים ועשירים, והמפגש עם הכותל והר הבית מעניין מכיווניו השונים (יואב בן נון: "אלפיים שנות גלות נגמרו"; חנן פורת: "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך; אריק אכמון אומר לרב גורן שלא כדאי לתקוע בשופר גם בתוך כיפת הסלע; מאיר אריאל נותר אדיש).
 
אותי עניינו מאוד הפרקים על היווסדו של גוש אמונים וניסיונות ההתנחלות הראשונים. אנשי הגוש שמרמים את הממשלה, הממשלה שחלק ממנה מתנגד להתנחלות וחלק שני רוצה להיות מרומה, הלהט האדיר של המתנחלים שסוחף אחריו גם מפא"יניקים כחיים גורי, שמסייעים להם מול הממשלה. וגם פרטים קטנים ומעניינים, כמו ההוראה של הרב צבי יהודה קוק שלא להסכים להסכם הפשרה שבסופו של דבר מנע פינוי בסבסטיה וייסד את אלון מורה. ההוראה מהרב צבי יהודה הגיעה מאוחר, כשכבר הוסכם, וחנן פורת החליט לא לשמוע לה ולו. די מדהים.
 
בקיצור, ספר מרשים, מתאים מאין כמוהו לציון חמישים שנה ל.

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

ישיבת הר עציון על דמוקרטיה והלכה

ישיבת הר עציון מוציאה בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת ספרים על החגים. לימוד ומדרשים שמטרתם להאיר באור עכשווי את חגי ישראל המסורתיים. עד כה יצאו ספרים על יום הכיפורים, שבועות, חנוכה ועוד, ואילו לפני כחודש יצא כרך מעניין במיוחד, מפני שהוא עוסק ביום העצמאות ויום ירושלים. העיסוק בחגים המודרניים האלה מעניין משום שהוא מספק עדות לתפיסת הישיבה, אחת הבולטות בציונות הדתית, והמתאפיינת בקו יחסית פתוח ויחסית ליברלי, על ענייני ריבונות ומשטר תקין.

הנה הערך המעניין אולי ביותר, "דמוקרטיה וממשל":

"גם עולם התורה שואף להיכלל במעגל הדמוקרטיה. אוי לנו […] אם נשמיט מרכיב זה מתעודת הזהות שלנו." אמנם לא מדובר באותה "דמוקרטיה שעליה דיברו ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק. זו דמוקרטיה שונה", ועם זאת היא כנראה לא מאוד שונה. "דומה שההלכה לא רק מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה אלא במובנים מסויימים אפילו מעודדת אותה." (146-150)

ועוד: "דווקא בחברה הדמוקרטית, המאפשרת לאדם יכולת בחירה בתחומים משמעותיים ביותר של חייו, הנוגעים לאורחות חייו ולמבנה החברה שבתוכה הוא חי, יכול האדם לממש בצורה מרבית את צלם האלוהים." (151)

ועוד: "במישור הבסיסי ביותר, של הרוח הערכית האנושית המניעה את החברה מתוך שאיפה לבנות עולם אנושי על אדני בסיס על-אנושי, אצטלת הדמוקרטיה בהחלט הולמת את עולמה של ההלכה." (153)


ולסיום, צימוק על הרבנות הראשית: "בשל בעיות אלה, ובמיוחד נוכח הקיטוב הגובר והולך בחברה בישראלית, קיים קושי מובנה בהצדקת קיומה של הרבנות הראשית." (229).

יפה מאוד. את הסדרה עורך הרב יעקב מדן, והכותבים הם רבנים ומורים בישיבה בהווה ובעבר. ישר כוח.

Capture

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.
 
החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).
 
"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.
אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)
כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.
 
עד לפני 69 שנים.
 
הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.
 
ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.
Capture

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

סטיבן נדלר על שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, ויסודות הנאורות

קצת קשה להאמין, ודי מדכא, אבל בחוגים נרחבים בישראל 2017 עדיין רדיקלי או נועז לומר שהתורה לא הוכתבה על ידי אלוהים למשה. זאת לא פחות משלוש מאות וארבעים שנה אחרי שהדברים האלה נכתבו ב'מאמר תיאולוגי-מדיני' של אחד מהיהודים המבריקים אי פעם, ברוך שפינוזה.
 
צאתו של הספר לאור, בעילום שם כמובן, ב-1670 הוא מאורע היסטורי חשוב. הספר לא רק הניח את היסודות לביקורת המקרא, אלא גם סייע בהעמדת התשתית לחלקים נרחבים של הנאורות: הדגשת סמכות התבונה מעל לסמכות המסורת, זיהוי פעולת האל בעולם וחכמתו עם חוקי הטבע, ביטול קיומם של ניסים, השגחה פרטית והתגלות אלוהית, ערעור סמכות הממסד הדתי בכל הנוגע לפוליטיקה, הדגשת חשיבות חופש הדת והמצפון על ידי עמידה על זכותו של כל אדם לחשוב ולהאמין כרצונו, וקידום רעיון סמכות העם לקבוע את השליטים עליו, כלומר שלטון שיונק את כוחו מלמטה, ולא מלמעלה. שפינוזה לא היה נושא הדגל היחיד לכל אלה, אבל הוא בהחלט היה אחד המשפיעים ביותר, והספר הזה הוא המסמך העיקרי בו קידם את עמדותיו.
 
הספר התקבל בזעזוע, וזאת אף על ידי ידידים של שפינוזה. "ספר שחושל בגיהנום" הוא תואר אחד שניתן לספר, ומישהו אחר כתב כי הספר הוא "המטונף ומחלל הקודש ביותר שהעולם ראה מעודו" – תארים שכמה פילוסופים אחרים של הנאורות היו הורגים (כומר) בשבילם. הוא העמיד את שפינוזה בסכנה מצד שלומי אמוני הדת, (היה לו המזל הגדול לחיות בהולנד הליברלית יחסית), וגרם לו לדחות את הוצאת המגנום אופוס שלו, 'אתיקה', עד לאחר מותו.
 
סטיבן נדלר, שכתב ביוגרפיה יפה על שפינוזה, כתב בעצם מעין ביוגרפיה של המאמר התיאולוגי-מדיני (הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים ובתרגום המצוין (כרגיל) של אביעד שטיר). הוא סוקר את שלבי הכתיבה של הספר, את מקורות הרעיונות שבו (שפינוזה שאב רבות מהובס ומהרמב"ם, שני הוגים שגם התייחסו לדת באופן נטורליסטי), ואת הפולמוס עליו כמובן.
 
הספר היה יכול להיות קצר יותר, ולעיתים הדרכים הצדדיות שנדלר מרשה לעצמו להיגרר אליהן לא מספיק רלוונטיות. זה גם בהחלט לא ספר על "הולדת העידן החילוני" כפי שכתוב בכותרת המשנה (שאינה מתורגמת מהמקור), אלא כאמור ביוגרפיה אינטלקטואלית של המאמר התיאולוגי-מדיני. אבל ככזה הוא טוב ופורש בפני הקורא מבוא מוצלח לספר, להתקבלותו ולהשפעתו.
 
אפשר לקוות שהבנת החיבור החשוב הזה תעזור לאנשים בני זמננו להבין מעט טוב יותר את המהפכה העצומה שעבר המערב במאות השנים האחרונות, ואת המתח שבין סמכות התבונה לסמכות המסורת שממשיך ללוות אותנו. וכמובן, גם כיום יהיו אנשים שיראו בספר את מלאכת השטן ובשפינוזה כופר מסוכן. כפי שכותב אותו יהודי חכם במאמר התיאולוגי-מדיני שלו, מדהים לראות "בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משתנקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים".
capture

דברי הבודהה – ראיון עם קרן ארבל, מתרגמת ספר הכולל דרשות מוקדמות של הבודהה

ספר חדש מאת קרן ארבל מביא אוסף של דרשות בודהיסטיות מתורגמות משפת המקור. זאת הפעם הראשונה שתורגם קובץ משמעותי של דרשות הבודהה המוקדמות ביותר, והתרגום כולל הערות הבהרה, מליון מונחים ואחרית הדבר (שנכתבה יחד עם אסף סטי אל-בר) שהיא בעצם מבוא לפסיכולוגיה להגות ולתרגול על פי דרשות אלו.
 
