נראטיב

הכחשת ההסיטוריה של הרשימה המשותפת

אחרי שהתבצרו במהלך ליל אמש במסגד אל-אקצא, התכוונו עשרות פלסטינים להשליך אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה(!) על מתפללים יהודים שיגיעו במהלך ט' באב לכותל (גרסה אחרת: על יהודים שעולים להר הבית). אתמול בבוקר המשטרה פרצה למקום וסיכלה את תוכניותיהם. אין שום תירוץ לטרור שתכננו אותם פלסטינים, מה עוד שהתאספות יהודים בט' באב בכותל לא איימה על אל-אקצא בשום צורה. פשוט אלימות טרוריסטית נלוזה. היא בהחלט גם שמה בפרופורציה מגוחכת את הפרות הסטטוס קוו מצד יהודים שמבקשים להתפלל.

אבל זה לא הכל. בבוקר התראיין חה"כ מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל, הרשימה המשותפת) בגלי צה"ל (יחד עם חה"כ ינון מגל), כינה את עליית היהודים להר הבית "פרובוקציה", קבע שהמקום הוא "מוסלמי נקודה" והכחיש שהיה אי פעם מקדש יהודי על ההר. בכך הוא מצטרף לח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד, הרשימה המשותפת), שבראיון לדרור אידר טען שבית המקדש הוא "אגדה" ושהוא לא התקיים על הר.

מתחיל להיראות שיש כאן דפוס שלילי בו חברי כנסת מ הרשימה המשותפת מחליטים להכחיש אמת היסטורית וארכיאולוגית פשוטה, משל היו בריאתנים שמכחישים את האבולוציה. כמובן, הסיפור כאן חמור יותר ושקול להכחשת קיומו של עם פלסטיני (או, למשל, ישוב פלסטיני בסוסיא) על ידי יהודים. מטרתו לא רק לא להקשיב לצד השני, אלא להעלים אותו לחלוטין, לרמוס אותו.

על מנהיג הרשימה המשותפת, אימן עודה, לצאת כנגד התופעות האלה – האלימות ואף יותר מכך הכחשת ההיסטוריה. קשה לי לראות איך ייתכן דו קיום עם אדם שמתעקש לבטל את ההיסטוריה והזהות של זולתו.

שכתוב ההיסטוריה בהר הבית

להלן פליירים שמצא היום יהודה גליק בהר הבית (ארנון סגל העלה אותם לפייס ומשם לקחתים). מי שהדפיס אותם (הווקף?) מנסה להסביר דרכם לתיירים שהכותל, ההר ואבן השתייה כולם לא קדושים ליהודים מפני שמעולם לא עמד שם מקדש יהודי (ודאי לא שניים). מימים ימימה, ממש עוד מימי אדם הראשון, היה המקום מיועד "לייצוג האמונה באחדותו של אללה (העקרון הראשי באסלאם)". על פי הפליירים גם משה וישו ידעו שזה העניין, וכמובן לא שום מקדש לשום עם יהודי. אפילו שלמה המלך ודאי לא היה יכול לבנות מקדש במקום משום שהוא הרי נביא נוסף של האיסלאם, לשון הפלייר. היהודים, אם כן, מנסים להשתלט על ההר ממניעים קולוניאליסטים בלבד.

לכאורה הניסיון הזה לשכתוב ההיסטוריה לא ראוי למילה נוספת מעבר לפתטי, אבל ראוי שבכל זאת נשים לב שיש כאן חוסר נכונות להכרה מינימלית בהיסטוריה, באינטרסים, במאוויים, בתום הלב ובנראטיב של הצד שמנגד.

1483900_3971233536972_1712106126_o

1553236_3971234817004_2042175394_o

1599244_3971235697026_635849045_o

נומוס ונראטיב מאת רוברט קאבר

אני קורא עכשיו את 'נומוס ונראטיב' של רוברט קאבר שתורגם לאחרונה. זו מסה מפורסמת בה קאבר מתאר איך החוק משולב ללא הפרד עם פרשנותו, ואיך קהילות שונות יוצרות בתוכן, כמעט באופן אורגני, חוק הנתמך על ידי נראטיב משותף.

מהקריאה נראה שקאבר מאוהב בחוק, כלומר בחוק כישות, ואפילו הייתי אומר בחוק כישות חיה, שנולדת מתוך קהילה אנושית. וקאבר מאוד מעוניין שכמה שיותר ישויות כאלה יתפתחו ויתקיימו זה לצד זה. החוק הקהילתי המאוחד עם נראטיב הוא עבורו המאפשר חיים בעלי משמעות ותנועה קדימה. המסגרת הליברלית של המדינה הדמוקרטית המודרנית מאפשרת רק "תחזוקת מערכות".

לקאבר יש יחסים אמביוולנטים עם מערכת המשפט: מצד אחד היא ממסדת את החוק ושומרת עליו. מצד שני היא מעצבת את החוק רק בפרשנות יחידה – על פי הנראטיב שלה. לכן היא גם "קוטלת חוק" על פי קאבר, כלומר מחסלת את כל הפרשנויות האחרות לחוק. לפעמים היא גם מחסלת מערכות חוקים אחרים, כמו למשל כאשר המדינה כופה על קהילה דתית לעבור על החוק הפנימי שלה בשם החוק הממלכתי.

זהו עוד ספר מופת שיוצא בהוצאת 'שלם', והוא מאוד מומלץ לכל מי שמתעניין בחוק על סוגיו וסוגותיו.