ניו-אייג'

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

קצת על מרדכי גפני והתנועה האינטגרלית

במוסף G של גלובס פורסמה היום כתבה יפה של ורד קלנר על הרב ד"ר מרדכי גפני, הגורו המבריק של היהדות המתחדשת, מקים קהילת 'בית חדש בתל אביב, שברח מישראל אחרי שהוגשו נגדו תלונות על ניצול מיני סדרתי בשנת 2006. גפני מנסה עכשיו, ומצליח למדי, לבנות את עצמו מחדש בארה"ב בתוך התנועה האינטגרלית. משום כך יצאו נגדו כמה וכמה רבנים ורבות מתוך ה-Jewish Renewal, שמטרתם להזהיר את מי שלא מכיר אותו ואת מעלליו. בראיון אני מדבר עליו וקצת גם על התנועה האינטגרלית, ועל איך שהוא מנצל את הגותה לצרכיו. עוד מדבר בו הרב דיויד אינגבר מקהילת רוממו במנהטן.
globes

בני ברוך מאיימת בתביעות דיבה כדי להשתיק תחקירים שהיא תופסת בפוגעניים

תחקיר יסודי של איתמר ב"ז באתר העין השביעית על שיטות הפעולה של תנועת בני ברוך כלפי פרסומים עליה. התנועה מאיימת בתביעות דיבה כלפי כל עיתונאי שמנסה לטעון שיש ביניהם ובין גופים אחרים, כגון מפלגת 'יחד' בפתח תקווה, קשר (התנועה משתמשת בארגונים שונים כחזית לא מזוהה לפעולתה). מה שעצוב הוא כלי התקשורת נכנעים להם שוב ושוב (יוצא מהכלל: ידיעות אחרונות).

בני ברוך איימו לתבוע אותי כבר שלוש פעמים, ואני שמח לומר שמעולם לא נכנעתי לדרשיתם. אני שמח גם לומר שמעולם הם לא תבעו. בכתבה של העין השביעית שוב ושוב עוסקים בשאלה לגבי הכינוי "כת" לקבוצה. אני כידוע מסתייג באופן עקרוני מהכינוי הזה, אבל שמעתי עדויות לא קלות ולא טובות על מה שקורה בתנועה מבחינת יחסים סמכותניים, איומים ואלימות מילולית, וגם שמועות על הפרדה בין בני זוג וזיווג זרים על פי האינטרסים של הקבוצה. אני מדגיש: כך שמעתי. יש לציין שלצד זה שמעתי עדויות גם על אנשים שטוב להם בקבוצה. בכל מקרה חבל שאין גוף תקשורת שמוכן לקחת על עצמו תחקיר רציני ואמיץ בעניין.

שיר של יום – ספר פרודי על ההתחדשות היהודית בישראל

יובל יבנה כתב ספר פרודי על עולם ההתחדשות היהודית בישראל. גיבור הרומן מחפש פרוייקט שאותו הוא ימכור לתורמים מחו"ל המעוניינים לתמוך ביהדות פלורליסטית – על מנת לקבל מהם כסף כמובן. להלן פסקה משעשעת במיוחד המתארת את דברי הבוס שלו כשהוא שולח אותו למשימה.

הספר יצא בהוצאת כהל, שהיא קולקטיב של אמנים ממדויומים שונים המשתפים פעולה לצורך חשיפת היצירות שלהם. את הספר ניתן למצוא רק בחנויות עצמאיות בירושלים, תל אביב וחיפה.

2015-05-07_111019

באר מרים והיחס הראוי ל"כתות"

כתבה טובה וחשובה של יאיר אטינגר, שמעלה את שאלת היחס לקבוצות חברתיות או דתיות קטנות שמתנהגות מוזר או דוחה לדעתנו. במדרשת "באר מרים" בירושלים נמצאות עשרות צעירות דתיות, רווקות אם הבנתי נכון, שכולן תלמידותיו של הרב אהרן רמתי. הן מנתקות קשר עם משפחותיהן ולא ברור טיב יחסיהן עם רבן.

2015-04-17_114923

לכאורה, התנהגות כיתתית מזעזעת. אבל מה לעשות, בדמוקרטיה זה ב"ה מותר. אטינגר כותב: "האם המדינה — המשטרה או שירותי הרווחה — צריכה להתערב כשאנשים בגירים מחליטים למשל לחזור בתשובה, או "להתחזק" או לתרגל מדיטציה תוך התקשרות עם קבוצה סגורה והתנתקות ממשפחתם?"

התשובה שלי: לא. לאנשים בגירים צריך לתת את החופש לחיות כרצונם. וכן, גם את החופש לטעות. כי כשנותנים לנו רצון חופשי אנחנו לפעמים עושים איתו דברים שליליים. אבל הרי אחרת הוא לא היה באמת חופשי, נכון? זה המחיר שעלינו לשלם עבור היכולת והזכות שלנו לחיות כרצוננו, והחובה שלנו לאפשר לזולת לחיות כרצונו. המדינה אינה גננת ואל לה להתערב בנושאים שנמצאים בלב לבן של חירויות הפרט כמו חופש דת ומצפון. ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא ביחס אל מיעוטים שלא עושים לרוב נעים.

אטינגר מצטט את ח"כ עליזה לביא​, שאומרת: "אני פועלת בהתאם להמלצות הוועדה המקצועית שהוקמה, בעקבות פרשת גואל רצון. אני מאמינה שחקיקה מסדירה בנושא, שתתמקד בהסדרת המושג 'כת פוגענית' ופעילותה, תסייע בהתמודדות עם כתות פוגעניות, תעלה את המודעות לנושא והיא תהיה בבחינת הצלת נפשות"

לדעתי צריך מאוד להיזהר עם זה. כמה מהמלצות הועדה שהוקמה בעקבות פרשת גואל רצון הן מסוכנות לחירויות הפרט שלנו. קבוצה של חוקרי דתות, ביניהן אני, כבר כתבה בעניין זה מכתב רשמי לשר הרווחה ובו מנינו את חסרונות הדו"ח ההוא. ראו גם כאן הרחבה שלי על הנושא. הניסיון לעזור לגברים ונשים במצוקה הוא כמובן ראוי, אבל הפנייה לחקיקה כדי לאפשר למדינה להתערב ולפרק קבוצות חברתיות או דתיות שלא מוצאות חן בעיני פקידיה יכול להביא לתוצאות שליליות מאוד.

אני, וכמוני גם עמיתיי למחקר, נשמח לדבר עם כל מי שיוזם חקיקה בעניין ולהציג את הנקודות שאנחנו סבורים שאסור להתעלם מהן לפני שמקדמים מהלך שכזה.