הדרשות הן טקסטים קאנוניים של המסורת הבודהיסטית המוקדמת, ומהווים תשתית לזרמים בודהיסטים שונים שהתפתחו מתוכן. הן מובאות בצורה של דיאלוגים בין הבודהה לדמויות אחרות, ומהוות אוצר בלום של חכמה רוחנית, אתית ופסיכולוגית. ארבל היא ד"ר למזח אסיה (וידידה אישית), והדוקטורט שלה, על התפתחות המדיטציה הבודהיסטית המוקדמת, עומד לצאת בהוצאת Routledge. יש לה גם בלוג אישי: http://kerenarbel.com . לרגל צאת הספר שאלתי אותה כמה שאלות.
capture

מהי לדעתך הייחוד והחשיבות בתורת הבודהה?

ישנם כמה היבטים שלטעמי מייחדים את הדרך הבודהיסטית, כאלו שהביאו בשורה חשובה ואף רדיקלית, לאנושות. ההיבט הראשון הוא העיסוק המעמיק במבנה התודעה והפונטציאל הגלום בה יחד עם הצגה שיטתית של אימון מקיף להתמרת התודעה. ההיבט השני שמייחד את הדרך הבודהיסטית, וקשור להיבט הקודם, הוא בכך שהיא אינה מתמקדת רק בעיסוק פילוסופי או ספקולטיבי, כלומר בשאלות של "מה", כמו: מהו העצמי, מהו העולם, או מהו חופש, אלא מקדישה את מרב תשומת הלב לשאלות של "איך": איך פועלת התודעה, איך מתהווה הסבל, וכיצד ניתן לתרגל חופש.

היבט נוסף שמייחד את תורתו הוא התובנה שהשורש והיסוד של הסבל האנושי הם התנועה המנטלית הבלתי פוסקת של השתוקקות וההיאחזות. השתוקקות שמייצרת חוסר שקט והיאחזות בדברים שטבעם ארעי: חוויות, האנשים בחיינו, רגשות ומצבי תודעה, חפצים שרכשנו וכמובן החיים עצמם. הבודהה הצביע על כך שדווקא שמיטת ההיאחזות תאפשר לנו למצוא חופש שאינו מותנה בדבר. זהו חופש בתוך החיים, באמצעות אי-היאחזות. כאשר התודעה אינה אוחזת או אחוּזה, יכולים להופיע יצירתיות, גמישות, פתיחות, חוכמה, אהבה וחמלה; איכויות שאינן זמינות לנו כאשר אנחנו אחוּזים/ות ברגש מסוים או מקובעים/ות בעמדה או תפיסה מסויימת. הייחוד בתפיסה זו הוא בכך שהשחרור מסבל נובע מראייה ישירה ונכוחה של טבע התופעות, חופש שאינו מצריך חסד עליון או גואל.

הטענה הבודהיסטית שההשתוקקות וההיאחזות הן מקור אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל ("האמת השנייה" שהוא מלמד) מעוררת לעיתים את הטענה שהדרך הבודהיסטית מכוונת לניתוק מהעולם ומהנאה. תוכלי לומר כמה מילים על כך?

