נצרות

מעט על אשת חיל והצורך להצדיק את קיום המין האנושי [ספוילרים]

Capture
[זהירות ספוילרים ספוילרים ספוילרים]
 
יונתן הירשפלד כתב אצלו בפייס על האכזבה מבחינתו שהסרט אינו אלא שיר הלל לסדר הקיים של נצרות-קפיטליזם-לאומיות, והתפתח בינינו דיון בו כתבתי שלדעתי הוא מפספס את העניין. אני מרחיב את הדיון לכאן.
 
הסרט כולל כמובן את אותו מיתוס בסיסי נוצרי של הקרבה עצמית למען הצלת הכלל, כמוהו אפשר לראות שוב ושוב בשוברי קופות הוליוודים כ'ארמגדון' או 'היום השלישי', אבל מסביבו נתפרת שאלה גדולה שהקולנוע האמריקאי חוזר אליה בתקופה האחרונה שוב ושוב, והיא לא האם הקרבה עצמית למען הצלת הכלל היא דבר טוב (ברור שכן), אלא האם האנושות, כפי שהיא כיום, זכאית להצלה? וזאת השאלה שהגיבורה שלנו צריכה להשיב עליה.
 
אשת חיל מתבקשת לצאת מהנאיביות הטהורה שלה, על פיה יש איזה דמון רשע שגורם למלחמות, ולהכיר בכך שבני אדם הם אלה שהורגים אחד את השני, ובמודעות מלאה. הם האחראיים על כל הזוועות. זה מהלך עלילתי נהדר: הגיבורה, חצי-אלה בעצמה, מבינה פתאום שאין לה דרך להפוך את העולם לגן-עדן. לא יקרה, כי בני האדם דפוקים. יצר לב האדם רע מנעוריו. ועכשיו נשאלת השאלה: האם משום כך ניתן להם להתבוסס בדמם, להתבשל במיץ של עצמם, לטבוע במבול? האם ניתן למגדל בבל ליפול? או שנעבוד עם מה שיש ונעשה את הטוב שאפשר. נעשה טוב בלתי-מושלם. אשת חיל צריכה להחליט האם למרות שהם פגומים כדאי להציל את בני האדם.
 
התשובה, כתמיד, היא אהבה. זכורני ציטוט מהסרט 'האלמנט החמישי', שבו נשאלת גם כן אותה שאלה ממש, והגיבורה, שהיא גם חייזרית או משהו (לא?), צריכה להחליט האם להציל וכו', ואז מבשרים לה שנכון שהם רעים, "but they are also capable of great love", וזה מה שמציל כמובן את זכות קיומם של בני האדם. בסרט הנוכחי ההוכחה לאהבה היא אהבתו של הטייס ההוא (שכחתי את שמו), גם האהבה המאוד רומנטית ואף בשרית לדיאנה, וגם אהבתו לאנושות, שגורמת לו להקריב עצמו. ומאהבתו לומדת אשת חיל שלמרות הרע יש ערך לקיום האנושות.
 
נדמה לי שסרטי גיבורי-העל מאוד עסוקים בשאלת זכאותם של בני האדם לישועה (למשל בסדרת ה-X מן וכו'), ואפשר לומר שגם סרטי אסונות אפוקליפטים וזומבים מנסים לתהות האם *ראוי* שהאנושות כפי שהיא תושמד. כלומר ההשמדה כשאלת ערך קיומה של האנושות מזווית אחרת. ומעוד זווית סרטי רובוטים-משתלטים ואינטליגנציה-מלאכותית בוחנים האם יצורים ללא אהבה (אבל גם ללא רשע) ראויים יותר לחיים, ואף על חשבון בני האדם.
 
למה השאלה הזאת עולה שוב ושוב? מה בתרבות שלנו גורם לנו לתהות על עצם ערך קיומנו? האם אחרי מות האלוהים אנחנו זקוקים להצדקה קיומית? האם בעולם נטול משמעות מטאפיזית יש צורך בלגיטימציה לעצם החיים? או שאנחנו סוחבים שק של רגשות אשמה על מה שאנחנו מעוללים לחלשים מאיתנו (בני אדם, בעלי חיים, יערות) ומבקשים פדות? ואולי פשוט טוב לנו מדי ואנחנו כל כך לא רוצים שזה ייגמר שאנחנו צריכים לדמיין שוב ושוב איך או למה אסור שזה ייגמר? ואולי אין זה אלא שוב המיתוס הנוצרי הבסיסי, של מושיע שבא לעולם לא מושלם ולמרות זאת אוהב אותו? נדמה לי שיש כאן משהו מעבר לכל אלה. אני פתוח להצעות.
 
