נפתלי בנט

בנט מכחיש, לא בהצלחה

שר החינוך נפתלי בנט יצא בהכחשה גורפת בטוויטר לחשיפה של אור קשתי הבוקר ב'הארץ':

"=המציאות הפוכה ב180 מעלות. הגדלנו תקציבים משמעותית. תסתכלו ותחליטו בעצמכם.‫#‏אין_אמינות‬

אז בואו תחליטו בעצמכם. בתמונה הטבלה שהעלה השר בנט לחשבון הטוויטר שלו, ובה מפורטים כפסים שהועברו לארגוני התחדשות יהודית (גילוי נאות: ביניהם מדרשת עלמא שאני המנהל האקדמי שלה). שימו לב שלא רק שמדובר ב-2.5 מיליון ש"ח ולא ב-16 מיליון כפי שקשתי דיווח שהוקפאו, אלא שמדובר בכלל ב*תקנות אחרות*, שאינן תקנת "התחדשות יהודית", שכאמור הוקפאה. את שם התקנות האחרות ניתן לראות *בטבלה עצמה*, ואותם 2.5 מיליון מהווים את כלל הסכום שמקבלים כל ארגוני ההתחדשות מהתקנות האחרות, שבמסגרתן מועברים כ-150 מיליון. כלומר, מדובר בכל מקרה בלעג לרש. (תודה לאור קשתי על ההסברים)

bennet2

השר בנט כנראה לא שם לב שהוא חושף את התקנות האחרות בטבלה שהוא פרסם, ואולי גם לא ראה שדוברות משרד החינוך כבר אישרה שתקנת "התחדשות יהודית" הוקפאה.

משרד החינוך מקפיא התקציב הזעום להתחדשות היהודית

זה מכוער, אבל יש בזה צד יפה.
 
מכוער מפני שמדובר בכבשת הרש. בקדנציה הקודמת הצליחה חה"כ רות קלדרון להקצות תקן של "התחדשות יהודית" במשרד החינוך, שעל ידו הועברו 16 מיליון שקלים בשנה לארגונים של התחדשות יהודית ויהדות פלורליסטית (זאת לעומת 290 מיליון ש"ח שמגיעים לארגונים אורתודוקסים). עכשיו שר החינוך נפתלי בנט ביטל גם את הסכום הפעוט הזה. ישראל חייבת להיות אורתודוקסית בלבד כנראה. אין מקום לקולות אחרים, ממומנים בצניעות ככל שיהיו. צעד מכוער, קטן, פחדני, שמשתלב היטב במהלכים אנטי-פלורליסטים של משרד החינוך והממשלה הנוכחית בכלל.
 
ומה הצד היפה? שבנט מבין שיש ממה לפחד. שגם 16 מיליון שקלים בודדים בידיים של ארגוני ההתחדשות היהודית הם איום על ההגמנויה האורתודוקסית על מאות מיליוניה. שבהינתן ליהודים חילונים ומסורתיים בחירה – רק בחירה, זה הכל – הם יעדיפו ללמוד ולחיות יהדות ליברלית, שוויונית ופתוחה.
 
אנחנו נמשיך לעשות, עם או בלי הכסף של משרד החינוך.

מוסף 'שבת' על "קץ החילוניות"

צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'. חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב.

"ש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו. זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה.

מהדברים שאמרתי לרחלי מלק-בודה במסגרת פרוייקט שנערך במוסף 'שבת' על "קץ החילוניות". ראו שם גם דברים של אורי משגב, מאיר בוזגלו, ארנון סופר, אשר כהן, משה רט ומאמרים נפרדים של בצלאל סמוטריץ' ואמנון רז-קרקוצקין.

מיתוס מגש הכסף של ממשלת הימין

למקרה שאתם – אני מתכוון אליכם, חילונים – לא שמים לב, מתוך הכשלון של הבית היהודי הולך ותופח לו סיפור גבורה מפעים לבבות ומרטיט שפתיים. על פי המיתוס שהולך ונבנה כל הקולות שעברו בימי הבחירות האחרונים מהבית היהודי לליכוד היו של בני ציונות דתית שהחליטו להקריב את עצמם ולהצביע ליכוד, זאת על מנת להבטיח את ניצחונו של נתניהו. כן כן, הם משום מה לא קנו את השטויות של בנט על "הבלוק הטכני" והחליטו שהם יהיו מגש הכסף שעליו תיבנה ממשלת הימין.

