מעשה באשה וחלוק – סרטה של נורית יעקובס-ינון

אתמול בערב השתתפתי בערב שהתקיים בבית אבי חי ושהוקדש לסרטה של נורית יעקובס-ינון, 'מעשה באשה וחלוק'. הסרט מעלה את בעיית הטבילה של גיורות מול שלושה דיינים, בעירום + חלוק במקווה. השתתפו בערב, משמאל לימין בתמונה, הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, אני, הרב והדיין יהושע פפר, נורית יוצרת הסרט, והנחתה את הכל גל גבאי המעולה.

 

באופן מובן, הרב פפר, שאני מעריך אותו על שהגיע לדבר מול קהל לא אוהד, ייצג את עמדת ההלכה השמרנית, וטען בתוקף שאי אפשר לשנות את המצב ושאין דרך להתגייר לבד מטבילת אישה מול שלושה גברים. ההלכה היא ההלכה, המדרון הוא חלקלק, ומי שלא מאמין בתקפותה הנצחית של המסורת, או מלומד בדרכי ההלכה, ממילא לא מבין את העניין.

 

הרבנית עו"ד ד"ר טיקוצ'ינסקי, שדווקא מלומדת בדרכי ההלכה, ייצגה את ההלכה הפתוחה יותר לשינוי וביקורת, והזכירה מאמר חשוב שהיא כתבה כבר לפני כמעט עשור. במאמר היא הציגה פתרונות הלכתיים למצב שהוא לדעתה לא טוב ולא מחויב המציאות. על פי טיקוצ'ינסקי לא מדובר במסורת קבועה, ועד לפני מאה-מאתיים שנה נשים הטבילו גיורות (היא הציגה, למשל, תעודת גיור של אישה מצרפת שנשים הטבילו אותה). לדידה ניתן הלכתית לאפשר גיור שבו גברים נמצאים מחוץ לחדר והבלנית מפקחת על הטבילה.

 

אני ביקשתי לעמוד על המימד המגדרי של העניין, ולא רק ההלכתי. המקווה הרי הוא כיום מציאות הלכתית מחייבת וחודשית רק עבור נשים. מכל הטומאות שמוזכרות בתורה ואצל חז"ל – זב, מצורע, זרע וכו' – רק טומאת הנידה נשארה רלוונטית לחיינו. למה? מנקודת מבט חוץ-הלכתית, לא-אמונית, אפשר לשאול האם העובדה שרק גברים פסקו הלכה במשך אלפיים השנים האחרונות הביאה לכך שטומאות שקשורות לגברים נעלמו, והטומאה שקשורה לנשים לא רק נשארה, לא רק התעצמה, אלא הפכה לסמל. מי שלא מקבל את הדוֹגמה על פיה כל פיתולי ההלכה ירדו קומפלט מהר סיני יכול לחשוד שזה לא במקרה.

 

מנקודת מבט פנים-הלכתית, כן-אמונית, צריך לשאול איך טבילת אישה עירומה + חלוק במים, מול שלושה גברים שעומדים מעליה, נכנסת איכשהו בגדר כלשהו של "צניעות"? במסורת שבה ה"צניעות" מועלית על נס, שבה שירת נשים נחשבת סכנה להרהור חטא ומתקיימים דיונים מלומדים על עובי הגרביונים עבור ילדה בת שלוש, האם הגיוני שמוסד הגיור ייראה כך? שוב: מנקודת מבט *הלכתית ואמונית דווקא*, האם עולה על הדעת שהמסורת שלנו, שכמעט אובססיבית בקשר למיניות ולהסתרת נשים, תאפשר לשלושה גברים להתבונן באישה יורדת לבריכת מים כשלגופה חלוק בלבד? הדיסוננס המזעזע הזה מעורר לכל הפחות תחושות מוזרות, ולכל היותר חשד באשר למוטיבציה, ואולי חלילה ליושרה, של הפוסקים.

כישלון של האולפנה

שלוש בנות בוגרות אולפנת "צפירה" שהתגייסו והגיעו לטקס יום הזיכרון לבושות מכנסיים צהליים גורשו בבוטות מפני שעל פי מנהל המוסד החינוכי הן מהוות "כישלון יומיומי של האולפנה". החיילות עזבו את המקום בבושת פנים.

אז מהו "כישלון יומיומי של האולפנה"? התגייסות לצה"ל? לבישת מכנסיים? מה שברור הוא שאין שום כישלון בהשפלת בוגרות המערכת, בהלבנת פנים, בגירוש אנשים מטקס יום הזיכרון, בניתוק מהחברה הכללית, בחוסר היכולת לקבל אנשים שונים או שבחרו אחרת, בהסתגרות, בהתנשאות.

כי כשמעמידים את המסורת כולה על קובץ של דיני "צניעות" ועוסקים כל היום במישטור לבושן של נשים, שוכחים להיות בני אדם. גם אם זה במקרה יום הזיכרון.

