נצרות

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

Captureדי ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים.
 
גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.
 
דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.
 
במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.
 
הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.
 
המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).
 
כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).
 
העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!
 
אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.

מוותרים לרוצחים כי הם ברברים. וזה טוב.

אולי שמעתם על המקרה הזה: ג'ון אלן צ'או הצליח להגיע לאי מבודד בשטח הריבוני של הודו, שעליו חיים כמה עשרות בני שבט מבודד. צ'או הוא נוצרי אדוק (אפילו ביקר בישראל),שסבר שהאל הטוב רוצה שיהיה מיסיונר. הוא התאמן שנים לקראת המפגש, ניסה ללמוד את שפתו של השבט ונשא עימו מתנות שונות. מטרתו היתה להביא את הבשורה הטובה לבני השבט, שעדיין לא שמעו על לידתו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישוע. בני השבט לא רצו לשמוע, ירו בצ'או חצים והרגו אותו. ממשלת הודו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים בנוגע לאי, החליטה להניח להם.
 
וזה העניין המדהים. קבוצה של בני אדם עברו על החוק. למעשה הם ביצעו פשע חמור ביותר: הם רצחו אדם. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, הרשויות נמנעות מלשלוח את המשטרה (או את הצבא), לא עוצרות חשודים ולא מביאות אותם לפני שופט, למעשה אפילו לא מחפשים את האשמים. רגע: אפילו לא מחפשים את גופת הנרצח! כשהברירה היחידה היא כניסה כוחנית שתהרוס את חיי תושבי המקום, בוחרים לאפשר לרוצחים להמשיך בחייהם (הברבריים למדי, יש להודות) כאוות נפשם, ולגופת הנרצח להירקב בחולות חופי האי.
 
הסיבה לכך היא אחת: לתרבות שלנו יש רצון אמיתי לשמר תרבויות אחרות. בשם הידע האנושי, בשם הסובלנות לצורות חיים שונות, בשם המגוון האנושי, בשם חופש הדת והמצפון, בשם סימן השאלה הגדול שאנחנו שמים אפילו על האמיתות המובנות מאליהן ביותר שלנו. אנחנו מעוניינים שצורות אחרות של חיים אנושיים, של מוסר ושל אמת תתקיימנה, שלא תיכחדנה מעל פני האדמה. ואנחנו מוכנים להקריב אינטרסים אחרים שלנו למען העניין.
 
זה יפיפה בעיני. זו פסגה של התפתחות ציבילציונית. זו סובלנות שקיימת בחברות מודרניות וליברליות. בזמן שבסין, למשל, דואגים באופן אקטיבי לרסק תרבויות מקומית (בזמן הזה, של האויגורים המוסלמים) ובמדינת ההלכה של הרב רכניץ (שכתבתי עליה לפני כמה סטטוסים, גללו אחורה) נהוגה כפייה דתית וחוסר סובלנות מוחלט כלפי חריגות מחוקיה, הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת גמישות. זכרו את זה בפעם הבאה שתתנגדו למופע בהפרדה מגדרית של חרדים. זכרו שיש לנו רצון אמיתי לאפשר אותו.
 
ועם זאת, כמובן, לא הכל הולך. אם אחד מבני השבט היה מגיע לעיר בהודו ורוצח בה מיסיונר הוא היה נשפט ונכלא. החברה שלנו מאפשרת "חממות" שבהן מתפתחות צורות חיים אחרות, אולם היא לא מאפשרת לשנות את המסגרת הכללית עצמה, כלומר את המובן מאליו הליברלי של המרחב הציבורי. אותו מופע בהפרדה, למשל, הוא לגיטימי לגמרי אם הוא פונה למיעוט, שאורחות חייו שונות. אבל הוא לא יכול להיות לגיטימי כמופע לציבור הכללי. המקרה הראשון מסייע לתרבות מיעוט לשמור על אורחות חייה וערכיה. השני מבקש לשנות מהיסוד את המסגרת הכללית.
 
והאירוניה: אם תשתנה המסגרת הכללית ממילא לא תהיה יותר סובלנות לתרבויות מיעוט. האפשרות לסובלנות אמיתית, מתוך הכרה וכבוד, קיימת רק כל עוד המסגרת הכללית היא ליברלית.
Capture

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:
 
כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.
 
בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.
 
ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.
 
48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.
 
ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).
הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.
Capture

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:
 
"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."
 
הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.
 
זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.
 
ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

התנצרותם של העולם והיהודים כולם – מיכל סגל על הגל והדיאלקטיקה של המודרנה

Captureהספר הזה, שיצא זה עתה (הוצאת ספרים כרמל), מעניין מפני שהוא מצטרף לפולמוס עכשווי חשוב. אמנם הפולמוס הוא לא רק עכשווי – הוא בן אלפיים שנה בערך, שכן הוא הפולמוס בין היהדות לנצרות – אולם הוא מקבל זווית מיוחדת בעשרות השנים האחרונות, שכן המודרנה כולה, ניתן לומר, בנויה על פי המודל של התרבות האירופאית-נוצרית, ומרגע שזו הופכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, גם מקומה של היהדות נבחן מחדש. ואכן, מקומה של היהדות בתוך המודל הזה לא מובן מאליו, וההתאמות שהיא עורכת כדי למצוא מקום נתפסות לעיתים, כמו אצל מיכל סגל, ככניעה ואף כהמרת דת.
 
סגל כותבת על הגל, ללא ספק מההוגים המשפיעים ביותר על העולם המודרני. ממרקס ועד הרב קוק, כולם בסוף חוזרים אל הגל. היא מנתחת את החלק השלישי של חיבורו 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת'. סגל טוענת שהפילוסופיה ההגליאנית היא נוצרית באופן מהותי. טענה זו עצמה היא כמעט בנאלית, הן מפני שצפוי שהגל, שמחזיק שהנצרות היא הדת המתקדמת ביותר, ושנוצרי בעצמו, יבטא רעיונות נוצריים, והן מפני שטענה זו כבר נשמעה על ידי מפרשיו הותיקים ביותר של הגל (ההגליאנים "הימנים"). אלא שסגל מנסה בספר (אזהרה: לא קראתי את כולו, והתמקדתי בחלק האחרון, ובו ביקורת חברתית עכשווית) לעמוד על ההגיון הפנימי הנוצרי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחשיבתו של הגל, ואחרי מציאתו, לנתח תופעות אחרות בעזרת אותו מודל, ולבחון האם גם הן "נוצריות", אם לאו.
 
מה מסתבר? שההגיון הפנימי הנוצרי הוא העדפת הרוח על החוק, האחדות על הפיצול, הפנימי על החיצוני. זו הדיאלקטיקה ההגליאנית, שהגיונה נוצרי. ומה עוד מסתבר? היהודי מסרב לדיאלקטיקה. הוא מסרב ל"פיוס", שפירושו אחדות. היהודי חי בחוק וחי על פי החוק, ומסרב להיפרד מהחוק. הוא מסרב לעשות את המסע אל הרוח, מפני שהמסע מהחוק אל הרוח פירושו המרה, כלומר פירושו פרידה מהיהדות. את כל זה כותבת סגל, אבל למען האמת את כל זה כבר כתב הגל עצמו.
 
הזכרנו קודם את ההגליאנים ה"ימנים", כלומר השמרנים. ובכן סגל משייכת עצמה אליהם גם מעבר לזיהוי ההגות ההגליאנית כנוצרית. היא מתקוממת כנגד הדמוקרטיה והליברליזם, מסגרות מחשבתיות שמדכאות אפשרויות אחרות, של חיים לא-דמוקרטיים ולא-ליברליים. עבורה אלו שיטות נוצריות, ולכן המציאות שאנו חיים בה היא נוצרית. כולנו נכפים להיות בעולם הנוצרי הדמוקרטי-ליברלי. וזה לא הכל: הבעיה היותר גדולה היא שהיהודים מפנימים את המציאות הנוצרית שסביבם ומתנצרים אפילו בלי להבין זאת. ולא רק היהודים החילונים, לא לא:
 
ההמרה העצמית אינה מאפיינת את היהדות החילונית בלבד. היא לא פוסחת גם על היהדות הדתית: על הציונות הדתית, למשל, כמו גם על הזרמים השונים של הקבלה והחסידות בכללן, ככל שהללו נענות להפנמת האל והכנסתו ללב האדם […] ככל שהן מנסחות את הריבוי שבאחדות, ומפצלות את האל האחד להיבטים (או ספירות) […] ככל שהן מתמקדות באהבה ובכוונה, ולא במצוות; ככל שהן מבינות את האל לא כשלמות אלא כ'השתלמות' (שהאדם נוטל בה חלק), וכן הלאה (עמ' 381, הע' 397)
 
בקיצור, עבור סגל כל מאפיין שהעולם הנוצרי (והגל) ניכס לעצמו הפך לטאבו עבור יהודים, אשר מסתכנים באיבוד זהותם אם רק יתפתו לחלוק בו. הליברליזם, הדמוקרטיה, הריבוי שבאל, הכוונה שבמעשה – הכל נוצרי. קחו את האהבה הזאת, שכן היא בשרי, קחו את האלוהות הפנימית הזאת, שכן זהו דמי, דם המשיח אשר נשפך לאורך ולרוחב כל התרבות המערבית כולה, ושאי אפשר להיות חלק ממנה מבלי שיכתים את שמלת השבת היהודית שלנו.
 
