נצרות פנטקוסטלית

מקתוליות לפנטקוסטליזם בדרום אמריקה

מכון Pew פרסם סקר ענק שבוצע בדרום אמריקה – 30 אלף איש ב-18 מדינות – שמראה שהכנסייה הקתולית, הדומיננטית מאוד שם, מאבדת חברים לטובת הכנסיות האוונגליסטיות (בעיקר לאלו הפנטקוסטליות) וגם לטובת "חוסר-הגדרה", כלומר אנשים שמעדיפים לא להיות מזוהים עם כל זרם דתי. התהליך הזה נמשך כבר שנים, וכפי שאפשר לראות בטבלה מימין, רוב הנוטשים את הקתוליות מחפשים קשר אישי יותר עם האל – והרי אפשר לומר שזה בדיוק מה שהביאה המהפכה הפרוטסטנטית. הכנסיות הפנטקוסטליות באופן ספציפי מדגישות דת פנימית וחוויתית, שמרוכזת סביב הקשר האישי של המאמין עם ישו. בהתאם לכך, העוברים אליהן, על פי הסקר, מחוייבים יותר לדתם, מתפללים יותר ומגיעים יותר לכנסייה. הם גם שמרנים יותר בדעותיהם, ולמשל יותר נוטים להתנגד לנישואים חד-מיניים. המעבר כאן הוא אפוא לא משמרנות לליברליות, אלא מדתיות בעלת אופי שהיינו מכנים בישראל "מסורתי", לדתיות אדוקה יותר של משמעת עצמית.

2014-11-13_204547

שינויים באופי התפילה בכנסיות בארה"ב

הנ"י טיימס מביא ידיעה קצרה שסוקרת שינויים בקהילות הכנסיות בארה"ב בין 1998 ל-2012. עולה שמקהלות פחות שרות, יותר קמים, צועקים ורוקדים ספונטנית, יותר מדברים בלשונות, ויותר משתמשים במצגות מוקרנות. במילים פשוטות, הגישה האוונגליסטית הולכת וצובעת את אופיין של הכנסיות כולן, וגם הן שמות דגש על הבעת רגשות וחיפוש חוויות רוחניות. משהו דומה קורה עם כניסתם של ניגוני קרליבך למניינים אורתודוקסים-יהודיים רבים, ומדובר במגמה שלא תעצר בזמן הקרוב.

2014-09-13_202043

אני על בית המקדש בברזיל אצל לונדון וקירשנבאום

התארחתי אתמול בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' כדי לדבר על בית המקדש הברזילאי, שנבנה על ידי אדיר מסדו, ראש כנסיה פנטקוסטלית פופולרית. צמיחתה של הנצרות הפנטקוסטלית היא אחת התופעות המשמעותיות בשדה הדתי העולמי בזמננו, וכאן היא משתלבת עם תופעה נוספת, מינורית הרבה יותר, של אימוץ מנהגים יהודיים על ידי נוצרים אוונגליסטים – ראו הוידאו להלן.
ועוד על פנטקוסטלים ונצרות גלובלית כתבתי כאן.

בית המקדש השלישי בברזיל

אפרופו בניית בית המקדש, השלישי סוג של העתק ארכיטקטוני שלו, לפחות מבחוץ, הוקם לאחרונה בברזיל, ו'הארץ' מדווח שהוא ייפתח לציבור מחר.

המקום נבנה על ידי אֶדיר מסֶדו, איש עסקים, איש תקשורת, פוליטיקאי וגם מנהיג דתי (שילוב מנצח). מסדו הוא סיפור הצלחה ברזילאי פנומנלי, שמייצג גם חלק מהשינוי הדתי שעובר על ברזיל. הוא נולד קתולי, והפך לפנטקוסטלי, ואף ייסד זרם משלו, שהמקדש החדש משרת את מאמיניו. הוא מיליארדר, ראש "הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האלוהים" (IURD), בעליו של ערוץ טלוויזיה מהפופולרים בברזיל. הוא שולט גם במפלגה פוליטית, ובעליה של קבוצת כדורגל (כלומר, כשמדובר בברזיל, כנסייה נוספת).

אבל כל הסיפור הזה הוא אילוסטרציה מצויינת לתופעה הרבה יותר גדולה וחשובה, והיא עלייתה של הנצרות הפנטקוסטלית בעולם היום, ובעיקר בעולם השלישי. מדובר בתופעה מהממת בסדר הגודל ובעוצמה שלה, ולבטח אחת התופעות הדתיות המשמעותיות בעולם כיום. ראשיתם של הפנטקוסטלים בתחילת המאה העשרים, וכיום הם מונים מאות מיליונים, רובם באפריקה ודרום אמריקה. מדובר בזרם פרוטסטנטי המדגיש את החוויה הדתית, את ההשראה מרוח הקודש ונוהג "לדבר בלשונות" כחלק מהפולחן הכנסייתי (כתבתי עליו כאן). הם סוחפים מאמינים במהירות וקצת הגדילה שלהם גבוה מזה של האיסלאם ברחבי העולם השלישי.

