נפתלי בנט

אתמול היה יום היסטורי בתולדות ציונות הדתית

ערן וולקובסקי "לוכד את הרגע" היום ב'הארץ': בנט כופה את חילונה של המפלגה הדתית-לאומית. אתמול היה יום היסטורי בדברי ימי הציונות הדתית: המפד"ל הפכה ז"ל רשמית, ונפתלי בנט הפך לשליט יחיד על רשימה שבבחירות הקרובות תתמרכז ותקרוץ ללאומנים החילונים כמו גם למסורתיים, תיקח קולות מהליכוד ומש"ס, וכל זאת תוך ניסיון לשמור על הבייס, כלומר על קולות הציונות הדתית. כנראה שזה יצליח לו.

היו בטוחים שכבר עכשיו יושבים עסקנים ור"מים במעגלי סיעת תקומה ו(להבדיל)ישיבת הר המור ומטכסים עצה כיצד לבצר את כוחם הפוליטי, להגן על השפעתם, להבטיח את תקציביהם, וכמובן, "לשמור על עם ישראל". ייתכן שיגיעו למסקנה שהאופציה היחידה שלהם היא איחוד כוחות עם אנשי 'עוצמה לישראל' ולווייניהם הקיצונים מחד, והחלק מש"ס שדרעי דוחף החוצה מאידך (והרב טאו כבר הצביע ש"ס בעבר). אפשר להעריך שנראה גישושים לאיחוד שכזה, שאם יצלח יהיה מעניין לראות אותו מתמודד עם אחוז החסימה החדש. קשה להאמין שלא תתייצב מפלגה דתית-לאומנית מימין לבנט, ולאיחוד כזה של כלל הנדחים יש אפילו סיכוי להיכנס לכנסת.

2014-09-12_084702

בנט ושינוי הזהות של הציונות הדתית

היום תערך במרכז מפלגת 'הבית היהודי' הצבעה על החוקה החדשה של המפלגה, חוקה שתעניק לנפתלי בנט סמכויות סמכותניות בהחלט ותדלדל את הקשר של המפלגה למפד"ל הקלאסית ולציונות הדתית בכלל. בנט מבין שכדי לעבור מעמדת משגיח הכשרות של הממשלה למשרד ראש הממשלה צריכים, מה לעשות, להפסיק להיות משגיח כשרות, הוא מוכן לכך. חבריו במפלגת 'תקומה' (שהיא חלק מ'הבית היהודי') סבורים שאסור לוותר על העקרונות תמורת מנדטים (וגם דואגים שעם סמכויותיו החדשות בנט יהנה לרדות בהם).

גם ללא החוקה החדשה, המהפך שבנט הביא לציונות הדתית הוא עצום. דמויותיהם של קודמיו היו כל כך דהויות שקל לשכוח אותם, אבל צריך לנסות ולהעלות אותם מול עינינו: אורלב, יהלום, הרשקוביץ, לוי, הנדל. עסקנים מבוגרים וחביבים. בנט מביא משהו אחר לא רק ברעננותו, לא רק במגניבותו, אלא גם בגישה שלו. במילים פשוטות: הוא דתי לייט. חשבו על מאות אלפי צעירי הציונות הדתית שנושאים עיניהם אל דתי לייט כמנהיג ותבינו את גודל המהפך.

אפי איתם היה הניסיון הקודם לאתחול מחדש של המפד"ל, והוא הציג מודל שונה לחלוטין: מצביא, חרד"ל, משיח בן דוד. חשבו על מאות אלפי צעירי הציונות הדתית שנושאים עיניהם אל איש הייטק כמנהיג ותבינו את גודל המהפך.

בנט אינו בן תורה. אין לו יראת רבנים, הוא לא אמון על כתבי הרב קוק, הוא שומע שירת נשים. תרבותו היא התרבות המערבית, הלכותיו באהלי יפת. נסיקתו מעלה מסמנת ומעודדת את התהליך הגדול של ההתגוונות הדתית בחברה הישראלית.

