על הפוריטנים ועל שורשי תרבות הביטול

את גליון סיכום השנה שלו הקדיש מוסף גלריה של Haaretz הארץ לתרבות הביטול, Cancel Culture בלע"ז, תוך ניתוח חשוב של התופעה ודיון על יתרונותיה ונזקיה. כמי שהתבטא בעבר לא פעם נגד התופעה אני כמובן שמח שהגיע הרגע הזה, שבו נמצאים קולות מתוך השמאל שעומדים על הבעיות הרבות שיש בשיח הזה, שחלקים ממנו הם בפירוש אנטי-ליברליים.

הפרוייקט כולו נמצא ברשת (כתבו בו שני ליטמן, אורי קליין, אמיר מנדל, רונן טל, ניב הדס, דורון קורן, חגית גינזבורג, תמר קפלנסקי, גלעד מלצר, נירית אנדמן, ננו שבתאי, יסמין לוי ובן שלו) ואתם מוזמנים לחפש את המאמרים באתר. כאן אני רוצה להגיב רק על הפסקה בתמונה, מהמאמר של שני ליטמן, בה היא מצטטת את אן אפלבאום שמקשרת את הסיפור למנטליות הפוריטנית של המתיישבים בצפון אמריקה.

הפוריטנים היו פרוטסטנטים קלוויניסטים אדוקים ששמו במרכז חייהם הדתיים את הנאמנות לכתבי הקודש, את האמונה המצפונית והאותנטית, ואת ההסתייגות מטקסיוּת, היררכיה והומור. בספרו הראשון טען ההוגה וחוקר מדעי המדינה מייקל וולצר שהפוריטנים היו בעצם המהפכנים הפוליטיים הראשונים, שהציגו סוג חדש של סוכן חברתי: האידיאולוג הקנאי שמוכן להחריב עולם ישן כדי לבנות חדש.

יש אפוא אכן דמיון בין המנטליות הפוריטנית לזו של האקטיביסטים "המבטלים" של ימינו, ואין זה מקרה שהאתוס הזה עולה דווקא בארה"ב. יש להדגיש: זה כשלעצמו *אינו* אומר שתרבות הביטול היא שגויה או רעה – אין תופעה מודרנית שאין לה שורשים דתיים כלשהם – אבל הניתוח הזה חשוב להבנת הסיפור.

כפי שאפלבאום מאפיינת, ההחרמה, ההתנצלויות הטקסיות, ההקרבות הפומביות – כל אלה אכן מאפינים פוריטניים. אבל אני רוצה להוסיף עוד שני מאפיינים חשובים של הפוריטנים: תודעת החטא, והתנשאות.

ראשית, להיות פוריטן פירושו להיות מודע בכל רגע לאופיו הנפול של האדם. כולנו שרויים בחטא. ועל כולנו לחיות ברגשות אשמה תמידיים. יותר מכך: לא נוכל באמת להיות נושעים עד שלא נפנים לחלוטין את האשמה שלנו, שנמשכת מהחטא הקדמון. השוו: לא נוכל באמת להיות חופשיים עד שלא נבין באמת את הפריבילגיות שלנו, שנמשכים מיחסי הכוח בחברה. אז קדימה, check your privilege ותרגישו רע עם זה.

שנית, צריך לזכור שבשום שלב לא היה כל מי שחי באותן מושבות בריטיות ראשונות באמריקה פוריטן. היו הרבה נוצרים "רגילים". והדינמיקה השגורה בין הפוריטנים אליהם היתה כזו של עיקום אף. הפוריטנים היו תמיד נוצריים יותר, משכילים יותר, צודקים יותר, צדיקים יותר. הם ידעו איך צריך להיות נוצרים.

כך למשל, מפני שאי אפשר למצוא סימוכין לחג המולד בכתבי הקודש (ומפני שחגיגות כריסטמס היו קרנבלים שתויים של שמחה ואף פריצות), הפוריטנים בניו-אינגלנד לא חגגו כריסמס, ואף לפעמים אסרו לחגוג את החג. הם בזו לנוצרים שחגגו כריסמס כמו שהיום יש פרוגרסיבים שבזים לאמריקאים שחוגגים תנקסגיבינג.

הפוריטנים היו אליטה שבהחלט היתה מודעת לאליטיותה. הם סברו שהם "נבחרים" (elect) ושנוצרים אחרים אינם. מי שלא חשב כמוהם היה או בור או רשע (השוו: חסר השכלה, גזען). והם דאגו להבהיר לשכניהם את דעתם.