הסיפור הזה מופץ על ידי רבים וטובים, ולהלן בגרסתו של בצלאל "התנשאות חיובית" סמוטריץ', במאמר בגליון 'בשבע' של היום. הוא משווה את ההצבעה לליכוד לקפיצה התאבדותית על רימון חי, לא פחות. אצלו הציונים-דתיים הגיבורים ניסו גם להציל את יחד של אלי ישי(!), אבל כשלו.

הציבור הציוני-דתי אוהב מיתוסים, אין ספק, ואוהב עוד יותר את עצמו, אבל חברים, אי אפשר, כשיש הרבה מנדטים, לספר לעצמכם שבנט מצליח להגדיל את המחנה ולמשוך אליו חילונים ומסורתיים, וכשיש מעט מנדטים להפוך את אלה שנטשו לציונים-דתיים.

ובכלל, מבט אחד בפילוח תוצאות האמת מראה בברור שבמעוזי הציונות הדתית המצביעים בחרו בבית היהודי, ולא בליכוד. כפי שסיכם כבר פרופ' אשר כהן​ אתמול, "הרוב המכריע של אובדן המנדטים הגיע מבוחרים לא דתיים שהצביעו בבחירות הקודמות לבית היהודי או שהצטרפו אל ההצלחה וניכרו בסקרים בשנתיים האחרונות. הם אלה שנטשו בסביבות פרשת אוחנה ובימים האחרונים לצורך הצלת הליכוד."

מצד שני, למה לקלקל סיפור כל כך יפה? אדרבה, צריך רק לבקש גם מבנט שיקריב את עצמו ויתפטר.

2015-03-19_193516

דת ומדינה לקראת הממשלה הבאה

יאיר אטינגר במאמר על היישור לקראת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה שעובר על המפלגות הדתיות. פתאום כולן מבטיחות שהן נשמעות לרבנים, מחוייבות לאי-שינוי, נאמנות קודם כל למגזר. בעיקר מעניינת הטרנפורמציה של הבית היהודי, שדיבר בקדנציה האחרונה על "מהפכת שירותי הדת" ועכשיו מכחיש הכל ומבטיח לא לשנות דבר. במילים אחרות, מתנצל.

כמובן, בנט מרגיש את זליגת הקולות ממפלגתו אל 'יחד', ומנסה לקשור חוסם עורקים מאולתר. זה לא יעזור משתי סיבות: ראשית, יש מצביעים שעבורם להיות "הכי" הוא חלק ממהותם, והם יצביעו עבור המפלגה הקיצונית ביותר לא משנה מה. ודאי כשמתפרסמות מודעות עם עוד ועוד רבנים בכירים שתומכים ב'יחד', כולל דב ליאור וצבי טאו(!). שנית, זאת גם לא האמת, וכולם יודעים את זה. אי אפשר לצרף את ינון מגל ואז להישבע בספר התורה שאתה אולטרה-דוס. כפי שכתבתי כבר, בנט עצמו מגיע מהזרם הקונסרבטיבי, לא למד בישיבה, ופרק עול מצוות תקופה מסויימת. הוא לא מבין בהלכה ולא אכפת לו מהלכה. כולם יודעים את זה.

אבל הכתבה של אטינגר היא גם עוד תזכורת לכך שהסיכוי הממשי לצמצום הכפייה הדתית בישראל חלף עם חלוף הממשלה הנוכחית. הממשלה הבאה תהיה שמרנית יותר וכפיינית יותר. יש בזה גם טוב: מהלכים חייכניים ותפלים כמו חוק צהר או הרפורמה בגיור לא יעברו, ולא תיווצר אשלייה של שינוי, מצג שווא שרק מחזק את ממסד הרבנות. פרצופו התוקפני והאטום של הממסד האורתודוקסי-ממלכתי יודגש, ויגרום להמשך הניכור, ההולך וגובר, של הציבור היהודי ממנו (על פי סקר מלפני חודש ל-91% מהחילונים אין אמון ברבנות הראשית). יוזמות לשינוי הסטטוס קוו יצמחו מלמטה, והרבנות תאבד עוד מהלגיטימציה הציבורית שלה. יש לקוות שבבחירות הבאות המטוטלת שוב תיטה לכיוון הנכון, ובמשנה תוקף.

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

הערות ראשוניות על רשימת הבית היהודי

1. אני שמח שאורי אורבך ואבי וורצמן בפנים, גם אם קיבלו פחות ממה שמגיע להם. אנשים הגונים ורציניים.