וגל גדות מצויינת, רבת הבעה, חושנית, ממגנטת.

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

אופציית בנדיקטוס – נצרות בנסיגה?

לאחרונה יצא לאור ספרו של Rod Dreher, הוגה נוצרי ועורך במגזין The American Conservative, תחת הכותרת The Benedict Option, כלומר האפשרות, שבעיני דרהר היא מומלצת עבור נוצרים, לסגת מהחיים הציבוריים, כמו בנדיקטוס, שנחשב לאבי מוסד הנזירות הנוצרי. בקצרה, דרהר חושב שבמצב הנוכחי של התרבות המערבית הדרך היחידה להיות נוצרי נאמן היא לפרוש מהכלל ולהקים קהילות שפניהן פנימה.
 
על פי דרהר הליברליזם והחילון, המופגנים בעיקר בנורמות של מין חופשי, קבלת להט"ב, וסגידה לכסף והצלחה כלכלית, נחלו ניצחון מוחץ במערב, כולל בארה"ב. עלייתו של טראמפ בעיניו חסרת משמעות. קשה לראות בטראמפ שמרן, עוד פחות נוצרי מאמין, ועל פי דרהר כל שיתוף פעולה איתו רק יזיק לכנסייה. טראמפ בסך הכל קנה למאמינים עוד מעט זמן, טוען דרהר, לפני שחלקים גדולים מהחברה סביב יהיו בלתי עבירים עבור נוצרים.
 
דרהר אפוא טוען שיש לוותר על מוקדי הכוח של הנצרות בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר במפלגה הרפובליקאית כמובן. על הנוצרים להבין שהם הפכו להיות מיעוט, ולהתנהג בהתאם: לסגת לקהילות הומוגניות, לשקוד על טיפוח מוסדות חברתיים ותרבותיים משלהם, ולהחזיק מעמד במצב של גלות פנימית עד שהתרבות המערבית הקלוקלת תקרוס לתוך עצמה מתוך היפר-אינדיבידואליזם או סתם משבר כלכלי.
 
דרהר, למשל, טוען שעל הנוצרים לשלוח את ילדיהם רק לבתי ספר נוצריים פרטיים, וחושב שכדאי ללמוד מהיהדות האורתודוקסית בארה"ב איך היא מתמודדת עם היותה מיעוט בתוך תרבות שמאיימת על ערכיה.
 
הקישור הזה הוא לכתבה במגזין האטלנטיק, ואילו בקישור כאן תמצאו ראיון עם דרהר, בו בין השאר הוא נשאל האם אין כאן בעצם בגידה באתוס האמריקאי של פלורליזם, קבלת השונה וכור ההיתוך. הוא עונה שאולי, אבל שיותר חשוב להיות נוצרי מאמריקאי.
 
אז זהו. רק שתדעו שלא רק אתם מרגישים שתפיסת העולם שלכם מאויימת.

יובל נח הררי על חוסר השפעתה של היהדות

יובל נח הררי כתב מאמר למוסף הארץ ובו הוא טוען טענה פשוטה: למרות המחמאות שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו, ליהדות לא היתה השפעה ממשית על ההיסטוריה האנושית. לכתיבתו של הררי, כבר כתבתי בעבר, יש עמדה אנטי-דתית מובהקת (אולי להוציא את החלקים המדיטטיבים של הבודהיזם) שמביאה אותה לחוסר דיוק, והיא גם באופן עקבי רדוקציוניסטית בצורה חסרת אחריות. גם במאמר הזה נראה לי שטענותיו, המנוסחות היטב כרגיל, לוקות.
 
