לפני כשנה יצא בכתב העת 'ציון' מאמר מעניין במיוחד מאת פרופ' יובל הררי, מומחה למאגיה יהודית מאונ' בן גוריון. שם המאמר: "שלוש סגולות להרוג את אדולף היטלר, פרק בתולדות הקבלה המעשית במאה העשרים". במאמר כותב הררי על ניסיונותיהם של מקובלי ארץ ישראל להילחם בצורר הנאצי בעזרת "מאגיה אגרסיבית", כלשונו.
הררי מספר על מאמצים רבים, גלויים וסמויים, מצד רבנים, אדמו"רים חסידיים ומקובלים, שכללו תקיעה בשופרות, השתטחות על קברי צדיקים, בקשות רחמים משמיים וכן קללות וחרמות. אפילו חקרו ומצאו ששם אמו של היטלר הוא קלרה, למען השלמת הנוסחאות הנכונות. הררי מונה בין המשתדלים להרוג את היטלר מרחוק את חכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי, המקובל ר' יהודה פתיא, האדמו"ר מללוב, ר' יצחק אלפייה, ועוד.
קבר רחל, אפרופו יום השנה למותה שחל היום, היה אתר מועדף, והמקובל ר' סלמאן מוצאפי היה מייחד ייחודים שם (אבל הפסיק אחרי שנחש גדול התגלה אליו ואיים עליו). הררי גם מביא מרשם משמו של ר' יהודה פתיא (אבי סבה, אגב, של החוקרת והמשוררת פרופ' חביבה פדיה) על פיו יש לשלב את שמו של היטלר ושם אמו עם המילים 'התקם כצאן לטבחה' בתוך שלושת הפסוקים הראושנים של ירמיהו יב, המדברים על דרך רשעים שצלחה. במאמר עוד כמה וכמה נוסחות מעניינות שמספרות סיפור נדיר של התגייסות קבלים של הישוב בארץ ישראל כנגד הצורר הנאצי.
והנה, לאחרונה דיברתי עם ידידי שי פררו, חוקר נאו-פגאניזם, והוא סיפר לי על ניסיון מקביל, מצד נאו-פגאנים בריטים, לחסל את הפיהרר על ידי טקס פגאני. שאלתי אותו מה היה.
שי: הימים הם ימי הבליץ על בריטניה, וחיל האויר הגרמני מפיץ מדי לילה את לונדון ואת שאר ערי הממלכה. רבים חששו שהפלישה הקרקעית של הוורמאכט תחל בקרוב. אחד מהם היה ג'רלד גרדנר (1884-1964), עובד ציבור בריטי בגמלאות שהתעניין בפולקלור מקומי ובתורת הנסתר. שנים לאחר מכן, אחרי שבריטניה ביטלה את החוק נגד כישוף, גרדנר יצא קבל עם ועדה בעיתונות הבריטית וסיפר שהוא נחתנך לדת פגאנית עתיקה, דתן של המכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים, ושמה וויקה (Wicca) דת הכישוף, שבמרכזה הסגידה לאלה הגדולה ולבן זוגה, האל המקורנן.
גרדנר
תומר: גרדנר בעצם היה זה שהתחיל את הענף הניו-אייג'י הזה, הלא כן?
שי: גרדנר נחשב למייסד הדת הזו, כן. הוא כמובן טען שמדובר בדת פרהיסטורית קדומה, אבל ניתוח של הליטורגיה, הטקסים והמיתולוגיה של וויקה מראה שהוא שאב השראה ממקורות מודרניים, כגון התנועה הרומנטית, תיאוריות אנתרופולוגיות רווחות בזמנו בדבר מיתוס הפרהיסטוריה המטריארכאלית, ומאגיה טקסית שפותחה על ידי ארגונים כגון 'המסדר ההרמטי של השחר הזהוב' ואחד מחניכיו הידועים יותר – אליסטר קראולי. עם זאת, כדאי לזכור שהמסדר ההרמטי של השחר הזהוב ביצע ביצע התאמה לעידן המודרני לחומרים קודמים מתקופת הרנסאנס – המסורת ההרמטית. תפיסה מאגית זו פותחה לאחר גילויים המחודש במערב של טקסטים מאגים יווניים-מצריים מן העת העתיקה ששרדו בספריות של מנזרים באימפריה הביזמנטית, שאחר שזו האחרונה נכבשה על ידי הטורקים העותמניים במאה ה-15. כך, שבמידה מסוימת ניתן לומר שגרדנר אמנם פיתח בעצמו את וויקה, אבל עשה זאת בהסתמכות על מקורות שלעיתים היו עתיקים מאוד.
תומר: תודה. אז איך יכול אותו עיבוד יצירתי מודרני למקורות קדומים לעזור נגד היטלר?
