ספר על החסידות, ומאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש שיצא עכשיו מנסה להיות מעין אינציקלופדיה לחסידות.

הספר, 'אור חוזר: עולמה של החסידות' (הוצאת מגיד ואוניברסיטת בר-אילן), מגיש מאמרים על ערכים מרכזיים שקשורים לתנועת החסידות, כגון דבקות, הלכה, התבודדות, חלום, ארץ ישראל, ניגון, הצדיק ועוד – כמו גם פרקים מקיפים יותר על התופעה בכללותה.

הספר הופק על ידי פרופ' רלה קושלבסקי ונערך על ידי ד"ר אבישר הר-שפי ואת הערכים כתבו חוקרי חסידות מובילים, כצבי מרק, ציפי קויפמן ז"ל, ביטי רואי, רועי הורן, דניאל רייזר ואבישר הר שפי עצמו. מבלי למנות את עצמי ביניהם, יש גם לי מאמר בספר, על נאו-חסידות.

המאמר שלי מחולק לתת-הפרקים הבאים:

– מבוא
– שלב ראשון – נאו חסידות לפני מלחמת העולם השניה: הפניה לפסיכולוגיה ולרוחניות אוניברסלית
– מרטין בובר: נאו חסידות א-אורתודוקסית
– מנחם עקשטיין והאדמו"ר מפיאסצנה: נאו-חסידות אורתודוקסית
– שלב שני: נאו חסידות אחרי המלחמה
– הפריחה על אדמת ארה"ב: נאו-חסידות כתחייה יהודית רוחנית – קרליבך, שחטר שלומי והניו-אייג' היהודי
– הפריחה על אדמת ארה"ב: חב"ד
– נאו-חסידות בישראל (ובאומן): ברסלב
– נאו-חסידות בישראל (וביו"ש): נוער הגבעות והרב גינזבורג
– נאו חסידות בישראל: יצירה ואמנות
– נאו-חסידות בישראל: קולות ציונים-דתיים

לקח לספר הזה לא מעט זמן להגיע לדפוס, אבל הנה הוא כאן, והוא נראה נהדר. תודה לעושים במלאכה.

יוכי פישר על משבר החילוניות – שאינו משבר החילון

יחד עם משבר הליברליזם נוהגים לדבר כיום על משבר החילוניות או החילון. מזה זמן, למעשה מאז שנות השבעים, נפרדנו מתזת הנאורות הבטוחה-בעצמה, זו שחזתה את קיצה המבוייש של הדת, מדלדלת והולכת אל מול אור התבונה והידע. ברור כיום שהמסורות הדתיות למיניהן כאן כדי להישאר. השאלה היא באיזו מידה ועד כמה העולם המערבי החילוני צריך להילחץ מזה.

בגליון שפורסם היום של הזמן הזה (עורך אסף שטול-טראוריג) נמצא מאמר מצויין של ד"ר יוכי פישר על הנושא. כדי להנהיר את אופי המשבר ועומקו, פישר מבדילה בין חילון לחילוניות (אבחנה שערך גם פרופ' גיא בן פורת בספרו 'הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל').

החילון הוא תהליך מקיף וכולל כל, שבמסגרתו פולחן האל הופך מעיקרון מארגן של כלל התרבות האנושית לעוד "עניין" שאפשר לעסוק בו, ואפשר לא. הדת הממוסדת משונמכת מהיותה סמכות עליונה לכל דבר – מהיסטוריה, דרך בריאות ועד מוסר – לכדי ארגון משמעותי אבל, עבור הרוב, מיותר.

החילוניות, מנגד, היא תפיסה אידיאולוגית שעל פיה חיי האדם חייבים להיות מבוססי-תבונה וחופשיים מהשפעת המסורות הדתיות.