2. חבל לי שניסן סלומינסקי ומוטי יוגב בפנים, אם כי הסיבות שהם לא מוצאים חן בעיני (העברות כספים מפוקפקות, הצטיינות בצעקות) הן כנראה בדיוק אלה שמוצאות חן בעיני חלק מהמצביעים.

3. אנשים שכמועמד חילוני-לאומני העדיפו לבחור את רונן שובל על פני דני דיין – כנראה לא אבין אתכם לעולם.

4. הרב רונצקי בפנים, ולדעתי יאבד את דרכו בכנסת. מבחינת הגשמת מטרותיו הוא הרבה יותר אפקטיבי כעסקן חיצוני. כמובן, ימים יגידו אם ההערכה הזאת נכונה.

5. מעניין אותי לדעת כמה קולות קיבלה אנט חאסכייה. מעניין כמה הצביעו בבית היהודי עבור מועמדת מוסלמית.

6. בסך הכל הרשימה צבועה בגוון צהבהב חרד"לי, ובנט יהיה חייב להשתמש בשריונים שלו כדי לאזן אותה. אבל זה אומר לא מעט על המתפקדים: רבים מהציונות הדתית המתונה (או מאלה שהתפקדו בעקבות שריונו של ינון מגל) נשארו בבית, ונתנו למחנה ה"תורני"/"אמוני" להכניס את האנשים שהם מזדהים איתם יותר. יחד עם שריוני תקומה המצב דיז'ון. אין מה לצפות לרפורמות סטייל עליזה לביא או אלעזר שטרן.

הרשימה:
1. נפתלי בנט
2. אורי אריאל (שריון תקומה)
3. איילת שקד
4. אלי בן דהן
5. ניסן סלומינסקי
6. אורי אורבך
7. ינון מגל (שריון בנט)
8. שולי מועלם (שריון לאשה)
9. בצלאל סמוטריץ' (שריון תקומה)
10. מוטי יוגב
11. אבי וורצמן
12. ניר אורבך
13. יהודית שילת (שריון לאשה)
14. הרב אביחי רונצקי
15. אורית סטרוק (שריון תקומה)
16. רונן שובל
17. שרה אליאש (שריון לאשה)
18. זבולון כלפה (שריון תקומה)
19. אביחי בוארון
20. משה סולומון
21. דני דייין

הרב אבינר ומלחמתו בנפתלי בנט ובאריתמטיקה

הרב אבינר יוצא במתקפה חריפה כנגד נפתלי בנט והבית היהודי. אחרי שהוא מבהיר שהעיקר הוא להרבות אמונה ואהבה באומה, הוא מתלונן שהמפלגה לא דתית מספיק, וכותב:

"מי שמנהיג עתה בפועל את המפלגה הוא קוואדריומוירט של אנשים,על פיהם יישק דבר: יו"ר שהוא דתי למחצה, אותה ח"כ שהיא חילונית, היועץ הפוליטי שהוא דתי למחצה, ויועץ התקשורת שהוא חילוני. הרי מפלגה 8\7 חילונית ו8\1 דתית."

אבל איך הגיע הרב אבינר לתוצאה הזאת? הרי החישוב הוא כדלהלן:

***
החצי הדתי של נפתלי בנט
+
החצי הדתי של היועץ הפוליטי
=
אדם דתי שלם אחד

***
החצי החילוני של נפתלי בנט
+
החצי החילני של היועץ הפוליטי
+
חברת כנסת חילונית שלמה (איילת שקד)
+
יועץ תקשורת חילוני שלם (משה קלוגהפט)
=
שלושה חילונים שלמים

***
כלומר על פי החישוב שלי מדובר במפלגה שהיא 3/4 חילונית, ולא 7/8. אז יש עוד תקווה, לא?

ונסיים בקטע ההומוריסטי באמת: לא רק הרב צבי טאו אלא גם הרב אבינר הם עכשיו רשמית נגד המפלגה הציונית דתית. שמח במגזר.

אתמול היה יום היסטורי בתולדות ציונות הדתית

ערן וולקובסקי "לוכד את הרגע" היום ב'הארץ': בנט כופה את חילונה של המפלגה הדתית-לאומית. אתמול היה יום היסטורי בדברי ימי הציונות הדתית: המפד"ל הפכה ז"ל רשמית, ונפתלי בנט הפך לשליט יחיד על רשימה שבבחירות הקרובות תתמרכז ותקרוץ ללאומנים החילונים כמו גם למסורתיים, תיקח קולות מהליכוד ומש"ס, וכל זאת תוך ניסיון לשמור על הבייס, כלומר על קולות הציונות הדתית. כנראה שזה יצליח לו.