מול עינינו בנט שובר את עמוד השדרה הזהותי-אידיאולוגי של הציונות הדתית, והופך אותה מממוקדת תורה לממוקדת ארץ ולאום. האתנוס מחליף את ההלכה במרכז הכיפה הסרוגה, והפטריוטיזם את ההקפדה על המצוות כציווי העליון, כסימן ליראת שמיים. מדובר במהפך אמיתי, שיש לו צדדים חיוביים וצדדים שליליים.

ורק הערה לסיום: על כל שבועות האהבה שלו לציונות הדתית, נדמה לי שאין לבנט סנטימנטים מיוחדים. לא אליה, לא לאף אחד. יש בו משהו אופרטוניסטי, אהוד-ברקי. כשהסוס הזקן של המפד"ל יקרוס תחתיו הוא לא יחשוב שניה לפני שיקפוץ על סוס אחר, כל סוס שיוכל לקחת אותו למשרד ראש הממשלה.

בנט וקץ הציונות – מאמר דעה

קיצו של המשא ומתן המדיני השאיר באוויר חשמל סטטי שמאיים להתפרק מכל גירוי. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זרק לתוכו מילה רגישה ("אפרטהייד"!) ומיד נענה בברקים ורעמים. מנגד יש המשתדלים לשמור על שתיקה, או לפחות לדבר בקול חלש: השרה הממונה על המגעים עם הפלסטינים ושר האוצר, שהבטיחו בעבר שלא ישבו בממשלה שלא מקיימת משא ומתן, מדברים בלחש ומקווים שאיש לא ישים לב לגופת השיחות שבאמצע הסלון.

מי שקופץ על ההזדמנות להשתמש בחשמל הנאגר כדי לסמר את שערותינו הוא שר הכלכלה. בשיחה שהתקיימה ביום שלישי במועדון העסקי-אקדמי באוניברסיטת תל אביב הספיד נפתלי בנט את תהליך השלום והציע לקהל ללמוד לחיות עם זה: "התמונה הגדולה היא שעידן אוסלו תם, ואנחנו נכנסים לעידן ריאלי יותר. אין פתרון מושלם […]  צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה, וואלה, הקמנו פה מדינה ב-120 שנות ציונות, עשינו כמה דברים יפים. בואו נמשיך לעשות".

בהחלט עשינו כמה דברים יפים במאה ועשרים שנות ציונות, אך אם נזכור שבתוכן מסתתרות ארבעים ושבע שנות שליטה צבאית על מיליוני בני אדם יתברר שעשינו גם כמה דברים מכוערים למדי. אולם לא מדובר בעניין אסתטי. שר הכלכלה מקדם בדבריו שתי תפיסות החותרות תחת עצמן. ראשית, קיימת סתירה בין אמירתו שאוסלו תם לכך שהוא מבסס את כל "תוכנית ההרגעה" שלו, שבמסגרתה תינתן אוטונומיה לפלסטינים, על הסדרים שחווים את קיומם להסכם אוסלו (למשל, הרשות הפלסטינית, או החלוקה לשטחי A, B ו-C).

אולם פגם גדול הרבה יותר נוגע להתייחסותו לציונות עצמה. מתחילתה שאפה התנועה הציונית לבנות בישראל חברת מופת. הדעות על אופיה וקשריה עם המסורת היהודית היו חלוקות, אבל הרצל, כמו ז'בוטינסקי, כמו הרב קוק וכמו רבים אחרים הציגו חזון שבו העם היהודי חוזר לארץ אבותיו לא רק על מנת לשרוד אלא כדי לממש בפועל אידיאלים שעד כה היה יכול רק לחלום עליהם.