פישר מנתחת את המצב כיום בהתאם לתזה של צ'רלס טיילור, שתופס את העולם המודרני כשרוי בתוך "מסגרת אימננטית". הכוונה היא שהמימד הטרנסצנדנטי של הקיום אינו מקבל הכרה (או מוכחש תמידית), וכולנו חיים בתוך הוויה שאינה פונה החוצה מתוך עצמה: אין משהו "מעבר" לחיים או לעולם המטריאלי הנוכחי. מתוך כך נגזרות התפיסות שלנו לגבי חיינו, החל מאופן ניהולם ועד למטרתם. זוהי התוצאה של תהליך החילון.

פישר מצביעה על כך שבעוד שבמקומות כמו ישראל החילוניות נמצאת בנסיגה, החילון עצמו חזק כתמיד. כלומר, ללא ספק יש בישראל פחות ופחות יהודים שאוחזים בתפיסה אידיאולוגית חילונית (זכרו אישים כברדיצ'בסקי וברנר, זכרו שמקימי המדינה היו אידיאולוגית חילונים סוציאליסטים), ויותר אנשים שמתעניינים במסורת. מאידך, גם תהליכי ההדתה שישראל חווה פועלים בתוך המסגרת האימננטית, ולמעשה לעיתים אף מציגים חילון של המסורת הדתית.

דוגמא פשוטה היא העליה להר הבית. ללא ספק, יותר ויותר יהודים ישראלים עולים להר. מאידך, רובם הגדול, כולל שומרי מצוות שביניהם, עושים זאת מתוך מטרה מוצהרת לחזק את הלאומיות היהודית, את ריבונות המדינה, ולא על מנת לעבוד את האל. אין כאן פולחן הפונה אל האל, כלומר אל מה שמעבר, אלא לאומיות, המדגישה את העולם הזה על הישגיו והטובין שהוא מספק.

עוד דוגמא (פישר מביאה את שתיהן) היא הפניה הסובייקטיבית שנחזית בקרב הציונות הדתית. העניין בנאו-חסידות, ההקשבה ל"קול הפנימי", הדגש על אותנטיות בפולחן, על החוויה דתית, אינו אלא ההפנמה (תרתי משמע) של ההגיון של תהליך החילון: האינדיבידואל הופך למקור הסמכות בכל הנוגע לקשר עם האל, לא המסורת או מפרשיה.

וכאן אני מגיע לפסקה המצוטטת בצילום לעיל: יש בישראל חילון הולך וגובר, אבל פחות חילוניות. אין כמעט חילוניות אידיאולוגית, ונדמה לי שפישר מדייקת מאוד כשהיא תולה את העניין בדלות התפיסה החילונית כיום.

אם בעבר האידיאולוגיות החילוניות הציעו סיפור אטרקטיבי ומלהיב – המרקסיזם והמשיחיות המטריאליסטית שלו, הפאשיזם וקהילת הלאום על עתידה המזהיר – כיום האידיאולוגיות הללו קרסו, והחילוניות חוסה תחת כנפי הליבליזם, ובכך נסוגה לכדי תפיסה שלילית ("אני לא אפריע לך, אתה אל תפריע לי"), לא חיובית ("נתאחד ונאבק, פנינו אל השמש העולה").

מאידך, עלינו לזכור שגם נסיגת החילוניות ומופעי ההדתה שאנחנו עדים להם מתקיימים כולם בתוך המסגרת הגדולה של החילון. הדת איבדה את בכורתה. בישראל היא הופכת תכופות לעניין אישי, או משועבדת לאינטרס הלאומי. במקומות שהיא מתעקשת להנכיח את עצמה ולהפוך שוב לעיקרון המארגן (איראן, סעודיה, אפגניסטן) היא נאלצת להשתמש באלימות והופכת לגרוטסקה.

אנחנו בעידן חילוני, וזה לא הולך להשתנות. זאת משום שהאדם תופס את עצמו ואת זולתו באופן שונה לגמרי מכפי שהיה עד לפני כמה מאות שנים. משהו משמעותי מאוד קרה עם הכניסה למודרנה. אגב, בדיוק כתבתי על זה ספר.