שלא יהיה ספק, הפוריטנים עשו הרבה דברים טובים. הם עמדו על חופש המצפון והנחילו עקרונות של ליברליזם ודמוקרטיה לארצות הברית. גם חלק הארי של הנאבקים נגד העבדות היו פוריטנים.

אבל הם היו קנאים דתיים אליטיסים נוקדנים וחסרי הומור. הם התבסמו בתחושת צדקנות דוגמטית והתנשאו תדיר על כל מי שלא חשב כמוהם. הרבה מהם הגיע לתרבות הביטול של ימינו.

אוקי בומר?

כשהנוצרים היו יהודים – ספר של פאולה פרדריקסון

עד וכולל חורבן בית המקדש עברו חברי קבוצת המאמינים הקטנה של המשיח מנצרת ארבעה מחזורי אכזבה.

הפעם הראשונה היתה כמובן כאשר משיחם נצלב מול עיניהם. איש לא ציפה שזה יהיה גורלו של המושיע. על ידי הפיכת הצליבה – והקימה לתחיה – למסר עצמו, הם התאוששו.

הפעם השניה היתה כאשר פסקו ההתגלויות בהן חזו חברי הקבוצה בישו הקם לתחיה. אלו התמעטו עד שלא היו יותר. חברי הקבוצה היו בטוחים שהמשיח הקם לתחיה יישאר כדי להביא את ממלכת האלוהים מיד. הוא לא. הם משיכו לחכות.

הפעם השלישית היתה קשורה לגזרות קליגולה (סביב 40 לספירה), שציווה להציב פסל של זאוס בקודש הקודשים של בית המקדש. המאמינים היו בטוחים (מתוך פרשנות של ספר דניאל), שזאת תהיה יריית הפתיחה בקרב גוג ומגוג. הם ציפו לזה מאוד (כמו זרמים אוונגליסטים מסויימים כיום, אגב), אבל הפסל בסופו של דבר לא הוצב, וקץ הזמנים לא הגיע. הם המשיכו לחכות.

הפעם הרביעית שהתאכזבו – או אולי היו אלה כבר בניהם ותלמידיהם – היתה סביב שנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש. באותה עת הם הצטרפו לרבים שציפו לישועה מתוך המרד.

—

והיו אכן רבים. פאולה פרדריקסון מסכמת את ציפיות אז בספרה 'כשהנוצרים היו יהודים' (הוצאת מאגנס): היה אחד ושמו יהודה בן חזקיה שפעל בגליל ופשט על ארמונות השליטים. אחר, שמעון, עבד לשעבר, הכתיר עצמו למלך, וכך גם יהודי ושמו אתרונגיוס. היו כמובן יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, המפורסמים עד ימינו.

הדבר שעורר אותם למרד משיחי היתה נבואה לא ברורה שדיברה על אדם שיקום בעת ההיא אשר יהפוך למלך על כל העולם (יוספוס פלביוס, טקיטוס וסוונטוניות כולם מציינים את הנבואה ההיא). כל אחד מהנביאים/מורדים הללו חשב שהוא מועמד ראוי, ולכולם גם היו חסידים לא מעטים שהסכימו. מאידך, לנוצרים הראשונים, שהיו אז יהודים, היה ברור שהנבואה מדברת על ישו שלהם.

כשירושלים כבר היתה הרוסה ובית המקדש החל לעלות באש, טיפסו כמה אלפי יהודים למשטח שעל שורת עמודים בחצר בית המקדש. הם ציפו לגאולה ברגע האחרון. "האשם באבדנם היה נביא שקר", כותב יוספוס. אותו נביא אמר להם שהאל מצפה שהם יעלו אל בית המקדש כדי "לקבל את אותות הגאולה". הרומאים הבעירו אש מתחתיהם והם נשרפו חיים. ייתכן שביניהם היו גם חלק מהנוצרים הראשונים.

הנצרות תשרוד גם את האכזבה הזאת ותמשיך להאמין שישו המשיח יחזור. ואף על פי שיתמהמה, עד היום היא מאמינה. אמונה מתקיימת למרות העובדות, לא מתוקפן.

—

הספר של פרדריקסון כתוב היטב ומעניין. הוא כמובן רק האחרון בשורה ארוכה של ספרים המנסים לשרטט את דמותו של ישו ההיסטורי, מן הוגי הנאורות במאה ה-18, דרך אלברט שוויצר ויוסף קלאוזנר בתחילת המאה העשרים, ועד 'ישו' של דוד פלוסר שיצא בעברית לפני כמה שנים.