כפי שכתב דוד בן גוריון ביומנו האישי עוד בשנת 1928: "ציונות היא לא רק בניין ארץ ישראל. אפשר לבנות את ארץ ישראל ותקוות ישראל תכזב. אפשר להקים חברה שתהא לקלון. אין קסם בארץ ישראל. גם שם אפשר להתנוון. יש גם שם סוחרי נשים. אפשר ליצור קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות. לבנות עם יהודי ולחדשו נחוץ כסף, אך לא רק כסף. נחוצה אידאה מוסרית גדולה."

הצעתו של בנט היא קיצה של הציונות. לא רק מפני שסופה מדינה דו-לאומית בה כל שלושת מיליוני הפלסטינים מאוזרחים. כבר עכשיו מדובר בעיוות מכוער של הרעיון הציוני, בסילוף חזונו האנושי ובריקון כל תוכן מוסרי, דתי ואנושי שהיו בו. על פי דבריו של בנט היהודים לא יכוננו בישראל חברת מופת, אלא בקושי רב בית לאומי רעוע ופגום, ניצב על כידוני צבא. הם הגיעו לכאן, מסתבר, כדי להיות קלגסים, כדי ליצור "קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות." כך אפוא ייגמר החלום הציוני: לא בפיצוץ, אף לא ביבבה, אלא בגדר תיל.

 

פורסם במדור הדעות ב'הארץ'

הרב אליהו מול הרב שטרן – החרד"ל מכה שנית

בגיליון 'מקור ראשון' של שישי האחרון כותבת יעל פרידסון על בקשתו של סגן שר הדתות, הרב בן דהן, מבג"ץ לדחות שוב את מועד בחירת הרבנים הראשיים לירושלים. ידיעה לכאורה קטנה אבל משמעותית.

העניין עם הרב הראשי לירושלים הוא שבגלל אינטריגות למיניהן בין הציונות הדתית לש"ס לחרדים התפקיד אינו מאוייש כבר עשור. לפני ארבע שנים עתרו תנועת 'ירושלמים' וח"כ אורי אורבך לבג"ץ בדרישה לחייב את העירייה להניע את התהליך.

עכשיו שימו לב למשחק כסאות הבא: בירושלים אמורים להיבחר רב ספרדי ורב אשכנזי, וראש העיר ברקת הבטיח לנסות לבחור רב "ציוני". העניין הוא שצריך לסגור דילים, כרגיל, ושאם ייבחר ספרדי ציוני הרב האשכנזי יהיה חרדי – ולהפך.

במקצה האשכנזי עומד על קו הזינוק הרב אריה שטרן, אדם טוב לכל הדעות ונתמך על ידי מגוון רחב של רבני הציונות הדתית: מהרב שרלו ועד הרב ליאור, מהרב סדן ועד הרב ריינר, מהרב לבנון ועד הרב סתיו. במקצה הספרדי עומד הרב שמואל אליהו, איש ריב ומדון וגזען לא קטן. זה או שטרן, או אליהו – שניהם יחד לא יבחרו.

בשבוע שעבר נשלח מכתב תמיכה של כל הרבנים שהזכרתי לעיל ועוד לטובת הרב שטרן. והשבוע הגיש בן דהן את בקשתו לדחות את הדיון. למה זה משמעותי? מפני שהרב שטרן עוד כמה חודשים בן 70, ובהגיעו לגיל זה הוא יהיה פסול מלהתמודד בבחירות לרבנות הראשית.

מה קורה פה? בן דהן, שהבין שהרוח נושבת לכיוונו של שטרן, ושרוצה בעצמו באליהו (מכל מני סיבות: חרד"לותו, ספרדיותו, אולי גם גזענותו) מנסה למשך את הזמן כדי ששטרן יפסל טכנית, והאופציה היחידה לרב מטעם הציונות הדתית יהיה אליהו.

