נוירולוגיה

החוויה המיסטית מזווית נוירולוגית

במוסף 'תרבות וספרות' הופיע בסופ"ש מאמר מעניין של ד"ר שחר ארזי, נוירולוג, העוסק בפן הפסיכוביולוגי של החוויה המיסטית. ארזי כתב לאחרונה ספר עם פרופ' משה אידל על הנושא, ובמאמר הוא מספר על המחקר המשותף: אידל מזהה את הטכניקות המדיטטיביות שבהן השתמש הבעל שם טוב לצרכי חוויות "עליית הנשמה" שלו, וארזי מזהה את המקבילות הנוירולוגיות שלהן – איזה אזור במוח היה פעיל כאשר הבעש"ט עלה בנשמתו (או "עלה בנשמתו") למרומים, ואיך זה דומה או לא דומה לפרכוסים אפילפטיים.

צורת חקירה כזאת מעלה בנו תחושה (שמחה או עצובה) של חילול הקודש, כאילו דיבור על פעילות מוחית בקשר לחוויה מערער על הקיום האובייקטיבי שלה, למרות שאין בעצם סיבה להניח כך. גם שמיעת סימפוניה של בך מתרגמת לפעילות מוחית כלשהי, אבל זה לא אומר שהמוזיקה או החוויה שהיא מפיקה אינן "אמיתיות".

אבל הסיפור כאן משמעותי בצורה אחרת, וקשור לפולמוס חריף שנערך בתוך שדה חקר המיסטיקה. הסיפור הוא כזה: מאז תחילת המחקר האקדמי של התחום, במאה ה-19, והרחק אל תוך המאה העשרים, שלטה העמדה הגורסת כי קיימות חוויות אוניברסליות ומיוחדות אשר הפרט חווה, חוויות "דתיות", "רוחניות" או "מיסטיות". חוויות אלה נחשבו ללוז ולב הדת, דהיינו הן נתפסו כמקורם של החיים הדתיים, כמו גם, במקרים רבים, מטרתם הסופית.

עמדה זו גובשה בצורה שיטתית בשלושה חיבורים שזכו להשפעה עצומה במאה העשרים: החוויה הדתית לסוגיה של וויליאם ג'יימס (1902), מיסטיקה של אוולין אנדרהיל (1911) והקדושה של רודולף אוטו (1917). זאת העמדה ה"פרניאליסטית", שכן היא גורסת שלכל התופעות הדתיות מהות משותפת אחת. אידל יותר מתוחכם מהגרסה הפשטנית של התפיסה הזאת, אבל הוא שייך למחנה הזה.

מאז שנות השבעים קמה התנגדות עזה לעמדה זו. חוקרים שונים ביקרו בחריפות את התפיסה המהותנית שעומדת בבסיס העמדה הפרניאליסטית, והציעו שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. עמדה "קונסטרוקטיביסטית". חוקרים כגון סטיבן כץ, וויין פראודפוט, רוברט שרף – וכאן בארץ, בועז הוס – שוללים כל מהות משותפת לחוויות דתיות של בני תרבויות שונות וזמנים שונים, וגורסים שכל חוויה מיסטית היא אך ורק תוצר תרבותי (הוס למעשה אף שולל שימוש במונח "מיסטיקה", המניח שדה סמנטי משותף).

מה עושים אידל וארזי אפוא בספרם? מוצאים לכאורה ראיות שמבססות את העמדה הפרניאליסטית. שהרי אם יש מקבילה נוירולוגית לחוויה מסויימת, ואם אנחנו מסכימים שהמוח של היהודי זהה למוח של הנוצרי וכו' וכו', מתברר לנו שיש מהות משותפת לחוויות המיסטיות של בני דתות שונות (בדיוק כמו שיש מהות משותפת לחוויית שמיעת מוזיקה של בני תרבויות שונות, הגם שהמוזיקה שהם שומעים שונה לחלוטין).

כמובן שיש גם מימד מובנה בכל חוויה מיסטית – מקובל לא יזכה להתגלות של הבתולה הקדושה ונזיר בודהיסטי לא ישמע קריאה מאת י' צבאות להתנבא על העיר נינוה. אולם מציאת מהות משותפת בכל זאת מכריעה חלק גדול מהפולמוס שמאז שנות השבעים מתנהל בשדה חקר המיסטיקה. אישית אני מסכים עם אידל וארזי, ואף השתמשתי בטיעונים דומים (ובמאמרים משותפים שלהם) בדוקטורט שלי על הפרקטיקות המדיטטיביות במסורת היהודית (בקרוב כספר בהוצאת אונ' תל אביב).

פונדמנטליזם כהפרעה נפשית

למרות שמדובר בחוקרת מאוקספורד, נדמה לי שהכותרת של המאמר הזה, שמבשרת על כך ש"בקרוב ייתכן שפונדמנטליזם דתי יוגדר כהפרעה נפשית", מפריזה לא מעט. ובכל זאת, זה בין השאר המקום שאליו מדעי הנוירו, ובעיקר חלק ממדעני הנוירו, מכוונים אליו, וזה עצוב מאוד. ראשית משום עיקרון חופש דת, שאמור לאפשר לנו גם להיות פנאטים, בדיוק כמו שהוא אמור לאפשר לנו להיות פגאנים או לרצות לבנות את בית המקדש או להיות אישה שמתפללת בטלית בכותל. אז אחרי שהטחת קללות ("פרובוקציה!" "משוגעים!") כבר איבדה קצת תנופה, יש לנו את המדיקליזציה והפתולוגיזציה של סוג מסויים של אמונות דתיות או תשוקה דתית, שמהווה שלב חדש ועלוב של חילון, דרך "מדעית", לכאורה, להכניס את כולם לקופסה של ה"שפויים".

אבל הסיפור כאן הרבה יותר רחב מחופש דת ומאמונות דתיות, ובעיקרו עומד על הזכות שלנו להיות מוזרים, קיצוניים, פסיכים, זכות שהולכת ו"נחקרת" מדעית, ועוברת מדיקליזציה ופתולוגיזציה כאמור. בעיקרו יש כאן את הסיפור של המלחמה בסמים מכיוון אחר: התשוקה של ההגמוניה (הפטריארכלית? הקפיטליסטית? השלימו בעצמכם) לשמור על "הנורמלי" בכל מחיר, לא לאפשר לחריג לפרוץ דרך הסדקים של המכונה הרציונלית-אינסטרומנטלית. לכן אסור להיות מסטול, ואסור להיות פנאט, ומותר להיות הומו אבל רק בתנאי שאתה נחמד.

יש כאן כשל עמוק בהבנת האדם, בהבנת החברה, בהבנת הקיום.

בודהיזם ומדע האושר

"הסריקות הראו גם פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית של ריקרד בהשוואה לנבדקים האחרים, אשר נותנות לו קיבולת חריגה בגודלה לאושר ו"נטייה מופחתת לשליליות", מאמינים החוקרים."

הנה שילוב קטלני של שני טרנדים: האחד, ניורו-קשקשת להמונים, שמציגה ממצאים "מדעיים" למושגים תרבותיים כמו אושר, אהבה, מוסר וכיוצא באלו (אז פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית היא מה שעושה אותנו מאושרים? וואללה!); והשני, הפיכתה של הדהרמה הבודהיסטית לתרפיה נפשית להמונים, שעניינה לא חקירה אינטרוספקטיבית נחושה ומייגעת שמביאה להפגת השנאה, החמדנות והבורות באשר לטבע ההוויה (כפי שהדהרמה משום מה מתעקשת לנסח את הדברים), אלא הפקת "אושר" ואיכות חיים.

אין ספק שמחקרים נוירולוגים זה דבר חשוב, ומדיטציה בודהיסטית עניין לא פחות חשוב, אם כי אצלי לפחות משהו לא עובד: גם אחרי שנים של מדיטציה בודהיסטית, כתבות כאלה גורמות למוח שלי להיות פחות מאושר.

אלוהים כבעיה נוירולוגית

מוסף כלכליסט הביא בסופ"ש שעבר כתבה מעניינת על המימד הנוירולוגי של האמונה, שדה מחקר שפורח בשנים האחרונות (כתבתי עליו לפני כחמש שנים כאן). מה שמנסים להראות כאן היא קורלצה מסויימת בין אמונה לבין תנאים נוירולוגים מסויימים, כך שיהיה ניתן לקשור בין דתיות לבין מצב מוחי, זמני או קבוע, הנוכח אצל מעטים או משותף לכל. הכתבה מעניינת (יש שם בכלכליסט, כבר מתחילת דרכו, דגש מרנין על כתבות יפות בנושאי מדע פופולרי) ואני ממליץ לקרוא אותה. היא מעלה כמה שאלות חשובות. כאן אני רוצה להביא שתי פסקאות מתחילתה, קצת פרובוקטיביות:

מחקר שערך ב־2008 בקרב אמריקאים לבנים בארצות הברית העלה שככל שאדם דתי פחות, כך הוא אינטליגנטי יותר. לפי נתוניו של נייבורג, לאנשים שמגדירים עצמם אתאיסטים מוחלטים יש מנת משכל שגבוהה ב־1.95 נקודות אייקיו בממוצע מזו של אגנוסטיקנים – אנשים שאינם דתיים אך גם אינם שוללים את אפשרות קיומו של אל כל־יכול, ב־3.82 נקודות אייקיו בממוצע מזו של מאמינים ליברליים – נוצרים, יהודים ומוסלמים שטוענים כי הם מאמינים בדתם אך לא מקבלים על עצמם את עולה, ו־5.89 נקודות אייקיו יותר ממנת המשכל של דתיים אדוקים. אתאיסטים, בהפשטה, חכמים בכמעט 6 נקודות אייקיו מדתיים מאמינים. זהו פער יחסית קטן, אך עצם קיומו מעיד על הבדלים מורגשים בביצועי שתי האוכלוסיות.

"זה לא אומר שאמונה באלוהים הופכת אותך לטיפש יותר", אומר נייבורג [פרופ' הלמוט נייבורג (74) מאוניברסיטת ארהוס בדנמרק, שגם מביא מחקרים שמנסים להראות שמנת המשכל של גברים גבוהה משל נשים, ושל לבנים משל שחורים – ת.פ.] בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" מביתו בעיר ארהוס. "ההשערה שלי היא שבעלי מנת משכל נמוכה ייטו להימשך ביתר קלות למי שמציע להם תשובות בטוחות לשאלת הקיום, בעוד שבעלי מנת משכל גבוהה נוטים יותר לספקנות"

האמת? נראה לי שיש בזה משהו. אם כי מהכיוון האמוני ניתן לומר שמנת משכל גבוהה מחבלת באמונה התמימה מפני שהיא מכניסה את האדם ללולאות ספקניות שאין מהן מוצא, ולכן לאדם שלו מנת משכל פחותה יש נגישות טבעית וישירה יותר לאמת האמונית. טענה שר' נחמן מביא דומות לה בחלק משיחותיו.