'כשהנוצרים היו יהודים' קצר וממוקד, והקריאה בו מהנה שכן הוא כתוב בעלילה בלשית. שאלות נשאלות ונחקרות: האם ישו אכן הפך את השולחנות בחצר בית המקדש? האם הוא נצלב בביקורו הראשון בירושלים או שמא היה בעיר פעמים רבות? ואם נצלב כמורד במלכות, מדוע חסידיו הורשו להסתובב חופשי? וכך הלאה.

פרדריקסון היא מומחית בעלת שם עולמי, והספר עמוס בפרטים מעניינים ובתבונות. התרגום של יפתח בריל מצויין, ויונתן מוס – מומחה לדת השוואתית – הוסיף הקדמה יפה. מומלץ.

הנצרות כמסורת אנטי-מסורתית

אני קורא עכשיו ספר מרתק ממש, The WEIRDest People in the World מאת Joe Henrich, שאינו אלא עוד ניסיון לענות על השאלה המטרידה והמהפנטת לגבי המוזרות/הייחודיות/השגשוג של המערב האנגלו-סקסי, לעומת שאר העולם (שספרי הבא גם, בעצם, מנסה לענות עליה). הנריך מוצא את הסיבה בתפיסת איסורי העריות של הכנסייה הקתולית.

הנה: בניגוד לציביליזציות אחרות הכנסייה אסרה על נישואי קרובי משפחה מאף דרגה. כמובן שאסור להתחתן במשפחה הגרעינית, אבל אסורים גם נישואי בני דודים ואף דודנים, שימו לב, עד דרגה שישית. התוצאה היא פירוק של הקשרים החמולתיים-שבטיים, שגורר – כך מנסה להראות הנריך – שינוי רדיקלי בתפיסת העולם של בני המערב. אלה מאמצים צורת חשיבה יותר אינדיבידואליסטית, אוניברסלית, אנליטית, שוויונית, ופחות קונפורמית, קהילתית, דוגמטית והוליסטית.

עוד לא סיימתי את הספר, אבל בינתיים הנתונים די משכנעים. תפסו את עיני הגרפים הבאים: באחד משווים בין צפון לדרום איטליה. באופן ברור היכן שדודים מתחתנים תורמים פחות דם לזרים. זו דוגמא קטנה וחלקית כמובן, אבל היא נותנת אילוסטרציה לתזה: קשרים משפחתיים-חמולתיים מעודדים נאמנות לשבט וריחוק מזרים, ולהפך.

הגרף השני עוד יותר מופלא בעיני: המרובעים הם ארצות בהן שלטה הכנסייה הקתולית (שהקפידה על שבירת חמולות), העיגולים הם ארצות תחת הכנסייה האורתודוקסית (שפחות הקפידה), והמשולשים הן ארצות לא נוצריות (שאין להן בעיה עם חמולות). ציר X הוא הזמן בשנים שחיו האנשים תחת השפעת הכנסייה, ציר Y הוא היחס למסורת.

הנתונים עוסקים בחשיבותה של המסורת (על פי ממצאים וניסויים שונים), והממצאים די מדהימים: ככל שארץ מסויימת היתה תחת הכנסייה הקתולית יותר זמן, כך המסורת פחות חשובה לבניה. במילים אחרות, הנצרות הקתולית היא מסורת אנטי-מסורתית.

הנצרות היא מסורת שמעודדת אינדיבידואליזם, וברמה עמוקה אף מרדנות וחתרנות. אני מקדיש לזה מקום גם בספר שלי (היה אמור לצאת בקיץ שעבר, נדחה בגלל הקורונה, בע"ה ייצא בקיץ הבא), מכיוון יותר תיאולוגי ופחות סוציולוגי, וכמובן שעם הרפורמציה הסכר נפרץ לחלוטין באופן שמביא, תוך כמה מאות שנים, לעולם החילוני שבו אנחנו חיים כיום. לעת עתה רק נצביע על כך שהעולם הנוצרי-מערבי הוא עולם אנטי-מסורתי באופן מהותי. וגם זה חלק מסוד מוזרותו, ייחודיותו ושגשוגו הכלכלי.

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

ברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.

 

ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.

 

הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.

 

עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.

 

בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).

 

מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.

