ניו-אייג'

על לחשים והשבעות – קבליים ונאו-פגאנים – נגד היטלר

לפני כשנה יצא בכתב העת 'ציון' מאמר מעניין במיוחד מאת פרופ' יובל הררי, מומחה למאגיה יהודית מאונ' בן גוריון. שם המאמר: "שלוש סגולות להרוג את אדולף היטלר, פרק בתולדות הקבלה המעשית במאה העשרים". במאמר כותב הררי על ניסיונותיהם של מקובלי ארץ ישראל להילחם בצורר הנאצי בעזרת "מאגיה אגרסיבית", כלשונו.

הררי מספר על מאמצים רבים, גלויים וסמויים, מצד רבנים, אדמו"רים חסידיים ומקובלים, שכללו תקיעה בשופרות, השתטחות על קברי צדיקים, בקשות רחמים משמיים וכן קללות וחרמות. אפילו חקרו ומצאו ששם אמו של היטלר הוא קלרה, למען השלמת הנוסחאות הנכונות. הררי מונה בין המשתדלים להרוג את היטלר מרחוק את חכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי, המקובל ר' יהודה פתיא, האדמו"ר מללוב, ר' יצחק אלפייה, ועוד.

קבר רחל, אפרופו יום השנה למותה שחל היום, היה אתר מועדף, והמקובל ר' סלמאן מוצאפי היה מייחד ייחודים שם (אבל הפסיק אחרי שנחש גדול התגלה אליו ואיים עליו). הררי גם מביא מרשם משמו של ר' יהודה פתיא (אבי סבה, אגב, של החוקרת והמשוררת פרופ' חביבה פדיה) על פיו יש לשלב את שמו של היטלר ושם אמו עם המילים 'התקם כצאן לטבחה' בתוך שלושת הפסוקים הראושנים של ירמיהו יב, המדברים על דרך רשעים שצלחה. במאמר עוד כמה וכמה נוסחות מעניינות שמספרות סיפור נדיר של התגייסות קבלים של הישוב בארץ ישראל כנגד הצורר הנאצי.

והנה, לאחרונה דיברתי עם ידידי שי פררו, חוקר נאו-פגאניזם, והוא סיפר לי על ניסיון מקביל, מצד נאו-פגאנים בריטים, לחסל את הפיהרר על ידי טקס פגאני. שאלתי אותו מה היה.

שי: הימים הם ימי הבליץ על בריטניה, וחיל האויר הגרמני מפיץ מדי לילה את לונדון ואת שאר ערי הממלכה. רבים חששו שהפלישה הקרקעית של הוורמאכט תחל בקרוב. אחד מהם היה ג'רלד גרדנר (1884-1964), עובד ציבור בריטי בגמלאות שהתעניין בפולקלור מקומי ובתורת הנסתר. שנים לאחר מכן, אחרי שבריטניה ביטלה את החוק נגד כישוף, גרדנר יצא קבל עם ועדה בעיתונות הבריטית וסיפר שהוא נחתנך לדת פגאנית עתיקה, דתן של המכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים, ושמה וויקה (Wicca) דת הכישוף, שבמרכזה הסגידה לאלה הגדולה ולבן זוגה, האל המקורנן.

Capture

גרדנר

תומר: גרדנר בעצם היה זה שהתחיל את הענף הניו-אייג'י הזה, הלא כן?

שי: גרדנר נחשב למייסד הדת הזו, כן. הוא כמובן טען שמדובר בדת פרהיסטורית קדומה, אבל ניתוח של הליטורגיה, הטקסים והמיתולוגיה של וויקה מראה שהוא שאב השראה ממקורות מודרניים, כגון התנועה הרומנטית, תיאוריות אנתרופולוגיות רווחות בזמנו בדבר מיתוס הפרהיסטוריה המטריארכאלית, ומאגיה טקסית שפותחה על ידי ארגונים כגון 'המסדר ההרמטי של השחר הזהוב' ואחד מחניכיו הידועים יותר – אליסטר קראולי. עם זאת, כדאי לזכור שהמסדר ההרמטי של השחר הזהוב ביצע ביצע התאמה לעידן המודרני לחומרים קודמים מתקופת הרנסאנס – המסורת ההרמטית. תפיסה מאגית זו פותחה לאחר גילויים המחודש במערב של טקסטים מאגים יווניים-מצריים מן העת העתיקה ששרדו בספריות של מנזרים באימפריה הביזמנטית, שאחר שזו האחרונה נכבשה על ידי הטורקים העותמניים במאה ה-15. כך, שבמידה מסוימת ניתן לומר שגרדנר אמנם פיתח בעצמו את וויקה, אבל עשה זאת בהסתמכות על מקורות שלעיתים היו עתיקים מאוד.