שני דברים על זה:
1. כבר זמן לא קצר מתנהל קמפיין נגד בחירתו של הרב אליהו על ידי מספר ארגונים אזרחיים, וכן על ידי סיעת 'מרצ' בירושלים וסיעת 'ירושלמים'. ברור לכל אלה שלתת לרב אליהו להיות הרב הראשי של עיר כמו ירושלים זה כמו ללתת לאסד לשחק עם טיל כימי. לא נראה שלראש העיר ברקת אכפת.
2. אם אכן יצליח בן דהן לסכל את בחירתו של שטרן תהיה זו הפעם השנייה שהחלק החרד"לי של 'הבית היהודי' מסכל עבור רובה של הציונות הדתית את בחירתו של רב ראשי שהיא חפצה בו. ובנט – השר הממונה על המשרד לשירותי דת, בו בן דהן הוא רק הסגן – שותק. כמאמר המשורר, מי שנדפק פעם אחת, וגו'.

בנט מכיר בקונסרבטיבים

שחר אילן מפנה את תשומת לבנו למאורע חסר תקדים שלא שמנו לב אליו. שר הדתות נפתלי בנט הכיר, בינתיים במילים בלבד, בזרם הקונסרבטיבי. אבל שימו לב אילו מילים:

אני מוקיר מאוד ומעריך מאוד את התנועה שלכם […] רבות ורבנים יקרים, אני שמח שהיה לי הכבוד לדבר איתכם. […יש] לייצר דיאלוג לא מתוך תחושה שמישהו עליון למישהו, אף אחד לא יותר טוב מהשני, אלא מתוך שותפות. אני מתחייב לשולחן עגול שלצידו ישבו יהודים בני כל הזרמים – קונסרבטיבים, ורפורמים, ואורתודוכסים […] אני לא השר של המגזר. אני מתכוון לשרת את כל עם ישראל […] אנחנו נכנסים לעידן חדש.

האם סוף סוף זכינו לשר דתות שמבין שהיהדות לא מונחת בכיס של אף אחד? נשמע בלתי יאמן. וכנסו כדי לקרוא את תגובתו של ידידיה מאיר, חרדי המחמד שמתגלה כלא כל כך נחמד.

הבית המחורד"ל

הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף אך מרוצה, והנה צדה את עיני הידיעה המרעננת שהבית היהודי נגד שילוב נשים וחילונים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. נאמר מיד, החוק המוצע מיטיב עם מועמד מסויים, הוא הרב סתיו. אבל הבית היהודי לא אומר שהוא יתמוך בחוק אחרי הבחירות, כלומר כשהוא כבר יהיה חף מנגיעה פרסונלית. הם פשוט נגד. כנראה קיבלו הוראה "מהרבנים".

אז מתברר שהבית היהודי לא רק פועל נגד מרבית מצביעיו, אלא גם בניגוד לקלישאות הדביקות שנמרחו לאורך ולרוחב תעמולת הבחירות שלו, דהיינו בנייה משותפת עם חילונים, הזמנה אל "הבית של כולם" ועוד מני ססמאות. המפלגה למעשה שוברת לכיוון החרד"לי של התבדלות ושל ההתנשאות המציבה אותם במעמד "היודעים" שאמורים לספר לחילונים מי יהיה הרב הראשי שלהם. מסתבר שבנט לא אח, ו"חילונית" הבית היא לכל היותר קישוט. האמת? בנט הוא הקישוט. כי מה יש לנו כאן? הח"כים של תקומה כפופים לרב דב ליאור. ומסתבר שיוני שטבון ומוטי יוגב כפופים לרב טאו. בקיצור, אין מפלגה. יש רבנים.

והרבנים האלה נלחמים – בכל האמצעים – כנגד האפשרות שהרב סתיו ייבחר. לא מפני שהוא לא גדול בהלכה. מפני שהוא רוצה לעשות שינויים. ומפני שהוא מתיימר אשכרה לדבר עם הציבור. עם הציבור, כן? הם נגד. הרי לכן ליאור אמר להצביע עצמה לישראל, ולכן טאו הורה להצביע אגודת ישראל. הם לא בעד הידברות עם אף אחד. בטח לא עם בנט.