 

כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.

 

בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.

 

הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים.

 

גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.

 

דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.

 

במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.

 

הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.

 

המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).

 

כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).

 

העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!

 

אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.

מוותרים לרוצחים כי הם ברברים. וזה טוב.

אולי שמעתם על המקרה הזה: ג'ון אלן צ'או הצליח להגיע לאי מבודד בשטח הריבוני של הודו, שעליו חיים כמה עשרות בני שבט מבודד. צ'או הוא נוצרי אדוק (אפילו ביקר בישראל),שסבר שהאל הטוב רוצה שיהיה מיסיונר. הוא התאמן שנים לקראת המפגש, ניסה ללמוד את שפתו של השבט ונשא עימו מתנות שונות. מטרתו היתה להביא את הבשורה הטובה לבני השבט, שעדיין לא שמעו על לידתו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישוע. בני השבט לא רצו לשמוע, ירו בצ'או חצים והרגו אותו. ממשלת הודו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים בנוגע לאי, החליטה להניח להם.

 

וזה העניין המדהים. קבוצה של בני אדם עברו על החוק. למעשה הם ביצעו פשע חמור ביותר: הם רצחו אדם. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, הרשויות נמנעות מלשלוח את המשטרה (או את הצבא), לא עוצרות חשודים ולא מביאות אותם לפני שופט, למעשה אפילו לא מחפשים את האשמים. רגע: אפילו לא מחפשים את גופת הנרצח! כשהברירה היחידה היא כניסה כוחנית שתהרוס את חיי תושבי המקום, בוחרים לאפשר לרוצחים להמשיך בחייהם (הברבריים למדי, יש להודות) כאוות נפשם, ולגופת הנרצח להירקב בחולות חופי האי.

 

הסיבה לכך היא אחת: לתרבות שלנו יש רצון אמיתי לשמר תרבויות אחרות. בשם הידע האנושי, בשם הסובלנות לצורות חיים שונות, בשם המגוון האנושי, בשם חופש הדת והמצפון, בשם סימן השאלה הגדול שאנחנו שמים אפילו על האמיתות המובנות מאליהן ביותר שלנו. אנחנו מעוניינים שצורות אחרות של חיים אנושיים, של מוסר ושל אמת תתקיימנה, שלא תיכחדנה מעל פני האדמה. ואנחנו מוכנים להקריב אינטרסים אחרים שלנו למען העניין.

 

זה יפיפה בעיני. זו פסגה של התפתחות ציבילציונית. זו סובלנות שקיימת בחברות מודרניות וליברליות. בזמן שבסין, למשל, דואגים באופן אקטיבי לרסק תרבויות מקומית (בזמן הזה, של האויגורים המוסלמים) ובמדינת ההלכה של הרב רכניץ (שכתבתי עליה לפני כמה סטטוסים, גללו אחורה) נהוגה כפייה דתית וחוסר סובלנות מוחלט כלפי חריגות מחוקיה, הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת גמישות. זכרו את זה בפעם הבאה שתתנגדו למופע בהפרדה מגדרית של חרדים. זכרו שיש לנו רצון אמיתי לאפשר אותו.

 

ועם זאת, כמובן, לא הכל הולך. אם אחד מבני השבט היה מגיע לעיר בהודו ורוצח בה מיסיונר הוא היה נשפט ונכלא. החברה שלנו מאפשרת "חממות" שבהן מתפתחות צורות חיים אחרות, אולם היא לא מאפשרת לשנות את המסגרת הכללית עצמה, כלומר את המובן מאליו הליברלי של המרחב הציבורי. אותו מופע בהפרדה, למשל, הוא לגיטימי לגמרי אם הוא פונה למיעוט, שאורחות חייו שונות. אבל הוא לא יכול להיות לגיטימי כמופע לציבור הכללי. המקרה הראשון מסייע לתרבות מיעוט לשמור על אורחות חייה וערכיה. השני מבקש לשנות מהיסוד את המסגרת הכללית.

 

והאירוניה: אם תשתנה המסגרת הכללית ממילא לא תהיה יותר סובלנות לתרבויות מיעוט. האפשרות לסובלנות אמיתית, מתוך הכרה וכבוד, קיימת רק כל עוד המסגרת הכללית היא ליברלית.

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:

 

כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.

 

בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.

 

ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.

 

48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.

 

ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).

הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:

 

"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."

 

הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.

 

זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.

 

ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.