קחו למשל טענה עיקרית במאמר:
 
תפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם דומה במקצת לתפקידה של אמא של אייזק ניוטון בהיסטוריה של המדע. אמנם ללא אמא של ניוטון לא היה ניוטון, אבל ברור מדוע אין צורך להרחיב את הדיבור עליה כדי להבין את ההיסטוריה של המדע. באותו אופן, אין צורך להקדיש תשומת לב רבה ליהדות כדי להבין את תולדות האנושות.
 
הררי מודה שלנצרות היתה השפעה עצומה על המין האנושי, אבל לדעתו לא צריך לתת על זה שום קרדיט ליהדות. האנלוגיה לאמו של ניוטון אופיינית לצורת כתיבתו של הררי. היא עושה רושם של קביעה פשוטה ומבריקה, אבל הינה למעשה חסרת תוקף. שהרי אמו של ניוטון ככל הנראה לכל היותר הולידה אותו וגידלה אותו, אולי גם חינכה אותו באמיתות אמונת הכנסייה האנגליקנית. אם כך היא אכן לא ראויה לציון מיוחד בדברי ימי האדם. אולם אם אמו של ניוטון היתה מניחה עבורו את הבסיסים הרעיוניים לגילוי נוסחת כוח הכבידה או עקרונות החשבון הדיפרנציאלי, הרי שודאי שהיא היתה מקבלת מקום של כבוד בכל תיעוד היסטורי של התפתחות המדע.
 
בדיוק באותו אופן היהדות לא פשוט "הולידה" את הנצרות, אלא הניחה את היסודות הרעיוניים שאותם פיתחה הנצרות ושאיתם נבנה, בסופו של דבר, העולם המודרני בו אנחנו חיים. כך למשל, רעיון האדם כצלם אלוהים הוא הרעיון שבתוספת התפיסה האוניברסלית של פאולוס הפך כל פרט ופרט (ולא סתם את "המין האנושי") לא רק לשווה לחברו אלא לבעל ערך ייחודי, ושבסופו של דבר מחזיק בתוכו את שורשי השורשים של שיח הזכויות של ימינו. ודאי שהיה צריך את פאולוס (לבטח מבני האדם החשובים בהיסטוריה האנושית) כדי לפתח אותו, אבל ודאי שפאולוס לא היה יכול לפתח אותו אם לא היה לו אותו כיהודי.
 
ויש עוד כמה אי-דיוקים שהררי חוטא בהם. אני מקווה שברור שאני לא בא לטעון שהיהדות היא "דת האמת" או הדת "הכי טובה" או הכי חשובה או כל חנופה עצמית ילדותית שכזאת, אבל אי אפשר לומר שהיהדות לא השפיעה בצורה עצומה על התפתחות המין האנושי. אם מישהו יאמר שימי ההשפעה של היהדות על המין האנושי חלפו עברו, ועתה אין היא אלא תרבות מנוונת של קבוצה אתנית קטנה אשמח להתווכח איתו. אני לא חושב כך, ואני עושה מה שאני יכול כדי שלא יהיה כך, אבל זו טענה שניתן להגן עליה. הטענה ש"ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי" – לדעתי, אינה.

אוונגליסטים וטראמפ

אחת התופעות המעניינות שעולות מהפריימריז בארה"ב נוגעת לערעור על קודשי האוונגליזם. טראמפ, שתחילה סברו שיתקשה למצוא אצלם אהדה, זכה לקולות אוונגליסטים רבים בסופר-טיוסדי. זאת למרות שהוא גרוש פעמיים, אשתו הצטלמה כמעט ללא בגדים, טען שמעולם לא ביקש את סליחת האל, לא מסוגל לצטט פסוקים בלי לטעות ולאחרונה התבלבל בביקור בכנסייה ושם כסף בכלי שנועד ללחם הקודש. מנהיגים אוונגליסטים רבים יצאו נגדו, אבל ההמונים אוהבים אותו.
 
איך מסבירים את האהדה לה הוא זוכה בקרב אוונגליסטים? חלק מציעים שמי שמזדהה כאוונגליסט אינו באמת אוונגליסט, חלק מסבירים שאין קשר בין נשיא לתיאולוגיה ומוסר (למרות שכבר עשרות שנים האוונגליסטים מתעקשים שקשר כזה הוא מהותי), וחלק מסבירים שטראמפ בעצם קולע לטעמם של אוונגליסטים שמרנים רבים, שמחפשים מנהיג אוטוריטטיבי, חזק, עשיר, שאינו צנוע ולא מתנצל. ככה גם נראים לא מעט מנהיגים של כנסיות-ענק בארה"ב.