עוד שני דברים מעניינים: מעניינת התגייסותם של חברי הכנסת הסרוגים מהמפלגות האחרות (שטרן, לביא, פירון) כדי לנסות לבצע בחודשים האחרונים את מה שהבית היהודי הבטיחו ואינם מסוגלים לקיים משום יראת הרבנים שנפלה עליהם. פחדנים מלאכתם נעשית בידי אחרים – אלא אם כן הם מפחדים יותר מדי אפילו בשביל לתת לאחרים לעשות. ומעניין שסרוגי כיפה בליכוד לא נוהגים ומעולם לא נהגו כך. עבורם שידוד שירותי הדת מעולם לא היה חשוב, והם התעניינו בעיקר בצד הלאומני של יהדותם. דווקא מהמפלגות החדשות הגיעו יחידים שנראה שאכפת להם.

עכשיו הטיל הבית היהודי וטו על החוק, כפי שמותר לו במסגרת ההסכם הקואליציוני שחתם איתם הליכוד, בידיעת לפיד. אולי לפיד לא ידע שכשהוא מאשר וטו לנפתלי בנט הוא למעשה מאשר וטו לרב דב ליאור. אולי הוא ידע. ומכיוון שהליכוד ממילא לא מעוניין בחוק שטרן, אם בנט לא יעשה שריר, כנראה הוא הגיע לסוף דרכו. אגב, אם בנט לא יעשה שריר, כנראה הוא עצמו הגיע לסוף דרכו. מי יצביע שוב לבית המחורד"ל?

מנגד, אותם רבני ש"ס (שונאי סתיו), דהיינו אבינר, ליאור, לבנון וטאו, יעשו הכל כדי שהוא לא ייבחר (הרמות שאליהם מגיעה הרדיפה האישית כאן באמת מרשימות), וכנראה ינסו, וכאן חייבים להחזיק זמן מה את המתיקות של האירוניה בפה, להביא לבחירתו של הרב דוד לאו, שאינו ציוני-דתי. יש סיכוי אמיתי, אם כן, שהרב הראשי הבא יהיה לאו. למעונינים בחורבנה של הרבנות אלו חדשות טובות.

משהו חדש מתחיל באיזורי רישום החתונות

צחוק צחוק, אבל משהו חדש מתחיל:

השר לשרותי דת, נפתלי בנט, וסגנו אלי בן דהן ("הבית היהודי") – הודיעו כי יקדמו את ההצעה המכונה "חוק צהר" להפיכת רישום הנישואים לעל-אזורי. במסיבת עיתונאים שנערכה לפני שעה קלה, הבטיחו השניים "מהפכה" בשרותי הדת, שתיצור תחרות בריאה בין המועצות הדתיות – לטובת הציבור.

אם אכן זה ייצא אל הפועל מדובר במהפכה אמיתית, שאכן תקל מאוד על חיי אזרחי ישראל (המוכרים כיהודים על ידי הרבנות ומעוניינים להתחתן עם אותו כנ"ל (המבצע לא כולל כוהנים וגרושות, עגונות או ממזרים, ומותנה בכשרות האולם ובטקס לא-שוויוני)).

למה זאת מהפכה אמיתית? מפני שהרבנים השונים במועצות השונות יתחרו ביניהם על הקהל. כל זוג שנרשם אצלם יכניס להם כסף (600 ש"ח), ולכן הם יהיו מעוניינים לעשות הכל כדי ששמם ייצא למרחוק כנעימים ומסבירי פנים. שירות נעים זה לא רע, אבל לא צריך להיות יונה מצגר כדי להבין שבתוך שנה-שנתיים כבר נדע היכן אפשר להירשם בלי להביא פתק מהמקווה, היכן לא נדרשים לשיחות על "טהרת המשפחה" עם הרבנית, היכן לא עושים בעיות בגלל הסכם קדם נישואים והיכן, מי יודע, אולי אפילו מותר לכלה לתת טבעת תחת החופה. ממילא התחרות תגרום להגמשה הלכתית ולמעשה לשינוי מנהג ישראל.