השאלה הגדולה שאיתה יצא הבודהה למסע הרוחני שלו היא איך ניתן לפגוש את החלקים הכואבים של החיים באופן שלא מייצר סבל מנטלי? האמת השנייה בתורתו, מצביעה על כך שהסבל אינו מצוי בדברים עצמם, אלא במערכת היחסים שלנו אתם. במילים אחרות, מקור הסבל המנטלי, הוא באופן בו אנו פוגשים את המציאות ולא במציאות עצמה. לכן תורתו מכוונת לשינוי היחס בו אנו פוגשים כאבים גופניים ומנטליים, קשיים, אתגרים ומצבים לא נעימים. שינוי זה איננו טמון בניתוק רגשי (שהוא בעצמו סוג של סבל) או בהימנעות מקשיים (שזה בלתי אפשרי), אלא להפך – במוכנות לפגוש אותם באופן מלא ובסקרנות. בטיפוח חמלה ופתיחות לכל רגע מרגעי החיים ובמוכנות להטות את הלב והתודעה בעדינות, לעבר נטישת ההיאחזות וההיזדהות, עם מה שאנו מיטיב.

תרגול אי-ההיאחזות שלימד הבודהה (וזה אכן תרגול ולא רק תאוריה על המציאות), מכוון אותנו לפגוש את הלא-נעים והכואב בצורה משחררת. לפגוש את הכואב ללא תוספות מנטליות מיותרות. הסבל אינו בחוויה הלא נעימה, בכאב הפיזי או בכאב הנפשי, שהינם חלק מהחיים, אלא במערכת היחסים שלנו איתם. הסבל, טען הבודהה, הוא הבניה מנטלית שניתן להשתחרר ממנה.

המסקנה הנובעת מתובנה זו לגבי מקור הסבל איננה שיש להימנע מהנאה ומעונג או מקשר עמוק ואינטימי עם אנשים אחרים, אלא ללמוד לחוות הנאה, שמחה וקירבה אנושית עמוקה, ללא היאחזות והשתוקקות לרגע הבא, וללא הפחד שהנעים והאהוב יסתיים. תרגול המדיטציה שלימד הבודהה מלמד איך להרפות לתוך חוויות של שקט וחופש באמצעות תרגול של אי-היאחזות. ככל שלומדים להרפות מתנועת ההשתוקקות, ההתנגדות וההיאחזות, התודעה לומדת להכיר מקרוב אופן אחר של הֱיוֹת בעולם; כך מטים את התודעה אל רגעי החופש.

את לא רק חוקרת בודהיזם, אלא גם מתרגלת מדיטציה בודהיסטית כבר שנים רבות. האם לדעתך יש חשיבות בקריאת דברי הבודהה, או שעדיף להשקיע כל רגע שאפשר בתרגול? דהיינו, למה להתעסק במילים אם אפשר להתבונן לתוך התודעה?

אני יכולה לומר מההתנסות האישית שלי, שהשילוב בין תרגול ולימוד היה, ועודנו, משמעותי מאוד. לימוד איננו רק "עיסוק במילים". לימוד שההתכוונות שלו היא טרנספורמציה, מכוון את התרגול ותומך בו. הלימוד איתגר תפיסות שהיו לי על עצמי ועל המציאות ולימד אותי אופני התבוננות משחררים. כפי שאומר סיידו או-טג'נייה, "איך ניתן להתחיל מדיטציה (ולהמשיך) בלי האינפורמציה הנכונה?" איך ניתן לתרגל מבלי ללמוד ב"מה" להתבונן, ו"איך" להתבונן? אולם לימוד שמטרתו שינוי אופני התפיסה, חייב בעיני להיות מלוּוה בתרגול. "תרגול" הוא בעצם מה שמנכיח בהוויה, את מה שהלימוד מצביע עליו. לימוד דברי הבודהה זה בעצם לימוד של מפה – מפה של הדרך הרוחנית שהתווה.

לֹא בִּכְדִי הבודהה קרא לתורתו "דרך" (magga), מילה שבתוכה מקופלת התובנה כי אין מדובר רק בחשיבה תיאורטית או בגישה שכל מטרתה היא לתאר מציאות או "אמת", אלא דרך שתכליתה היא תמיד שחרור מאי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל.  שינוי כזה מצריך הרבה יותר מלימוד תאורטי, הוא דורש הגשמת הלימוד באופן בו אנחנו מדברים, פועלים ותופסים את המציאות. אחרת הלימוד יכול להישאר כהבנה אינטלקטואלית בלבד. הבנה שהיא אומנם חשובה, ומהווה בסיס משמעותי לתרגול, אך לרוב אינה מספיקה על מנת לשחרר אותנו מדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שגורמים לסבל.