משהו קורה בהר ציון – על המתיחות הנהנית סביב קבר דוד והאתר הקדוש לנוצרים במקום

הקישור הזה מוביל לידיעה של האתר הדתי-ימני 'הקול היהודי' על העלייה בחשיבותו הדתית של הר ציון. בשנים האחרונות מתגברת והולכת דרמה דתית סביב ההר, שכוללת מתח בין קבוצות של הימין הדתי הקיצוני לבין צליינים ובעלי תפקידים נוצריים. מדובר גם בפעולות אלימות כגון מז'אנר תג מחיר. ביקשתי מערן צדקיהו, שבקיא ופעיל בענייני ההר, להסביר מה הולך שם לפני הפיצוץ, ולא אחריו. להלן אפוא מילותיו של צדקיהו:
 
"הגבעה המערבית" הממקומת בחלק המערבי-דרומי הסמוך לחומות העיר העתיקה, מזוהה עם "ציון" המקראית מאז התקופה הביזנטית. החל מהמאה העשירית היסטוריונים מוסלמים, ובעקבותיהם נוסעים יהודיים ונוצריים, מזהים את האזור הזה עם מספר מסורות קדומות :
1) מקום קבורתו של דוד המלך ומלכי יהודה
2) מקום פטירתה (הירדמותה) של מרים אם ישוע
3) מקום הסעודה האחרונה של ישוע ותלמידיו – במהלכה הונחו היסודות לליטורגיה הנוצרית, מקום התכנסותה והתגבשותה של הקהילה הנוצרית הראשונה ומקום ירידת רוח הקודש על השליחים (פנטקוסט). למיטב ידיעתי [=ערן צדקיהו] נקודה זו מקובלת כמעט על כל הכנסיות הנוצריות בעיר.
 
בשלהי המאה ה-15 הסולטאן הממלוכי אל-ט'אהר סיף אל-דין ג'קמק הפקיע את המקום הן מהיהודים והן מהנוצרים והחל להכניס למקום מיסטיקנים מוסלמים. בראשית המאה ה-16, עם החלת השלטון העות'מאני בארץ, הושלם מהלך ההפקעה כאשר מתחם הר ציון הוקדש לאללה בכתב הקדש עליו הופקדה משפחת דג'אני. המקום הקדוש הפך למסגד בשם "א-נבי דאוד"
 
מצב עניינים זה, בו המוסלמים שולטים במתחם והיהודים והנוצרים מודרים ממנו, נשמר גם בתקופת המנדט הבריטי, כחלק משמירת הסטטוס קוו במקומות הקדושים.
 
המצב בהר ציון השתנה מהקצה אל הקצה בעקבות מלחמת העצמאת ב-1948. הר ציון הסמוך העיר העתיקה נכבש בידי ישראל וכל המבנים שעליו עברו לידי הצבא ובהמשך לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בני משפחת דג'אני הפכו לפליטים ואיבדו את רכושם. מתחם הר ציון הפך להיות המקום הקדוש היהודי הקרוב ביותר לעיר העתיקה, לכותל המערבי ולהר הבית. עוד במהלך הקרבות הוסב המסגד התחתון – ציון קבר דוד על פי המסורת – לבית כנסת. בהמשך, בהובלתו של מנכ"ל משרד הדתות הבלתי נלאה ש. ז. כהנא, הפך הר ציון לאתר הקדוש היהודי המרכזי והחשוב ביותר במדינת ישראל במשך 19 השנים שבין 1948 ל-1967. בתקופה הזו נהרו המוני בית ישראל בשלושת הרגלים אל הגג של קבר דוד וצפו אל העיר העתיקה.
 
בשבוע אחד ביוני 1967 הר ציון נשכח ונותר מאחור, עם הנהירה ההמונית אל הכותל המערבי ועם הקמת רחבת התפילה הענקית במקום שבו עמדה שכונת המוגרבים. הר ציון נשכח והפך לחצר אחורית, קצת מוזנחת, קצת נשכחת. אתר שנותר בשולי התודעה היהודית, חנייה ושירותים בדרך לכותל.
 