שי: באחד מן הספרים שפרסם גרדנר במרוצת שנות החמישים הוא סיפר שבימי הבליץ התאספו הוא וחבריו לקבוצת הכישוף בקרחת יער מבודדת, ושם ביצעו טקס מאגי שמטרתו הייתה למנוע מהיטלר לפלוש קרקעית לבריטניה. חברי הקבוצה הטילו מעגל, שהינו מרחב מקודש המפריד בין עולם היומיום לעולם האלים והמאגיה. הם הכינו מבעוד מועד לחש, Chant, שאותו הם זימרו בקול כשהם משלבים ידיים ורוקדים מסביב למדורה שבמרכז המעגל: "אתה לא יכול לבוא, אתה לא יכול להגיע". קצב הריקוד ומילמול הלחש הלכו והתגברו, ובא בעת חברי הקבוצה דמינו בעיני רוחם, בעזרת כוח הרצון שלהם (כלי הנשק מספר אחד של המאגיקון), כיצד הם מונעים מהיטלר להשתלט על בריטניה.
תומר: מאיפה הם ידעו מה לעשות? מה הלחש או הריקוד הנכון?
שי: אם אנחנו לוקחים את גרדנר ברצינות, אז מדובר בקבוצה שעבדה לפי טקסים שעברו מדור לדור כחלק מדת מכשפות פגאנית קדומה, שהאינקוויזיציה חשבה שהצליחה לחסל סופית בתקופת משפטי המכשפות של המאות ה- 15-17. כשמסתכלים על כך בעין ביקורתית, יש שתי אפשרויות מרכזיות: או שגרדנר המציא את הסיפור שלא התרחש כלל וכלל. אופציה שנייה, שיכולה להתבסס על מעט הראיות ההיסטוריות שיש בידינו כיום, היא שגרדנר היה חבר בקבוצה שעסקה בחקר פולקלור בריטי מקורי ובתורת הנסתר, ושחבריה הושפעו עמוקות מספריה של הארכיאולוגית והפולקלוריסטית מרגרט מארי (1863-1963). מארי פרסמה בשנות העשרים והשלושים ספרים ומאמרים בהם טענה שנשים שהוצאו להורג באשמת כישוף במאות ה-15-17 היו חברות בדת מכשפות פגאנית אשר סגדה לאל בעל קרניים (היוונים הקדומים קראו לו פאן, והקלטים הכירו אותו כקרנונוס), שמאפייניו עוותו על ידי הכנסייה הנוצרית לכדי יצירת דמות השטן כפי שהיא מוכרת לנו כיום. הטקסים שהם פיתחו במהלך שנות הארבעים התבססו כנראה על פולקלור מקומי ועל הידע שלהם בתורת הנסתר ובקבלה – משם הם לקחו לדוגמא את השימוש במעגל, אם כי בצורה שונה מאשר השימוש בהטלת מעגל בתפיסה הקבלית.
תומר: שמח שהשלמנו מעגל לקבלה.
שי: בכל אופן, רגע לפני שהגיעו לאפיסת כוחות, הפסיקו באחת את הריקוד והפנו את האנרגיה המאגית שגייסו במהלך הריקוד אל מרכז המעגל, וכך (אם מאמינים לסיפורו של גרדנר) נוצר סוג של חרוט כוח, עמוד אנרגיה מאגית, אותו הפנו אחר כבוד לכיוון הכללי של היטלר – אל גרמניה. לפי גרנדר, העבודה המאגית הזו הייתה כה תובענית שחלק מהמשתתפים מתו כמה ימים לאחר מכן. מנקודת המבט שלנו כיום הסיפור נשמע מגוחך, אבל היטלר לא הגיע לבריטניה, ואנחנו יודעים על קבוצות מאגיות אחרות באזור שביצעו גם הן טקסים למניעת הפלישה הגרמנית. כך, מסתבר, קרה גם בארץ ישראל המנדטורית.
תומר: אכן, מה שלא כתבתי קודם הוא שהיו גם לחשים וחרמות שנועדו למנוע מרומל לפלוש קרקעית לישראל, מה שכידוע אכן לא קרה (אם כי גם לגנרל מונטגמרי היתה תרומה בנידון). אמור לי, האם היו מאז טקסים נאו-פגאניים דומים?
שי: הרוב המוחלט של הטקסים שעורכים מאמיני הוויקה ושאר דתות הניאו-פגאניזם מכוונים למטרות פשוטות יותר: לשלוח אנרגיות ריפוי לאדם חולה, לעזור למישהו להשיג עבודה, וכו'. כמובן שבמסגרת אירועים מדיניים ופוליטיים גדולים יהיו קבוצות שיערכו גם טקסים דומים לאלו שערכו חכמי הקבלה וג'רלד גרדנר במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סופו של מבצע צוק איתן, לדוגמא, התאספו כמה ניאו-פגאנים ישראלים באחד מהפארקים העירוניים של תל אביב וביצעו טקס שבו קראו לענת – אל המלחמה, הציד והפריון הכנענית – להביא לסיום הלחימה, בהתבססות על מזמורים וטקסטים קדומים ששרדו מתקופת הכנענית, כגון 'עלילות בעל וענת' שנמצאו בכתבי העיר אוגרית.
תומר: שכוייח להם. ומכיוון ששי ירצה בקרוב בירושלים, להלן לינק לפרסום להרצאתו המומלצת.
הספר הזה יצא כבר לפני כמה חודשים אבל הוא עומד על נקודה שחבל לפספס.
ביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת 
מינים 