תומר: תודה. אז איך יכול אותו עיבוד יצירתי מודרני למקורות קדומים לעזור נגד היטלר?

שי: באחד מן הספרים שפרסם גרדנר במרוצת שנות החמישים הוא סיפר שבימי הבליץ התאספו הוא וחבריו לקבוצת הכישוף בקרחת יער מבודדת, ושם ביצעו טקס מאגי שמטרתו הייתה למנוע מהיטלר לפלוש קרקעית לבריטניה. חברי הקבוצה הטילו מעגל, שהינו מרחב מקודש המפריד בין עולם היומיום לעולם האלים והמאגיה. הם הכינו מבעוד מועד לחש, Chant, שאותו הם זימרו בקול כשהם משלבים ידיים ורוקדים מסביב למדורה שבמרכז המעגל: "אתה לא יכול לבוא, אתה לא יכול להגיע". קצב הריקוד ומילמול הלחש הלכו והתגברו, ובא בעת חברי הקבוצה דמינו בעיני רוחם, בעזרת כוח הרצון שלהם (כלי הנשק מספר אחד של המאגיקון), כיצד הם מונעים מהיטלר להשתלט על בריטניה.

תומר: מאיפה הם ידעו מה לעשות? מה הלחש או הריקוד הנכון?

שי: אם אנחנו לוקחים את גרדנר ברצינות, אז מדובר בקבוצה שעבדה לפי טקסים שעברו מדור לדור כחלק מדת מכשפות פגאנית קדומה, שהאינקוויזיציה חשבה שהצליחה לחסל סופית בתקופת משפטי המכשפות של המאות ה- 15-17. כשמסתכלים על כך בעין ביקורתית, יש שתי אפשרויות מרכזיות: או שגרדנר המציא את הסיפור שלא התרחש כלל וכלל. אופציה שנייה, שיכולה להתבסס על מעט הראיות ההיסטוריות שיש בידינו כיום, היא שגרדנר היה חבר בקבוצה שעסקה בחקר פולקלור בריטי מקורי ובתורת הנסתר, ושחבריה הושפעו עמוקות מספריה של הארכיאולוגית והפולקלוריסטית מרגרט מארי (1863-1963). מארי פרסמה בשנות העשרים והשלושים ספרים ומאמרים בהם טענה שנשים שהוצאו להורג באשמת כישוף במאות ה-15-17 היו חברות בדת מכשפות פגאנית אשר סגדה לאל בעל קרניים (היוונים הקדומים קראו לו פאן, והקלטים הכירו אותו כקרנונוס), שמאפייניו עוותו על ידי הכנסייה הנוצרית לכדי יצירת דמות השטן כפי שהיא מוכרת לנו כיום. הטקסים שהם פיתחו במהלך שנות הארבעים התבססו כנראה על פולקלור מקומי ועל הידע שלהם בתורת הנסתר ובקבלה – משם הם לקחו לדוגמא את השימוש במעגל, אם כי בצורה שונה מאשר השימוש בהטלת מעגל בתפיסה הקבלית.

תומר: שמח שהשלמנו מעגל לקבלה.

שי: בכל אופן, רגע לפני שהגיעו לאפיסת כוחות, הפסיקו באחת את הריקוד והפנו את האנרגיה המאגית שגייסו במהלך הריקוד אל מרכז המעגל, וכך (אם מאמינים לסיפורו של גרדנר) נוצר סוג של חרוט כוח, עמוד אנרגיה מאגית, אותו הפנו אחר כבוד לכיוון הכללי של היטלר – אל גרמניה. לפי גרנדר, העבודה המאגית הזו הייתה כה תובענית שחלק מהמשתתפים מתו כמה ימים לאחר מכן. מנקודת המבט שלנו כיום הסיפור נשמע מגוחך, אבל היטלר לא הגיע לבריטניה, ואנחנו יודעים על קבוצות מאגיות אחרות באזור שביצעו גם הן טקסים למניעת הפלישה הגרמנית. כך, מסתבר, קרה גם בארץ ישראל המנדטורית.