חשוב גם להבהיר את המילה "תרגול" בהקשר הבודהיסטי. תרגול איננו רק מדיטציה בישיבה בעיניים עצומות. "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי כוללת אימון בדיבור, בפעולה ובהתמרת מצבי התודעה הלא-מיטיבים. זה נעשה בכל התנוחות ובכל רגע מרגעי החיים (ולא רק כשיצאנו לריטריט או התיישבנו על הכרית). לכן התרגול הבודיהסטי כולל מגוון רחב של הנחיות לפעולה ודיבור אתיים, לטיפוח של נדיבות וחמלה )ואיכויות יפות נוספות( וטכניקות מנטליות שמטרתן לחולל טרנספורמציה באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.  

האם יש לדעתך חשיבות מיוחדת בקריאת דבריו של הבודהה במקור (או "במקור"), ולא ספרים על בודהיזם?

ישנו ערך עמוק בקריאת דרשות הבודהה. הדרך הבודהיסטית, בשל גמישותה, עברה ועוברת תהליכי שינוי והתאמה רבים. היא השתנתה במעבר מהודו לסין, יפאן או טיבט, היא השתנתה במרוצת ההיסטוריה והיא משתנה עכשיו במעבר למערב. תפיסות בודהיסטיות רבות עוברות התאמה, ריכוך וסינון כדי להתאים לקורא/ת ולמתרגל/ת המערבי/ת. פעמים רבות, חלקים חיוניים של התורה "אובדים בתרגום", לעתים הוא קריטי כדי להיות רלבנטי ונהיר. כל מי ששואף להבין את התפיסות היסודיות של הבודהה ההיסטורי ושל הבודהיזם כפי שהוא התהווה בתחילתו, ללא סינונים וריכוכים, יוכל למצוא זאת בדרשות המוקדמות. כל זה מבלי להתייחס להנאה הצרופה בקריאת הדרשות של אחד המורים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה האנושית. אחד האנשים שהבין בצורה העמוקה ביותר את המצב האנושי ואת התודעה האנושית. המבנה הסיפורי של חלק מהדרשות, המבנה האנליטי של אחרות, הופכות את הטקסטים הללו לטקסטים מרתקים לקריאה.

אוסף דברי הבודהה הוא עצום. כיצד בחרת מתוכו את השיחות שתרגמת?

הבחירה את מה לתרגם מתוך ה"סוּטה פִּיטַקָה" (סל הדרשות) התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. מה שהנחה אותי בבחירה היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן-זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

תודה רבה.

אבי שגיא על התפנית באמונתו של ישעיהו ליבוביץ

אבי שגיא כתב ספר על אמונה, ובו, בין השאר, הוא מנתח את חיי האמונה של ר' יהודה הלוי, הרב י"ד סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. אצל סולובייצ'יק, לדוגמא, שגיא מעיין בהתפתחות תפיסתו על פני שלושה חיבורים שונים שנכתבו בסמיכות זמנים ('ובקשתם משם', 'הרוח ההלכתית' ו'איש ההלכה') ומצביע על יחסים שונים בין מימדים של חוויה, אמונה והלכה בתפיסתו. שגיא מניח שנקודות אלה מקבילות למסעו האישי של סולובייצ'יק, שנמשך אחרי כן גם בכתבים אחרים.
 
אצל ליבוביץ פשוט הרבה יותר לדבר על מסע אישי, מפני שברורה התפנית החדה שהוא ביצע בחשיבתו. בעוד שלפני קום המדינה וכן בשנות החמישים ביקש ליבוביץ לחדש את ההלכה ואת סמכותה על פני המרחב הציבורי, כלומר להפוך את ההלכה מפרטית וקהילתית, כפי שהיתה בגולה, ללאומית, לכלי שבעזרתו מעוצבת החברה – מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בקיצוניות, והופך את ההלכה למחוייבות האישית, הבאה בדרך של הכרעה חדה, של הפרט. הוא תומך בהפרדה ברורה בין דת למדינה ורואה במדינה כלי חילוני וריק ממשמעות דתית.
 
מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.
 
אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.
 
מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.
capture

על יהודים בחיפוש רוחני והקושי שלהם לבנות קהילות

captureרחל ורצברגר חקרה שתי קהילות ניו-אייג'יות ישראליות, ושתיהן התפוררו תוך כדי המחקר שלה. אבל זה לא היא, באמת. בספרה החדש Jews in the Age of Authenticity (שם מעולה, הוצאת Peter Lang) היא מפרטת את הסיבות לכך.
שתי הקהילות הן קהילת 'המקום' שהקים ר' אוהד אזרחי, וקהילת 'בית חדש' שהקים הרב מרדכי גפני. שתי הקהילות פעלו בתחילת שנות האלפיים והיו כל אחת ניסיון לחיים יהודיים ורוחניים חדשים – וקהילתיים. ורצברגר היתה איתם כשנתיים, חגגה חגים, התפללה, מדטה וכמובן ראיינה את החברים.
ורצברגר ממקמת את הדרישה לאותנטיות במרכז ממצאיה: חברי הקהילות ביקשו רוחניות אותנטית, וזאת בשתי דרכים: ראשית על ידי חיבור עם המסורת היהודית (כמובן בפרשנות מודרנית), ושנית על ידי חיפוש של חוויות רוחניות אישיות. החיבור הפנימי לאלוהות היה עיקרי בדרכם הרוחנית (כמקובל בזמננו). בשתי הקהילות פותחה פרשנות רוחנית למסורת היהודית, בשתי הקהילות שמו דגש על החוויה הרוחנית האישית, ובשתי הקהילות השימוש הרוחני במין, והעיסוק הרוחני במיניות, היה מרכזי.
ורצברגר עוסקת בהבניית אורח החיים היהודי-רוחני בניו-אייג' היהודי בכלל ובקהילות בפרט, בממשק בין עצמיות, אותנטיות וריטואל, ובאידיאל ה"חיפוש" המלווה את הקהילות. אותי עניין במיוחד הפרק בו היא עוסקת בהתפרקות הקהילות הללו. 'המקום' החליטו לפרק את החבילה בצורה שלווה בסך הכל, ואילו ב'בית חדש' הקהילה קרסה אחרי שנחשף שגפני ניצל מינית כמה מתלמידותיו.
על פי ורצברגר יש מן המשותף לסיפור פירוקן של שתי הקהילות. "ההתפרקות… קשורה באופן עמוק לפרדוקס שבניסיון ליצור קהילה שבה החברים עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר העצמי האותנטי שלהם". במילים אחרות, המתח בין הרצון לחיות בקהילה לרצון לממש את העצמי היה גדול מדי בשתי הקהילות, והביא לפירוקן.
בקהילת 'המקום' היה דגש מכוון על חוסר ארגון והתנגדות לכל חוק. הספונטניות היתה אידיאל ורצונו של כל פרט כבודו המוחלט. באופן מובן, קשה בצורה כזאת ליצור קהילה. ב'בית חדש' ההנהגה הכריזמטית של גפני היתה אמצעי עיקרי לגיבוש הקהילה, וכשהתברר שכשל, והודח מתפקידו באופן מעורר השראה על ידי הקהילה, לא היה מה שיחזיק את החברים שם יחד.
ורצברגר מנתחת את הבעיות בכל קהילה בצורה מאירת עיניים ומעניינת, ומגישה לנו מחקר חשוב ומשמעותי על הרוחניות העכשווית היהודית בישראל. מחקרה מצטרף אל ספרים כשל יהונתן גארב, דלית שמחאי, יאיר שלג, סמדר שרלו ושלי, שמהווים יחד תחילתה של ספריה נאה בחקר הרוחניות העכשווית (היהודית) בישראל. כן ירבו.