היו בטוחים שכבר עכשיו יושבים עסקנים ור"מים במעגלי סיעת תקומה ו(להבדיל)ישיבת הר המור ומטכסים עצה כיצד לבצר את כוחם הפוליטי, להגן על השפעתם, להבטיח את תקציביהם, וכמובן, "לשמור על עם ישראל". ייתכן שיגיעו למסקנה שהאופציה היחידה שלהם היא איחוד כוחות עם אנשי 'עוצמה לישראל' ולווייניהם הקיצונים מחד, והחלק מש"ס שדרעי דוחף החוצה מאידך (והרב טאו כבר הצביע ש"ס בעבר). אפשר להעריך שנראה גישושים לאיחוד שכזה, שאם יצלח יהיה מעניין לראות אותו מתמודד עם אחוז החסימה החדש. קשה להאמין שלא תתייצב מפלגה דתית-לאומנית מימין לבנט, ולאיחוד כזה של כלל הנדחים יש אפילו סיכוי להיכנס לכנסת.

2014-09-12_084702

בנט ושינוי הזהות של הציונות הדתית

היום תערך במרכז מפלגת 'הבית היהודי' הצבעה על החוקה החדשה של המפלגה, חוקה שתעניק לנפתלי בנט סמכויות סמכותניות בהחלט ותדלדל את הקשר של המפלגה למפד"ל הקלאסית ולציונות הדתית בכלל. בנט מבין שכדי לעבור מעמדת משגיח הכשרות של הממשלה למשרד ראש הממשלה צריכים, מה לעשות, להפסיק להיות משגיח כשרות, הוא מוכן לכך. חבריו במפלגת 'תקומה' (שהיא חלק מ'הבית היהודי') סבורים שאסור לוותר על העקרונות תמורת מנדטים (וגם דואגים שעם סמכויותיו החדשות בנט יהנה לרדות בהם).

גם ללא החוקה החדשה, המהפך שבנט הביא לציונות הדתית הוא עצום. דמויותיהם של קודמיו היו כל כך דהויות שקל לשכוח אותם, אבל צריך לנסות ולהעלות אותם מול עינינו: אורלב, יהלום, הרשקוביץ, לוי, הנדל. עסקנים מבוגרים וחביבים. בנט מביא משהו אחר לא רק ברעננותו, לא רק במגניבותו, אלא גם בגישה שלו. במילים פשוטות: הוא דתי לייט. חשבו על מאות אלפי צעירי הציונות הדתית שנושאים עיניהם אל דתי לייט כמנהיג ותבינו את גודל המהפך.

אפי איתם היה הניסיון הקודם לאתחול מחדש של המפד"ל, והוא הציג מודל שונה לחלוטין: מצביא, חרד"ל, משיח בן דוד. חשבו על מאות אלפי צעירי הציונות הדתית שנושאים עיניהם אל איש הייטק כמנהיג ותבינו את גודל המהפך.

בנט אינו בן תורה. אין לו יראת רבנים, הוא לא אמון על כתבי הרב קוק, הוא שומע שירת נשים. תרבותו היא התרבות המערבית, הלכותיו באהלי יפת. נסיקתו מעלה מסמנת ומעודדת את התהליך הגדול של ההתגוונות הדתית בחברה הישראלית.

מול עינינו בנט שובר את עמוד השדרה הזהותי-אידיאולוגי של הציונות הדתית, והופך אותה מממוקדת תורה לממוקדת ארץ ולאום. האתנוס מחליף את ההלכה במרכז הכיפה הסרוגה, והפטריוטיזם את ההקפדה על המצוות כציווי העליון, כסימן ליראת שמיים. מדובר במהפך אמיתי, שיש לו צדדים חיוביים וצדדים שליליים.

ורק הערה לסיום: על כל שבועות האהבה שלו לציונות הדתית, נדמה לי שאין לבנט סנטימנטים מיוחדים. לא אליה, לא לאף אחד. יש בו משהו אופרטוניסטי, אהוד-ברקי. כשהסוס הזקן של המפד"ל יקרוס תחתיו הוא לא יחשוב שניה לפני שיקפוץ על סוס אחר, כל סוס שיוכל לקחת אותו למשרד ראש הממשלה.