הספר כתוב היטב. סגל עומדת בצורה בהירה לא רק על הפילוסופיה הדתית של הגל, אלא על הדיאלקטיקה הנוצרית הפנימית בה יותר דת פירושו פחות חוק, פחות מסורת, פחות גוף, ועל התגלגלותה בהיסטוריה המערבית. מצאתי את עצמי מהנהן בהנאה לא פעם בעת הקריאה. ועם זאת מסקנותיה של סגל פשטניות. כאמור לעיל, היא מאמצת בחוסר ביקורתיות את עמדתו של הגל עצמו (ושל הוגים נוצריים שונים לפניו). מעבר לכך, היא מוציאה מ"היהדות" כמעט את כל מה שאנחנו כיום מכנים יהדות. אין קבלה, אין חסידות, אין רוחניות, אין חילוניות. עבור סגל רנ"ק, הרמן כהן, רוזנצוויג, בובר – כולם "נוצרים", ואני מתפלא שהיא לא צירפה גם את רבנו בחיי ואת הרמב"ם, שעל פי הקריטריונים שלה גם עברו המרה.
 
לא רק שהעמדה שהיא מציגה הופכת לאבסורד (שהרי עבור סגל פחות או יותר כל היהודים בעולם לבד מישעיהו ליבוביץ ומספר ישיבות ליטאיות עברו המרה לנצרות), אלא שספק בעיני אם היא עצמה עדיין יהודיה, על פי הגדרתה שלה. בדף התודות בתחילת הספר היא מודה גם ל"יהודה ויזן, בעלי, אהובי". הייתי שואל את סגל האם אהבתה לויזן היא רגש, או שמא נאמנות בלבד, הבאה לידי ביטוי בציות לדפוס פעולות קבוע. אם רגש, האין היא "נוצריה" ביחסה אליו? האין היא הפנימה את יחסה ל"בעלה" והפכה אותו מברית של חוק לזיקה פנימית? צריך להיזהר, ה"נצרות" אינה מגבילה עצמה לחיי הדת שלנו ולפוליטיקה שלנו אלא גם לחיי האהבה שלנו.
 
אבל הבעיה אף גדולה מזאת. יש לשאול את סגל האם על פיה הנביא עמוס שמעמיד את כל התורה על "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" הוא נוצרי, וחבקוק שפוסק "צדיק באמונתו יחיה" הוא נוצרי, ורבי עקיבא שגורס "ואהבת לרעך כמוך" הוא נוצרי, והלל הזקן שקובע שכל התורה על רגל אחת היא לא לעשות לחברך מה ששנוא עליך הוא נוצרי. רוצה לומר, הנצרות לא קפצה מהמצח של זאוס, אלא צמחה מתוך היהדות (וההלניזם כמובן), וממילא לא נפרדה מרבים מיסודותיה היהודיים (שהרי הדיאלקטיקה לא מבטלת אלא מעכלת את שלביה הקודמים – הגל, שם, שם). יוצא שהיהדות היתה בכלל נצרות עוד לפני שהיתה בכלל נצרות. ומה עכשיו? באה סגל וקובעת שכל מה שלקחה הנצרות מהיהדות הוא עכשיו "נוצרי", ומבקשת להעמיד יהדות טהורה מכל זה. נדמה לי שזה לא רציני.
 
עם כל זאת, מדובר בניסיון מלומד ומעניין להציע ביקורת הגותית על מצב היהדות כיום. כאמור, הפולמוס הזה חי מאוד, אף אני השתתפתי בו, מזוויות אחרות, בספרי ובמספר מאמרים, הספר הזה הוא תרומה חיובית לו. אגב, לו היה יוצא הספר על ידי גבר ובקרבה כלשהי למעגלי ישיבות הקו או כל קן חרד"לי שכזה, היה ודאי זוכה לאהדה רבה שם, שהרי גם הם אוהבים לזהות את התרבות המערבית עם הנצרות ולגזור עליה נידוי. אבל ה"יהדות" שלהם מונעת מהם להעריך תורה שמגיעה מאישה. הייתי שואל את סגל אם בכלל דמוקרטיה וליברליזם היא מכניסה גם פמיניזם כ"נצרות", כפי שהם נוהגים לעשות. ואיך היא מתמודדת עם העובדה שעל פי הסכמה שהיא מציירת ה"יהודי" האותנטי ביותר יהיה גבר פטריארכלי אנטי-דמוקרטי גזען והומופוב. אם זה כל מה שנשאר מהיהדות, אולי צדק הגל כשבחיבורים שונים בז לה. ואולי יסתבר שאפילו הגל, לא כל שכן סגל, יכולים לטעות.

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture