ניו-אייג'

גורדון ובובר, אני ואתה

captureהספר הזה יצא כבר לפני כמה חודשים אבל הוא עומד על נקודה שחבל לפספס.
 
אילון שמיר כתב ספר על "תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), והספר מפליג בתיאורי ההגות הרוחנית הייחודית של איש העלייה השניה המיוחד הזה. במובנים רבים גורדון היה איש עלייה שניה קלאסי: הוא סבר שהניתוק של היהודים מאדמתם הופך אותם לנכים, למנוכרים מעצמם ולנידונים לחיים "לא טבעיים". החזרה לארץ ישראל, על כן, היא החזרה לחיים מלאים.
 
עם זאת, עבור גורדון החזרה אל הארץ היא חזרה אל העצמיות לא רק באופן לאומי או אידיאולוגי, אלא ברמה הקיומית והחוויתית ממש (וגורדון כידוע היה זה שטבע את המילה "חוויה"). שמיר מסביר כיצד תורתו הרוחנית של גורדון נסובה סביב המפגש עם הרגע הנוכחי, ועם ההוויה ברגע הזה. על מנת להשיג זאת יש להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים שונים, בעיקר פחד ודחייה עצמית. ההתגברות על המכשולים מביאה לנוכחות מלאה ולאחדות אורגנית עם הקיים.
 
גורדון העריך את המסורת והיה יהודי מסורתי עד יום מותו, אולם גרס שהדת בה, כפי שהוא כותב, "המניע העיקרי של קיום המצוות המעשיות הוא בשביל לזכות בחלקם בעולם הבא ולשבת בגן עדן על כסא של זהב, אמנם עבר זמנה". בכך ובתפיסה הרוחנית שלו הוא מהווה מודל מוקדם של הרוחניות היהודית שהפכה לתופעה רווחת החל משנות השישים.
 
הנקודה המעניינת ביותר עבורי בספרו של שמיר היא התזה שהוא מציע על פיה מרטין בובר הושפע ישירות מגורדון. הרעיון הזה הועלה כבר על ידי שלום רצבי, ושמיר אוסף עדויות וקווי דמיון בין ההגות הגורדונית לזו הבובריאנית, ומסכם ש"עוד לפני ההכרות האישית ביניהם הייתה קירבה בין שני ענקי-רוח אלה. קרבה זו הביאה לקשה העמוק של בובר ל'תדר' הגורדוני וגרמה לבובר ליזום את פרסום כתביו." קשה להניח שבובר לא ספג מגורדון יסודות שונים ולא הביא אותם לידי ביטוי בתורתו שלו.
 
אבל: "מדוע", שואל שמיר, "לא ציין בובר את עומק ההשוואה הזאת? קשה לדעת. ייתכן שההבדלים (החשובים) בין המשנות ערפלו את ראייתו ולא איפשרו לו לראות עד כמה הוא היה חייב לגורדון. ייתכן, מאידך גיסא, שבובר (אשר לא תמיד הצליח לחיות בהתאם למה שלימד) לא רצה לחלוק עם גורדון את הפריצה הגדולה שביצע ב'אני ואתה', שהפכה אותו למעצב המרכזי של הפילוסופיה הדיאלוגית במאה העשרים."
 
אה.

אושו ו-Wild Wild Country – הישגים ופספוסים

סוף סוף סיימתי לצפות ב-Wild Wild Country, הידועה בכינויה "הסדרה על אושו". כסדרה דוקומנטרית, זו סדרה מעולה. הבעיה שלי איתה היא שהיא לא סדרה על אושו. נדמה לי שמהפריים הראשון ועד לאחרון ברור לכולנו מי הגיבור, או נכון יותר הגיבורה, של הסדרה, וזו כמובן שילה, יד ימינו המתוחכמת והסופר-כריזמטית של הגורו.
 
הסדרה עוקבת בעצם אחרי הפרק הדרמטי ביותר בקריירה של המורה הרוחני ההודי: הניסיון לבנות קומונה עצומה בארצות הברית (ספציפית באורגון). שילה היא המוח והכוח מאחורי המהלך, והיא מנהלת אותו מתחילתו ועד השלב הלפני אחרון שלו, כשכבר ברור שהוא לקראת התרסקות.
 
לא אאמ'לק כאן את השתלשלות האירועים. כדוקו-פשע הסדרה כאמור מצויינת ואני ממליץ לראותה. המרואיינים מעולים, העריכה מופתית והפוטג' המקורי מקסים. אבל כחקירה לאופיה של תנועה רוחנית מודרנית או למניעיו, פועלו ותורתו של אחד מהמורים הרוחניים המפורסמים במאה העשרים היא, לצערי, כישלון.
 
בסדרה אושו מוצג כמעט כבובה שמזיזים ממקום למקום. האמת היא שהוא כמובן היה אדם מתוחכם מאוד, שידע להפעיל את סביבתו על מנת להגשים את מטרותיו, שהיו, לבד מהפצת תורתו, הקפתו בנשים, ברולס-רויסים, בהמון כסף ובהמון הערצה.
 
אושו התמחה בזיהוי מגמות תרבותיות והביא לידי מיצוי שתיים מהן: 1. את רצונם של הבייבי-בומרס ב"מרד" ו"חתרנות" תחת הסדר הקיים, ולכן את תשוקתם להפנות עורף לדתות, לממסד ולנורמות של המערב הבורגני. 2. את אחד המאפיינים הבסיסיים של הניו-אייג', והוא תלישת חלקי מסורות דתיות מהקשרן, שתילתן באירופה או ארה"ב והקצנת אותם יסודות שמחמיאים למערביים.
 
מתוך אלה צמח מפעלו הרוחני-חברתי. אנחנו חבים לאושו, למשל, את תפיסת הטנטרה הניו-אייג'ית, וזה לא מעט. "טנטרה" כמין חופשי עם לגיטימציה רוחנית אינה המצאה שלו, אבל הוא הפך את הקונספט לסטארט-אפ משגשג, עם פרסום עולמי.
 
אושו גם היה חלק מרכזי מפנייתו של הניו-אייג' כנגד מקורותיו האנטי-קפיטליסטיים (למשל, אצל ההיפים), והפיכתו למשת"פ מתלהב של כוחות השוק. הוא הטיף באופן מפורש לאנוכיות, קבע ללא בושה שהוא "מוכר הארה", גרס שלעניים אין באמת אפשרות להתפתחות רוחנית וחגג את הקפיטליזם משום ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן יש לתת להם את החופש להיות בלתי שווים." "הקפיטליזם," החזיק, "צמח מתוך חירות, והוא תופעה טבעית". (כן, הוא גילה את המעלה הרוחנית האדירה שבקפיטליזם חסר הרסן הרבה לפני רבני הציונות הדתית של ימינו.)
 
על כל זה אין מילה בסדרה. כפי שכתב בטוויטר אורי בן דב, הסדרה גם לא מסבירה לנו מה היה סוד כוחו של אושו. נכון, חיי קהילה + מין חופשי מפתים רבים. ובכל זאת, האם לא סביר שהאדם הזה הציע משהו מיוחד? כדי לחיות בקרבתו היה צריך להוציא הרבה כסף. אולי בכל זאת היה שם משהו מעבר למין? משהו רוחני, מעל ומתחת לכל הלכלוך? על פי הסדרה אושו לא היה יותר מדמות הודית אניגמטית. זה לא מספק.
 
שלא לדבר על הצדדים האפלים של התנועה שהקים. אורי לוטן ז"ל, שהיה חסידו של אושו הן לפני הפרק האמריקאי והן תוך כדי, כתב חמישה פרקים עסיסיים (1, 2, 3, 4, 5) על ההתרחשויות בקהילה. יש שם לא רק סקס אלא גם אונס וזנות, לא רק שכטות אלא גם סחר בסמים, לא רק פיס-אנד-לאב אלא גם אלימות מתמשכת, ומעל לכל המון שקרים, סודות, וניצול. אושו בוודאות ידע לפחות על חלק מזה, וגם החלק שלא ידע עליו, אם אכן לא ידע, באחריותו. אלה חסרים בסדרה.
 
מה יש לנו בה? יש את מא אננד שילה, כאמור, יד ימינו של הגורו. הודית בעצמה, אישה מרשימה ביותר, שניהלה בעצם את המפעל של אושו בתקופה המשמעותית ההיא. זהו סיפורה. יש גם מרואיינים נוספים, באמת כולם מעולים ומעניינים (וכמובן, המחמאות מגיעות לעורכי הסדרה שהצליחו להוציא אותם מעולים ומעניינים), ויש את סיפור ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין קהילת רוחניקים יהירה ואגרסיבית לבין פריפריה אמריקאית + סוכנויות הממשל שם.
 
וזה בהחלט מעניין. הסדרה מצויינת. היא עשויה כאמור בצורה מופתית. בעצמי עשיתי מנוי על נטפליקס במיוחד בשבילה, ואני לא מצטער על כך. רק דעו מראש שזה דוקו-פשע, לא דוקו-רוח וגם לא ממש דוקו-חברה. נחכה עוד כדי לקבל סדרה על דמותו הרוחנית ותורתו הניו-אייג'ית של הגורו המפורסם הזה.
Capture

התפתחויות בתופעה היהודים-הבודהיסטים

כתב העת של אוניברסיטת פוטסדאם, 'פרדס', הקדיש את הגליון האחרון שלום למגע בין היהדות לדתות המזרח. יש שם כמה מאמרים מעניינים (למשל של אלס וייס על שימוש רבני בבודהיזם לצורך הגדרה עצמית במאה ה-19, או של יעקב אריאל על אלן גינצבורג והרוחניות המזרחית), ואני רוצה להביא כאן את התזה שמציגה מירה ניקולסקו על תופעת ה-JewBus, כלומר היהודים הבודהיסטים.
 
כידוע, מאז שנות השישים יהודים רבים מתענינים בבודהיזם (למעשה המומר הראשון הרשמי על אדמת אמריקה לבודהיזם, ב-1893, היה יהודי בשם צ'רלס שטראוס), ואלו זכו לכינויים JewBus או BuJews. ניקולסקו ערכה מחקר במסגרתו ראיינה מאתיים יהודים שכאלה, והיא משווה את דבריהם לאלו של דומים להם מאז שנות השבעים.
 
היא מוצאת שבשנות השבעים להיות יהודי שעוסק בבודהיזם פירושו היה פשוט להיות יהודי אתנית שהבודהיזם הוא דרכו הרוחנית. יהודים כאלה היו מתרגלים מדיטציה לסוגיה, זן, בודהיזם טיבטי, ופעמים רבות גם משמשים כמדריכים ומורים את כל אלה. כלומר היהודי הזה היה פשוט "בודהיסט מערבי שבמקרה היה יהודי".
 
בשנות התשעים חל שינוי. כתבים של ג'ו-בוז באותה תקופה מראים עניין מחודש ביהדות שלהם. אנשים ניכסו מחדש, כותבת ניקולסקו, את היהדות שלהם, הציגו אותה באופן מודגש כחלק מחייהם, ולעיתים אף קבעו שהתרגול הבודהיסטי עוזר להם להתחבר אל זהותם היהודית.
 
בשנות האלפיים והלאה, כותבת ניקולסקו, חל שינוי נוסף. יהודים כעת משתמשים בתרגול בודהיסטי כחלק מהיהדות שלהם. כלומר, כחלק מהמסע הרוחני היהודי שלהם הם מנכסים תרגולות מדיטטיביות בודהיסטית שונות. כעת נערכים קורסים של מדיטציה יהודית תוך שימוש בכלים בודהיסטים. הג'ו-בוז, אם כן, לא רק שלא מוותרים על היהדות שלהם אלא מעצימים אותה בעזרת הבודהיזם.
 
כל זה עולה בקנה אחד עם דברים שכתבה מריאנה רוח מדבר במאמר לפני שנים מעטות, על כך שהרוחניות העכשווית בארץ נצבעת יותר ויותר בצבעים יהודיים. זה לא אומר שחוזרים בתשובה (לעיתים, זה ההפך הגמור, דהיינו יש דחייה של האורתודוקסיה), אלא שהמסע הרוחני נתפס כ"יהודי". אפשר להניח שהמגמה הזאת מקבילה ועוקבת אחרי התעצמות הזהות היהודית, באופנים שונים, הן בישראל והן בארה"ב.
 
את הגליון כולו ניתן למצוא כאן: https://publishup.uni-potsdam.de/frontdoor/index/index/docId/40253
עורכי כתב העת: נתנאל רימר, רחל אלבק-גדרון, מרקוס קרהא
Capture
 

על לחשים והשבעות – קבליים ונאו-פגאנים – נגד היטלר

לפני כשנה יצא בכתב העת 'ציון' מאמר מעניין במיוחד מאת פרופ' יובל הררי, מומחה למאגיה יהודית מאונ' בן גוריון. שם המאמר: "שלוש סגולות להרוג את אדולף היטלר, פרק בתולדות הקבלה המעשית במאה העשרים". במאמר כותב הררי על ניסיונותיהם של מקובלי ארץ ישראל להילחם בצורר הנאצי בעזרת "מאגיה אגרסיבית", כלשונו.

הררי מספר על מאמצים רבים, גלויים וסמויים, מצד רבנים, אדמו"רים חסידיים ומקובלים, שכללו תקיעה בשופרות, השתטחות על קברי צדיקים, בקשות רחמים משמיים וכן קללות וחרמות. אפילו חקרו ומצאו ששם אמו של היטלר הוא קלרה, למען השלמת הנוסחאות הנכונות. הררי מונה בין המשתדלים להרוג את היטלר מרחוק את חכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי, המקובל ר' יהודה פתיא, האדמו"ר מללוב, ר' יצחק אלפייה, ועוד.

קבר רחל, אפרופו יום השנה למותה שחל היום, היה אתר מועדף, והמקובל ר' סלמאן מוצאפי היה מייחד ייחודים שם (אבל הפסיק אחרי שנחש גדול התגלה אליו ואיים עליו). הררי גם מביא מרשם משמו של ר' יהודה פתיא (אבי סבה, אגב, של החוקרת והמשוררת פרופ' חביבה פדיה) על פיו יש לשלב את שמו של היטלר ושם אמו עם המילים 'התקם כצאן לטבחה' בתוך שלושת הפסוקים הראושנים של ירמיהו יב, המדברים על דרך רשעים שצלחה. במאמר עוד כמה וכמה נוסחות מעניינות שמספרות סיפור נדיר של התגייסות קבלים של הישוב בארץ ישראל כנגד הצורר הנאצי.

והנה, לאחרונה דיברתי עם ידידי שי פררו, חוקר נאו-פגאניזם, והוא סיפר לי על ניסיון מקביל, מצד נאו-פגאנים בריטים, לחסל את הפיהרר על ידי טקס פגאני. שאלתי אותו מה היה.