כל זה כמובן לא מייתר את המאבק למען נישואים אזרחיים במדינה. הרבנות היא עדיין גוף מושחת ומסואב, מפגר בעידנים אחרי סולם הערכים של רוב אזרחי המדינה ולעיתים גם פשוט מרושע. בנוסף, יש פגם מוסרי להשתמש בשירותי הרבנות כל עוד לא כל אזרחי המדינה יכולים להתחתן במדינתם, וכן מפני שמדובר כאמור במוסד שיהפוך מבחינה ערכית את מעמד החופה שלכם למעמד החופה שלו. כל עוד זה המצב יש לדעתי להימנע ממגע עם הרבנות. אבל אחרי כל המילים האלה, כן, מדובר בצעד חיובי בהחלט. כל הכבוד לשר הדתות ולסגנו.

האם בנט יבטל את החלטת בית המשפט בעניין תפילת הנשים בכותל?

בימים הבאים יימצא נפתלי בנט, שר הדת שלכם, תחת לחץ משני כיוונים. אם לא מספיק הסכסוך הפנים-נגמשי במגזרו בעניין הרב הראשי הבא, יספוג בנט לחץ בעניין התקנות החדשות שהוא לכאורה מתכוון לתקן בכותל, תקנות שיבטלו את פסיקת בית המשפט הקובעת שאין שום חריגה מ"מנהג המקום" בתפילתן של נשים בטלית ותפילין.

מצד גורמים חרדיים מפגן הכוח ההמוני של יום שישי ישמש כיסודות לבניין של דרישות ואיומים המכוונים ליצור את הרושם שאין ברירה אלא להחזיר את המצב לקדמותו (כאן, כנהוג, הבקשה "לא לפגוע ברגשות הדתיים" הופכת לאיום של הנפגעים על הסדר הציבורי). מצד הזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב גם כן, ניתן לשער, יופעלו לחצים על השר למען לא יעז להיות האדם שבגללו נראה שוב נשים בטלית מובלות למעצר.

ייטב לבנט אם יזכור דבר פשוט: כל תקנות חדשות שייתקן יהיו חייבות, במוקדם או במאוחר, לעמוד במבחן בג"ץ. חמושים בפסיקתו של משה סובל ובדעת הקהל האוהדת יפנו התנועות הלא-אורתודוקסיות לבית משפט הגבוה, ויזכו. סביר להניח שתקנות חדשות המגבילות את תפילת הנשים תבוטלנה על ידי בית המשפט. זה יהיה ניצחון חשוב, שישמש כנקודת ייחוס עתידית בכל קרב במאבק למען חופש דת במדינה, ובנט עצמו ייזכר כשר הדתות שניסה להיות רס"ר דת ונהדף על ידי בג"ץ.

מנגד, המשך המצב הקיים יעורר את זעם החרדים, שיוציאו עוד פעם או פעמיים את גייסותיהם ל"תפילת מחאה" (אנחנו חייבים להם תודה על המושג הנהדר הזה), ואחר כך ישלימו עם המצב החדש. ההיסטוריה הוכיחה שמאבק שמתחיל בפשקווילים שמכריזים על "זעקה גדולה" או "זעזוע ותדהמה" נגמרים בקול ענות חלושה של קבלת הדין (ראו עבודת מפעל אינטל בשבת, מצעד הגאווה בירושלים, הניסיון להדיר נשים משלטי חוצות בירושלים, המאבק על שירת נשים בטקסים ממלכתיים, ועוד ועוד).

לבנט, אם כן, אין באמת מה לפחד מהחרדים. מכיוון שאני מניח שהוא יודע את זה, וגם מכיוון שאני מניח שאין לו באופן אישי שום התנגדות למעשיהן של נשות הכותל (ואף רצון לעמוד על זכותן להתפלל כדרכן), אני מעריך שהוא לא יתקן תקנות חדשות שמגבילות את נשות הכותל בשום צורה שתוכל להביא למעצרן.