ספר חדש על הציונות הדתית ובו מאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כולל שלל מאמרים על הציונות הדתית מאת חוקרים ואנשי הגות כמוטי ענברי, רות קלדרון, חנה קהת, ניסים לאון, שוקי פרידמן, אבינועם רוזנק, גילי זיוון ואליעזר שביד. הוא נערך על ידי יאיר שלג וכולל גם מאמר פרי עטי.

כותרת המאמר שלי היא "'הגיע הזמן לשים דגש על הנפש': ההתעוררות הנאו־חסידית בציונות הדתית ומשמעותה". הוא סוקר את חדירת הרוחות הנאו-חסידיות לתוך הציונות הדתית, את המאבק נגדן, ולבסוף את נצחונן המובהק. להלן קישור למאמר.

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

ביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:

 

באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)

 

מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.

ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:

מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).

 

והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.

 

והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

מאמר שלי על נאו-חסידות בגיליון 'ארץ אחרת' החדש

גיליון חדש של 'ארץ אחרת' יצא לאור ובתוכו מאמר שלי על נאו-חסידות: שורשיה, מאפייניה, הוויתה כחלק מהרוחניות העכשווית הכללית, וחיבורה המאתגר והמתוח למסורת היהודית. אני מנסה להבהיר כיצד תהליך החילון עצמו הוליד את הטיפוס הספציפי של המחפש הרוחני שמתעניין בחסידות אולם מסרב להיות חסיד, לפחות באופן המסורתי, ומביא שתי דוגמאות מייצגות: את ר' זלמן שכטר שלומי, ואת ר' ארז משה דורון.

הכניסה היא למנויים בלבד, ואפשר לעשות מנוי לחודש תמורת 20 ש"ח, ומי שיעשה יוכל לקרוא גם מאמרים מעניינים של ברוך כהנא על הרב גינזבורג ושל נעמה צפרוני על ר' שלמה קרליבך. ורק אומר שלצערי העימוד של הטקסטים נוראי, הציטוטים אינם מסומנים והטקסט אף לא מחולק לפסקאות. חבל.

פולמוס גרין, סיבוב נוסף

הגליון הנוכחי של מגזין 'שמע' מוקדש לסיבוב נוסף בפולמוס הנאו-חסידות של ארתור גרין (הנה הסיבוב הקודם). כבסיבובים הקודמים, גרין, מהמנהיגים הבולטים של ה-Jewish Renewal בארה"ב, מציג את משנתו בדבר הצורך בהתפתחותה של יהדות (ואולי, היהדות, לכדי) רוחניות פנתאיסטית הנשענת על מקורות חסידיים בעיקר כדי להציע ליהודי של זמננו דרך קוהרנטית מבחינה רציונלית וחיה מבחינה חוויתית של עבודת ה'. כתשובה לגרין מביא הגיליון שלל של דוברים, ממומחה אקדמי לקבלה דרך ראש ישיבה מודרן-אורתודוקסי ועד אמנית. לא תמצאו כאן אף אחד שמתעקש על האמת ההיסטורית ופשט המקרא של מעמד הר סיני, ודווקא משום כך מדובר בפולמוס מעניין ומאתגר. בעיקר לדעתי מעניינת תגובתו של צמח יורה, שומר מצוות שמצהיר שהוא אגנוסטי באשר לקיומו של אלוהים, אבל שהוא חושב שיש ערך רב בדבקות במסורת ובהלכה, אשר מתוכן עולה מסגרת משמעותית לחיים. אני לא אגנוסטי ואני גם לא חושב, כמו שיורה כותב, ש"מה זה משנה" אם חלק מהאמונות שלנו נמצאות בסתירה לממצאי המחקר, אבל אני כן חושב שהוא מזהה משהו שגרין מפספס, והוא שיש רבדים בנפש שמסוגלים לחיות עם דיסוננס לוגי ואף להיות מופרים ממנו. עד כמה שאני אוהב ואף מתרגל את דרכו של גרין נדמה לי שהוא מתעקש יותר מדי על קוהרנטיות רציונלית, ונותן מעט מדי משמעות לכוחות אחרים, לפעמים עמוקים יותר, שגם הם מניעים אותנו.

כאן כעיתון, כאן באתר.