שי: הימים הם ימי הבליץ על בריטניה, וחיל האויר הגרמני מפיץ מדי לילה את לונדון ואת שאר ערי הממלכה. רבים חששו שהפלישה הקרקעית של הוורמאכט תחל בקרוב. אחד מהם היה ג'רלד גרדנר (1884-1964), עובד ציבור בריטי בגמלאות שהתעניין בפולקלור מקומי ובתורת הנסתר. שנים לאחר מכן, אחרי שבריטניה ביטלה את החוק נגד כישוף, גרדנר יצא קבל עם ועדה בעיתונות הבריטית וסיפר שהוא נחתנך לדת פגאנית עתיקה, דתן של המכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים, ושמה וויקה (Wicca) דת הכישוף, שבמרכזה הסגידה לאלה הגדולה ולבן זוגה, האל המקורנן.

Capture

גרדנר

תומר: גרדנר בעצם היה זה שהתחיל את הענף הניו-אייג'י הזה, הלא כן?

שי: גרדנר נחשב למייסד הדת הזו, כן. הוא כמובן טען שמדובר בדת פרהיסטורית קדומה, אבל ניתוח של הליטורגיה, הטקסים והמיתולוגיה של וויקה מראה שהוא שאב השראה ממקורות מודרניים, כגון התנועה הרומנטית, תיאוריות אנתרופולוגיות רווחות בזמנו בדבר מיתוס הפרהיסטוריה המטריארכאלית, ומאגיה טקסית שפותחה על ידי ארגונים כגון 'המסדר ההרמטי של השחר הזהוב' ואחד מחניכיו הידועים יותר – אליסטר קראולי. עם זאת, כדאי לזכור שהמסדר ההרמטי של השחר הזהוב ביצע ביצע התאמה לעידן המודרני לחומרים קודמים מתקופת הרנסאנס – המסורת ההרמטית. תפיסה מאגית זו פותחה לאחר גילויים המחודש במערב של טקסטים מאגים יווניים-מצריים מן העת העתיקה ששרדו בספריות של מנזרים באימפריה הביזמנטית, שאחר שזו האחרונה נכבשה על ידי הטורקים העותמניים במאה ה-15. כך, שבמידה מסוימת ניתן לומר שגרדנר אמנם פיתח בעצמו את וויקה, אבל עשה זאת בהסתמכות על מקורות שלעיתים היו עתיקים מאוד.

תומר: תודה. אז איך יכול אותו עיבוד יצירתי מודרני למקורות קדומים לעזור נגד היטלר?

שי: באחד מן הספרים שפרסם גרדנר במרוצת שנות החמישים הוא סיפר שבימי הבליץ התאספו הוא וחבריו לקבוצת הכישוף בקרחת יער מבודדת, ושם ביצעו טקס מאגי שמטרתו הייתה למנוע מהיטלר לפלוש קרקעית לבריטניה. חברי הקבוצה הטילו מעגל, שהינו מרחב מקודש המפריד בין עולם היומיום לעולם האלים והמאגיה. הם הכינו מבעוד מועד לחש, Chant, שאותו הם זימרו בקול כשהם משלבים ידיים ורוקדים מסביב למדורה שבמרכז המעגל: "אתה לא יכול לבוא, אתה לא יכול להגיע". קצב הריקוד ומילמול הלחש הלכו והתגברו, ובא בעת חברי הקבוצה דמינו בעיני רוחם, בעזרת כוח הרצון שלהם (כלי הנשק מספר אחד של המאגיקון), כיצד הם מונעים מהיטלר להשתלט על בריטניה.

תומר: מאיפה הם ידעו מה לעשות? מה הלחש או הריקוד הנכון?