תומר: אכן, מה שלא כתבתי קודם הוא שהיו גם לחשים וחרמות שנועדו למנוע מרומל לפלוש קרקעית לישראל, מה שכידוע אכן לא קרה (אם כי גם לגנרל מונטגמרי היתה תרומה בנידון). אמור לי, האם היו מאז טקסים נאו-פגאניים דומים?

שי: הרוב המוחלט של הטקסים שעורכים מאמיני הוויקה ושאר דתות הניאו-פגאניזם מכוונים למטרות פשוטות יותר: לשלוח אנרגיות ריפוי לאדם חולה, לעזור למישהו להשיג עבודה, וכו'. כמובן שבמסגרת אירועים מדיניים ופוליטיים גדולים יהיו קבוצות שיערכו גם טקסים דומים לאלו שערכו חכמי הקבלה וג'רלד גרדנר במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סופו של מבצע צוק איתן, לדוגמא, התאספו כמה ניאו-פגאנים ישראלים באחד מהפארקים העירוניים של תל אביב וביצעו טקס שבו קראו לענת – אל המלחמה, הציד והפריון הכנענית – להביא לסיום הלחימה, בהתבססות על מזמורים וטקסטים קדומים ששרדו מתקופת הכנענית, כגון 'עלילות בעל וענת' שנמצאו בכתבי העיר אוגרית.

תומר: שכוייח להם. ומכיוון ששי ירצה בקרוב בירושלים, להלן לינק לפרסום להרצאתו המומלצת.

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

Captureביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:
 
באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)
 
מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.
ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:
מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).
 
והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.
 
והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

קצת על מרדכי גפני והתנועה האינטגרלית

במוסף G של גלובס פורסמה היום כתבה יפה של ורד קלנר על הרב ד"ר מרדכי גפני, הגורו המבריק של היהדות המתחדשת, מקים קהילת 'בית חדש בתל אביב, שברח מישראל אחרי שהוגשו נגדו תלונות על ניצול מיני סדרתי בשנת 2006. גפני מנסה עכשיו, ומצליח למדי, לבנות את עצמו מחדש בארה"ב בתוך התנועה האינטגרלית. משום כך יצאו נגדו כמה וכמה רבנים ורבות מתוך ה-Jewish Renewal, שמטרתם להזהיר את מי שלא מכיר אותו ואת מעלליו. בראיון אני מדבר עליו וקצת גם על התנועה האינטגרלית, ועל איך שהוא מנצל את הגותה לצרכיו. עוד מדבר בו הרב דיויד אינגבר מקהילת רוממו במנהטן.
globes

בני ברוך מאיימת בתביעות דיבה כדי להשתיק תחקירים שהיא תופסת בפוגעניים

תחקיר יסודי של איתמר ב"ז באתר העין השביעית על שיטות הפעולה של תנועת בני ברוך כלפי פרסומים עליה. התנועה מאיימת בתביעות דיבה כלפי כל עיתונאי שמנסה לטעון שיש ביניהם ובין גופים אחרים, כגון מפלגת 'יחד' בפתח תקווה, קשר (התנועה משתמשת בארגונים שונים כחזית לא מזוהה לפעולתה). מה שעצוב הוא כלי התקשורת נכנעים להם שוב ושוב (יוצא מהכלל: ידיעות אחרונות).

בני ברוך איימו לתבוע אותי כבר שלוש פעמים, ואני שמח לומר שמעולם לא נכנעתי לדרשיתם. אני שמח גם לומר שמעולם הם לא תבעו. בכתבה של העין השביעית שוב ושוב עוסקים בשאלה לגבי הכינוי "כת" לקבוצה. אני כידוע מסתייג באופן עקרוני מהכינוי הזה, אבל שמעתי עדויות לא קלות ולא טובות על מה שקורה בתנועה מבחינת יחסים סמכותניים, איומים ואלימות מילולית, וגם שמועות על הפרדה בין בני זוג וזיווג זרים על פי האינטרסים של הקבוצה. אני מדגיש: כך שמעתי. יש לציין שלצד זה שמעתי עדויות גם על אנשים שטוב להם בקבוצה. בכל מקרה חבל שאין גוף תקשורת שמוכן לקחת על עצמו תחקיר רציני ואמיץ בעניין.