בברזיל ספציפית, ברזיל הקרנבלית גם ככה, הדגש על רגשנות וחוויה דתית עובד מצויין. בתחילת שנות התשעים נפתחו בתוך שנים בודדות יותר מ-700 כנסיות פנטקוסטליות שונות. "הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האלוהים" נוסדה ב-1977, אולם הגיעה לשיאה בשנות התשעים, אז טענה שמנתה כמה מיליוני מאמינים. הכנסייה של מסדו ספציפית זכתה לביקורת ואף נחשבת כתנועה דתית נצלנית ("כת", למי שרוצה) על ידי כמה ממשלות אירופאיות, וזאת בשל האשמות בניצול קשה של מאמיניה הבלתי-משכילים (היא מציעה למכירה שמן קדוש מיוחד ומזמינה את המאמינים לשים כוסות מים ליד הטלוויזיה במהלך שידוריה כדי שהמים יבורכו. היא גם דורשת כסף עבור עריכת ניסים, ויותר כסף ככל שהנס "גדול" יותר). כיום יש לה פחות מאמינים מאשר לפני עשור, אבל אולי בית המקדש יביא לה ברכה.

אישית האסתטיקה של בית המקדש אף פעם לא עשתה לי את זה, אבל אם זה הקטע שלכם, בואו לקרנבל.

Salomon Tempel Brazil san paulo

דיבור בלשונות כמדיטציה

לנצרות הפנטקוסטלית, שהיא גם הנצרות הגדלה במהירות הרבה ביותר בעולם, יש עיקר אמוני-פולחני מרכזי, והוא "דיבור בלשונות". מקור המנהג הזה בברית החדשה (מעשי השליחים, 2), ומה שרואים כיום הוא אינטרפרטציה חדשה שלו כמובן. הוא נחשב לברכה גדולה, שכן ההברות חסרות המשמעות הנפלטות מפיות המאמינים הן עדות לרוח הקודש הממלאת את נפשותיהם. באופן מובן, המנהג מעורר לעג רב בקרב אנשים שאינם פנטקוסטלים.

באוגוסט כתבה טניה לורמן, אנתרופולוגית מסטנפורד, מאמר קצר בנ"י טיימס על המנהג. היא חקרה קהילות פנטקוסטליות, ומספרת על יתרונותיו הגדולים של הדיבור בלשונות, ובעצם מתארת אותו כסוג של מדיטציה. על פי לורמן דיבור בלשונות משנה אנשים לטובה, והוא קל יותר לתרגול ממדיטציית mindfulness, שהיא טכניקה שדורשת מידה של ריכוז וערנות. בדיבור בלשונות פשוט משחררים.

למאמר של לורמן הגיב לאון ויזלטיר, עורך הספרות של ה-New Republic. ויזלטיר מתקיף מהכיוון הליבוביציאני, ומזהיר מ"חתירת הפסיכולוגיה תחת התיאולוגיה". למה "להרגיש טוב עם עצמנו" צריך להיות מטרה כלשהי של איזושהי דת, הוא שואל. האם באמת אנחנו עד כדי כך מוצלחים שמגיע לנו לעוף על עצמנו במסגרת פולחנית? הוא מאשים את לורמן באנטי-אינטלקטואליזם שבו כל פעילות מחשבתית היא מיותרת ומרכז החיים הופך להיות ג'יבריש. אני מעדיף שהקשקשת שלי לא תהיה קדושה, ושהקדושה שלי לא תהיה קשקשת, כותב ויזלטיר.

בתגובה לתגובה, שהפרסמה לפני חודש, מכניסה לורמן גם את היהודים לסיפור. היא מספרת שהיא גדלה בשכונה מלאה יהודים דתיים, ושמעה את תפילותיהם, אותן היא כמובן לא הבינה. אחרי שכתבה את הטור שלה הם הודו שגם הם לא מבינים את התפילות שלהם – הם למדו לקרוא את העברית, אבל הם לא מבינים אף מילה. הטור גרם להם להבין כמה קרובה היתה התפילה שלהם ל"דיבור בלשונות", ועד כמה היא בעלת יתרונות רוחניים. אחדות הפנטקוסטלים והיהודים האמריקאים.

ואעיר רק לסיום, שהפנטקוסטליזם הוא עוד ראייה לגמישות האדירה והפוטנציאל ליצירתיות שמפגינה הנצרות, הדת הגדולה בעולם, שממשיכה לגדול כל הזמן. עוד קצת על פנטקוסטליזם ושינוי פני הנצרות כתבתי כאן. ולפייסבוק העלתי סרטון קצר המדגים דיבור בלשונות, מתוך הסרט המצויין Jesus Camp.