שי: אם אנחנו לוקחים את גרדנר ברצינות, אז מדובר בקבוצה שעבדה לפי טקסים שעברו מדור לדור כחלק מדת מכשפות פגאנית קדומה, שהאינקוויזיציה חשבה שהצליחה לחסל סופית בתקופת משפטי המכשפות של המאות ה- 15-17. כשמסתכלים על כך בעין ביקורתית, יש שתי אפשרויות מרכזיות: או שגרדנר המציא את הסיפור שלא התרחש כלל וכלל. אופציה שנייה, שיכולה להתבסס על מעט הראיות ההיסטוריות שיש בידינו כיום, היא שגרדנר היה חבר בקבוצה שעסקה בחקר פולקלור בריטי מקורי ובתורת הנסתר, ושחבריה הושפעו עמוקות מספריה של הארכיאולוגית והפולקלוריסטית מרגרט מארי (1863-1963). מארי פרסמה בשנות העשרים והשלושים ספרים ומאמרים בהם טענה שנשים שהוצאו להורג באשמת כישוף במאות ה-15-17 היו חברות בדת מכשפות פגאנית אשר סגדה לאל בעל קרניים (היוונים הקדומים קראו לו פאן, והקלטים הכירו אותו כקרנונוס), שמאפייניו עוותו על ידי הכנסייה הנוצרית לכדי יצירת דמות השטן כפי שהיא מוכרת לנו כיום. הטקסים שהם פיתחו במהלך שנות הארבעים התבססו כנראה על פולקלור מקומי ועל הידע שלהם בתורת הנסתר ובקבלה – משם הם לקחו לדוגמא את השימוש במעגל, אם כי בצורה שונה מאשר השימוש בהטלת מעגל בתפיסה הקבלית.

תומר: שמח שהשלמנו מעגל לקבלה.

שי: בכל אופן, רגע לפני שהגיעו לאפיסת כוחות, הפסיקו באחת את הריקוד והפנו את האנרגיה המאגית שגייסו במהלך הריקוד אל מרכז המעגל, וכך (אם מאמינים לסיפורו של גרדנר) נוצר סוג של חרוט כוח, עמוד אנרגיה מאגית, אותו הפנו אחר כבוד לכיוון הכללי של היטלר – אל גרמניה. לפי גרנדר, העבודה המאגית הזו הייתה כה תובענית שחלק מהמשתתפים מתו כמה ימים לאחר מכן. מנקודת המבט שלנו כיום הסיפור נשמע מגוחך, אבל היטלר לא הגיע לבריטניה, ואנחנו יודעים על קבוצות מאגיות אחרות באזור שביצעו גם הן טקסים למניעת הפלישה הגרמנית. כך, מסתבר, קרה גם בארץ ישראל המנדטורית.

תומר: אכן, מה שלא כתבתי קודם הוא שהיו גם לחשים וחרמות שנועדו למנוע מרומל לפלוש קרקעית לישראל, מה שכידוע אכן לא קרה (אם כי גם לגנרל מונטגמרי היתה תרומה בנידון). אמור לי, האם היו מאז טקסים נאו-פגאניים דומים?

שי: הרוב המוחלט של הטקסים שעורכים מאמיני הוויקה ושאר דתות הניאו-פגאניזם מכוונים למטרות פשוטות יותר: לשלוח אנרגיות ריפוי לאדם חולה, לעזור למישהו להשיג עבודה, וכו'. כמובן שבמסגרת אירועים מדיניים ופוליטיים גדולים יהיו קבוצות שיערכו גם טקסים דומים לאלו שערכו חכמי הקבלה וג'רלד גרדנר במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סופו של מבצע צוק איתן, לדוגמא, התאספו כמה ניאו-פגאנים ישראלים באחד מהפארקים העירוניים של תל אביב וביצעו טקס שבו קראו לענת – אל המלחמה, הציד והפריון הכנענית – להביא לסיום הלחימה, בהתבססות על מזמורים וטקסטים קדומים ששרדו מתקופת הכנענית, כגון 'עלילות בעל וענת' שנמצאו בכתבי העיר אוגרית.

תומר: שכוייח להם. ומכיוון ששי ירצה בקרוב בירושלים, להלן לינק לפרסום להרצאתו המומלצת.

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

Captureביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:
 
באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)
 
מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.
ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:
מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).
 
והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.
 
והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848