ב-1964 ביקר באתר האפיפיור פאולוס השישי. זהו ביקור היסטורי של אפיפיור במזרח מזה מאות רבות של שנים וראשיתה של מסורת, שכן כל אפיפיור שבא אחריו ביקר גם הוא בארץ הקודש וקיים מיסה בחדר הסעודה האחרונה בהר ציון – כך יוחנן פאולוס השני (טוב הראשון הספיק לכהן כאפיפיור במשך כחודש בלבד עד שמת ב-1978), שקיים מיסה בהר ציון ב-1999 וכך בנדיקטוס ה-16 ב-2009 ופרנציסקוס ב-2014. אולם כפי שאנו יודעים מדוגמאות אין ספור, המשקע ההיסטורי לא נשכח מהלב, והוא צף ועולה בזיכרון הקולקטיבי. תשומת הלב הנוצרית הגוברת בהר ציון וביקורי האפיפיורים באתר בזה אחר זה הביאו לתגובה יהודית.
 
בצד ביקור האפיור בנדיקטוס ה-16 בחדר הסעודה האחרונה ב-2009, החלה מסתמנת התעוררות יהודית בקבר דוד, שנמצא בקומה התחתונה. בערך באותו הזמן החלו להתרחש בשטחים ובארץ אירועים של "תג מחיר" אשר לעיתים כללו סממנים דתיים – פגיעה בבתי תפילה ובבתי קברות. צה"ל ומשטרת ש"י הרחיקה מהשטחים בצו גורמים שסומנו כבעיייתיים ורבים מהם התישבו בירושלים. ישיבת התפוצות אימצה חלק מהנוער הזה בניסיון לתת להם בית ולשקמם.
וכך סמוך להגעתם של נערי הגבעות להר ציון החלו מתרחשים מעשי וונדליזם כנגד הסמלים הנוצרים בהר, חילול בתי קברות ופגיעה בכנסיות. במקביל, גורמים מהשוליים של העולם החרדי כמו גם מהשוליים של הציונות הדתית והימין הקיצוני החלו להתבסס בהר ציון, לאמץ אותו ולחזק את האחיזה היהודית באתר. כך, מלמטה, החלטה התעוררות אותנטית ועממית של פולחן יהודי בקבר דוד, אשר שיאה בכל שבוע באירוע מלווה מלכה המוני.
 
בצד הקו החיובי של התעוררות דתית ורוחנית בקבר דוד, התפתח קו אנטי נוצרי מובהק שכולל קריאות למגר את העבודה הזרה מחדר הסעודה האחרונה. במאי 2014, שעות ספורות אחרי ביקור האפיפיור פרנסיסקוס בחדר הסעודה האחרונה, הוצתה כנסיית הדורמיציון הסמוכה. אחד הנערים החשודים בהצתה הזו הוא קטין בן 17 אשר חשוד דם במעורבות ברצח משפחת דוואבשה.
 
הצתת כנסיית הלחם והדגים בטבע'ה שליד הכינרת בשנה שעברה היתה האירוע הטרור היהודי החמור ביותר בשנים האחרונות והמקרה היחיד (מתוך עשרות בתי תפילה מוסלמים ונוצרים שחוללו מאז 2009) שפוענח על ידי המשטרה. על פי הודעת המשטרה, מחקירת החשודים בהצתה בטבע'ה עולה "כי ככל הנראה המניע להצתה הינו המחלוקת סביב קבר דוד" בהר ציון, מטרים ספורים מכנסיית הדורמיציון. כך גם ביום ראשון ה-17 בינואר, בעת שהאפיפיור הנוכחי ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא, רוססו כתובות נוספות על קירות הדורמיציון בהר ציון.
 
כך בצד ההתעוררות הדתית האותנטית בהר ציון, ישנו גם קו פולמוסי אנטי נוצרי חריף, וניתן גם לטעון שהדברים קשורים זה בזה, שכן מקומות קדושים, כמו תרבות וזהות באופן כללי, נוצרים, מתמצקים ומתהווים במידה רבה מתוך סכסוך ותחושת איום, אמיתי או מדומה.
 