חתונות בין-דתיות בבורמה

נשיא בורמה מודאג מאפשרותן של נשות בורמה הבודהיסטיות להתחתן עם גברים לא-בודהיסטים. לכן הוא חתם על הצעת חוק שתתנה חתונה שכזאת באישור הורי האשה אם היא מתחת לגיל 20, ובכל מקרה בפרסום דבר החתונה העתידית, כך שאם יש התנגדויות לזיווג הן תושמענה. בתגובה פרסמו מעל מאה ארגונים חברתיים ועמותות הצהרה שמגנה את החוק כאנטי-דמוקרטי. כפי שאמרה פעילת זכויות הנשים Phyu Ei Thein, "אם רצונם של אנשי הדת הבודהיסטים לשמר את הבודהיזם, ישנן דרכים נעלות רבות שהבודהה לימד אותנו לעשות כן. מדוע הם מתעסקים עם העניין העדין של הנישואין?"

בורמה בורמה, מדינת עולם שלישי שכמוך. אצלך נאבקים על התנייה לחתונות בין-דתיות, ואילו אצלנו מעולם הן לא היו אפשריות. יכול להיות שאותנו לא לימד משה רבנו על דרכים נעלות לשמר את היהדות?

קמפיין חדש של נשות הכותל

נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.

אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.

ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!

לא חזרה בתשובה, חזרה למשפחה (המסורתית)

במאקו פורסמה כתבה מעניינת על תופעה של אימוץ מנהגים מסורתיים (הפרשת חלה, הדלקת נרות, טבילה במקווה) על ידי נשים יהודיות חילוניות. המעניין הוא שלא מדובר בחזרה בתשובה ואין כאן כל ניסיון או רצון לקבל עול מצוות. מה אפוא יש כאן? הנה ציטוט אופייני מפי ג'קי אזולאי (תואר: "כוכבת מאסטר שף"):

"דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל,אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות"

כלומר אין כאן חזרה בתשובה, אלא חזרה למשפחה. הביטוי הזה אינו שלי, אלא של אורית הירש, דוקטורנטית באונ' בן גוריון שפרסמה מאמר בכרך חדש (שכבר כתבתי עליו מעט ושאמורה להתפרסם סקירה שלי עליו במוסף 'ספרים' של הארץ) שנקרא 'מעבר להלכה'. הירש כותבת במאמר על תופעה של נשים ישראליות חילוניות שמשתתפות בפעילויות של חב"ד מתוך כוונה לא לחזור בתשובה אלא ללמוד להיות "נשים טובות" וכך למצוא זיווג. כלומר החזרה ליהדות קשורה כאן למשפחתיות, ליציבות רומנטית.

בכתבה של מאקו המוטיב הזה חוזר שוב ושוב. כך הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהיא "חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות", וד"ר דריה מעוז (מכללת הדסה והמכללה למנהל) גורסת ש"מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר."

דהיינו התנועה למסורתיות באה מתוך רצון לעזוב את השדה הרומנטי-מיני החילוני, שמתאפיין בחוסר יציבות, בליברליזם חריף ובשינויים רדיקליים לפעמים של התפקידים המגדריים המסורתיים. כשדיברתי לאחרונה בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' הזכרתי שגם אימוץ הנצרות הפנטקוסטלית בברזיל קשור לרצונם של בני מעמדות מוחלשים ביציבות משפחתית. הדת והמסורת נותנות מסגרת שבלעדיהם רבים חשים חסרי הגנה או מועדים לפורענות. זו תופעה מרתקת לדעתי, של הדתה שהיא בברור יותר חברתית מאשר אמונית או רוחנית, ושמצביעה על איזושהי שארית, איזשהו אזור ספר, שבו המהפכה המינית והפמיניסטית לא הביאו לתוצאות חיוביות, ויסודות בהן נדחים.

טבילת גיורות וההגיון המוזר של הלכות "צניעות"

אתמול שודרה ב'מבט שני' כתבה מצויינת של אמנון בנימין על היבט מסויים בתהליך הגיור של נשים בישראל. למי שאינו יודע, גיורות חייבות בסוף תהליך הלימוד לטבול במקווה מול עיניהם של שלושה רבנים/דיינים, כשהן לבושות חלוק בלבד (ללא בגדים תחתונים). הכתבה מביאה עדויות של נשים שעברו את התהליך המשפיל והטראומטי הזה, שמגיע דווקא ברגע משמעותי ביותר בחייהן – בדיוק כשהן ממירות את דתן ומקבלות על עצמן זהות דתית חדשה.

לא ברור למה על יהודיה שטובלת במקווה יכולה לפקח אישה (בלנית), ואילו על גיורת צריכים שלושה גברים לראות אותה עם חלוק רטוב לגופה בלבד. לא ברור גם איך זה משתלב עם הדאגה (האובססיבית) ל"צניעות" והיומרה ל"טהרה" מינית. האם לשמוע זמרת שרה או לנסוע באוטובוס יחד עם נשים מקרב אותנו לחטא יותר מאשר לראות אישה יוצאת מהמים בחלוק רטוב? ואיזה רב היה מרשה לבתו או אשתו לטבול בפני שלושה גברים? אבל על הגיורות אף אחד לא שומר.

צריך לשים לב היטב היטב לחריגות האלה מהנראטיב המקובל המוצג לפנינו כלפי חוץ. אלה נקודות הגמגום, הקרטוע, שמאפשרות הצצה אל מעבר למטריקס ההלכתי המושלם לכאורה. בעבר הזכרתי כאן גם את מנהגן של נשים שומרות מצוות לשלוח את תחתוניהן לרבנים על מנת שיבדקו את הפרשותיהן (אם וסת, אם לאו). עלינו לשאול את עצמנו למה מקפידים שם ומאפשרים כאן. מכיוון שברור ש"צניעות" או חוסר בה אינה הסיבה, יש לשאול מה אילו מניעים ואילו כוחות מסתתרים מאחורי מנהגים שונים והלכות שונות. התשובות, אני בטוח, מעניינות מאוד.

כאמור, הכתבה מצויינת. לכו לתוכנית מאתמול, תחת הכותרת "כבוד הרב?", החל מדקה 40:56

מנשות הכותל לרבנית ראשית

תבה של  גילית חומסקי מופיעה היום במוסף 'צדק' של 'מקור ראשון', ומביאה פרטים היסטוריים מעניינים על סיפור תפילת הנשים בכותל. על פי חומסקי

ב-1994 ניתן פסק הדין הראשון בעניין 'נשות הכותל', ובו הסכימו השופטים כי יש להגן על זכות התפילה של הנשים, אך באותה נשימה ציינו כי בית המשפט אינו המקום המתאים להכרעת העניין. הם ביקשו כי יוקם ועד ממשלתי […] ואכן, לאחר פסק הדין הוקמו שלוש ועדות. באף אחת מהן, יש לציין, לא ישבה אישה. לאחר מאבק אושר לח"כ שרה דורון (ליכוד) לשבת בועדה כמשקיפה, ללא זכות הצבעה או דיבור. הועדה המרכזית, בראשות יעקב נאמן, שללה במסקנותיה את תפילת הנשים בכותל.

והרי לכם כל הסיפור בקליפת כיפה. גברים מחליטים עבור נשים מה מותר להן ומה לא. לכן אנצל הזדמנות זו כדי לברך את ח"כ עליזה לביא על יוזמתה "לקדם הצעת חוק שתוביל למינוי מורת הלכה שתכהן לצד הרבנים הראשיים" (ראו להלן). אל נא יקל הדבר בעיניכם. אם יקרה, מדובר במהפכה רבתי בדרך שבה יהודים רבים תופסים את תרבותם-דתם. ודאי שיעקב נאמן לא היה מעוניין באישה לצדו בועדה, שיהיה לה גם זכות דיבור וגם זכות הצבעה.

ריבוי נשים, ריבוי דתות ונשיאות ארה"ב

מושל מונטנה, בראיין שוויצר הדמוקרטי, כשנשאל בראיון על האפשרות שמכיוון שאבא של מיט רומני נולד במקסיקו יהיה לבנו קל יותר לזכות בהצבעת ההיספנים (שבד"כ הולכים לדמוקרטים), אמר שהוא לא יודע עד כמה רומני ידגיש את זה, משום שאחרי הכל אבא שלו נולד שם בקהילה מורמונית פוליגמית [שברחה, אני משער, למקסיקו בדיוק משום שבארה"ב זה אסור], והוא לא ירצה להעלות את כל הנושא הזה, כי זה לא ממש יעזור לו עם הצבעת הנשים.

הקמפיין של אובמה מיהר להסתייג מהדברים וקבע, כפי שודאי נשמע אותו קובע עוד פעמים רבות, שדתו של המועמד אינה מן העניין, ושהם לא מתעסקים בזה. ושוב האירוניה המתוקה: הרפובליקאים, שעשו הון פוליטי מעיסוק ופקפוק בדתו של אובמה, פתאום לא רוצים בכלל לשמוע על הרלוונטיות של דתו של המועמד לנשיאות. יפיפה.

ורק התחלנו.

גאולת "האני הפנימי" של האישה לא תבוא דרך לימוד גמרא

הנה חלק ממאמר שהתפרסם בסופ"ש הזה בעלון עולם קטן. הפולמוס נוגע לרשותן של נשים ללמוד גמרא. הרב אמנון בזק בעד, הרב מאיר כהן נגד. אבל הנימוקים של כהן, הם באמת נופת צופים. ראו להלן:

מה אין לנו כאן? קודם כל האשמת האישה הרוצה ללמוד גמרא בגאוותנות מטעם היצר הרע, אחר כך אזהרה שלא להוציא את "האני הפנימי" לגלות, ראיית חז"ל כפסיכולוגים ידענים שרואים לפנימיות נפשה של האישה ויודעים מה טוב בשבילה (הם הרי אלה שקבעו שדעתן של נשים קלה), ולבסוף ראייה ברורה מאישה אמיתית(!) שלמדה גמרא וחוותה על בשרה את ההשפעות הרעות שיש לדבר זה עליה. כל הכבוד.

אצלי, בכל אופן, זה אבוד. אשתי יודעת גמרא. יותר טוב ממני. גאולת ה"אני הפנימי" שלי ושלה, כך נראה, עדיין רחוקה.