ההתרחשות המתוארת לעיל לא חמקה מעיני הרשויות. בשנה שעברה נפתחה תחנת משטרה בהר ציון ונעשו מספר ניסיונות של משרדי הממשלה והעיריה לעשות סדר בבלגאן השורר הר ציון. לאחרונה המקום רושת במצלמות וכעת ישנן רשויות רבות הפועלות במקום במקביל. אל תוך הקלחת הזו נכנסנו גם אנחנו – חבורה של אנשים שאכפת להם – והקמנו את הפרויקט הנפלא שלנו – חלון להר ציון.
 
הר ציון התקדש במסורות שלוש הדתות. זהו עולם בזעיר אנפין של המורכבות הירושלמית ונמצאים בו אתרים מקודשים כמו קבר דוד המלך וחדר הסעודה האחרונה וכן בתי קברות של בני הדתות והעדות השונות. המציאות בהר ציון כוללת הזדמנויות לדיאלוג בינדתי ובינתרבותי מצד אחד, ומצד שני נמצא בה מתיחות דתית ולעתים גם אלימות.
 
לנוכח מציאות זו אנחנו מעוניינים לפתוח צוהר למתרחש בהר ציון על מנת לממש את ההזדמנות הייחודית הטמונה בו להיכרות ולשיח בינדתי, ולתרום בכך להפגת המתחים בהר ולעיצובו כמרחב בטוח, פתוח ומזמין לכל המבקרים בו – מרחב המעודד שיח של סבלנות וכבוד הדדי.
 
ואני אוסיף: ראוי שהנלחמים על חופש דת ליהודים על הר הבית יאבקו גם למען חופש דת לנוצרים בהר ציון. זכות התפילה אינה מוגבלת לדת מסויימת.

פגישה היסטורית בין האפיפיור לפטריארך

אכן היסטוריה: אחרי כאלף שנות פילוג נפגשו ראשי הכנסיות הקתולית והאורתודוקסית. הפילוג בעולם הנוצרי נסוב סביב הסמכות של פטריארך רומא, הלא הוא האפיפיור, על כלל שטחי הכנסייה, והתלוו אליו כל מני מחלוקות תיאולוגיות, כגון נביעתה/האצלתה של רוח הקודש מהאל האב בלבד (האורתודוקסים) או גם מהבן (הקתולים, שמוסיפים filioque, דהיינו "והבן", להצהרת האמונה שלהם). רבבות רבות שילמו בחייהם על המחלוקת הזאת, ובמשך אלף שנים ראשית הכנסיות לא נפגשו, עד אתמול.
 
הכנסייה הקתולית מונה יותר ממיליארד בני אדם והאורתודוקסית כ-225 מיליון, מתוכם כשני שליש בכנסייה הרוסית-אורתודוקסית. הבדלי הגודל האלה היו כמה מהגורמים שהרחיקו את המפגש, שכן האורתודוקסים חששו מכוחם של הקתולים. גורמים פוליטיים שונים, המפורטים בכתבה, אפשרו את הפגישה כעת, אבל העיקר הוא בעצם קיומה.
 
פגישה כזאת נידונה כבר עשרות שנים, ויוחנן פאולוס השני מאוד רצה לקיימה, לשווא. כמובן שהנסיבות הפוליטיות הביאו את הרוסים לרצות בפגישה כזאת, אבל נדמה לי שאי אפשר להפחית בכשרונו של האפיפיור הנוכחי להציג פנים חדשות לכנסייה הקתולית.

ספר: הטירה הפנימית של תרזה מאווילה

'חד קרן' היא הוצאה קטנה לאור שלה סדרה מיוחדת ליצירות מופת של הספרות הרוחנית והמיסטית. לאחרונה יצא לאור מטעמה הספר 'הטירה הפנימית' של תרזה מאווילה. מדובר באחת מיצירות המופת של המיסטיקה הנוצרית והספרות המיסטית העולמית בכלל. תרזה, נזירה וצאצאית למשפחת יהודים אנוסים בספרד של המאה ה-16, מתארת בו את מסעו של האדם לאיחוד מיסטי עם האל בתוככי הנשמה.
 
בדומה לרמב"ם ולר' נחמן תרזה משתמשת במטאפורה של טירה (בת שבעה היכלות שונים) כדי להבהיר את השלבים בדרך אל האל. המונח "תפילה" עבורה משמש לתיאור אותה לא רק פניה מילולית אל האל, אלא מצבים תודעתיים שונים, מהם מיני חוויות דתיות-מיסטיות. בשיאה התפילה מהווה למעשה חוויה טרנספורמטיבית, המחזירה את המתפלל שהגיע אליה שונה אל העולם היומיומי. אולם מעבר לכל הישג רוחני תרזה מספרת לנו סיפור אהבה בין האל לנשמת האדם:
 
אי אפשר להגיד שום דבר נוסף מעבר למה שניתן לנו להבין, פרט לכך שהנשמה, כלומר, הרוח של נשמה זו, נעשית לאחת עם אלוהים, והוא, היות שאף הוא רוח, רוצה להראות לה את האהבה שהוא רוחש לה, […] הוא למעשה רוצה להתאחד בחוזקה רבה עם ברייתו, ואיננו רוצה להיפרד ממנה עוד, ממש כמו שני אנשים שהתאחדו בברית הנישואין ואינם יכולים להיפרד עוד זה מזה. (היכל שביעי, פרק 2, חלק 3)
 
התרגום בספר שלפנינו, עבודתה של דניס הרן בן-דור נעשה מהמקור, כלומר מספרדית של המאה ה-16, הישג מרשים בהחלט. העריכה המדעית היא של פרופ' רות פיין, והספר נעזר בייעוץ מקצועי של כמה וכמה אנשי דת וכמורה נוצריים. התוצאה היא מתנה אמיתית לקוראי העברית.

המקורות המסורתיים של הערכים שיסיימו את הכיבוש

מאמר מצויין של מיכאל ספרד על זמניותו ההכרחית של הכיבוש. כדאי לקרוא. הנה ציטוט ממנו וכמה מילים שלי:
 
יש מגוון כוחות שמניעים את העולם. את הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים אנחנו רואים היטב ומרגישים יום־יום. אבל יש גם כוחות פחות נראים, שדרך פעולתם גלויה פחות. אחד מהם הוא בכלל רעיון. הרעיון שכל בני האדם שווים ושלכולם מגיעות זכויות בשל היותם בני אדם.
 
זה נכון. ומה שיפה הוא שהרעיון הזה, שכל בני האדם שווים, הוא שלנו. כלומר הוא יוצא מהמסורת היהודית ומפותח בתרבות הנוצרית. הוא מתחיל ברעיון היהודי של צלם האלוהים ובמיתוס אדם וחווה. הוא ממשיך ברעיון הנוצרי של נשמת האדם הטהורה כסובייקט אוניברסלי העומד מול השופט העליון.
 
ראו למשל מה כותב אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה:
 
כשעשה אלוהים אדם כצלמו וכדמותו, ברייה בעלת תבונה, התכוון שזה יהיה אדון ליצורים חסרי הבינה בלבד. לא ירדה אדם באדם אלא אדם ירדה בבהמה.
 
כלומר המצב האידיאלי הוא שאין עבדות. אדם לא משעבד אדם. וראו איך משלים את הרעיון המשפטן הצרפתי מהמאה ה-13 פיליפ דה בומנואר:
 
אף על פי שעכשיו קיימים כמה מעמדות של בני אדם, נכון הדבר שבראשית הדברים כולם היו בני חורין ונהנו מאותה חירות, שהרי ידוע לכל שכולנו צאצאיהם של אב אחד ואם אחת
 
כלומר המצב האידיאלי הוא שאין מעמדות קבועים. מכיוון שכולם שווים. (והשוו למיתוס היוותרות הקאסטות ההינדואיסטיות מאיברים שונים בגופו של פורושה).
 
זה הסיפור. זה הסיפור של המסורת היהודית-נוצרית שעומדת בבסיס העולם המודרני. האירוניה הנפלאה היא שהמבקשים להחזיק את הפלסטינים תחת דיכוי חותרים נגד המסורת היהודית-נוצרית, והכוח ההיסטורי העצום של מה שנולד מתוך הרעיונות שהורישה היהדות לעולם הוא שבסופו של דבר יכשיל את תוכניותיהם ויסיים את הכיבוש.
 
(הציטוטים מתוך 'בעקבות המילניום' של נורמן כהן, תרגום יוסי מילוא)