מתנחלים

'אני ה" – סרטו החדש של רינו צרור

2014-10-11_224356

ראיתי סוף סוף את סרטו החדש של רינו צרור, 'אני ה". סרט טוב, מעניין, מלמד, לא כתב פלסתר, לא עוסק בדמוניזציה של "האחר". שתי נקודות תפסו את עיני:

1. הראיון ממנו לקוחוים הפריימים להלן, עם הרב ישראל אריאל, תלמיד ותיק של הרב יצחק גינזבורג. מפחיד, מדכא, מעורר. יהודי שצוהל מטבח 29 מתפללים מוסלמים, שמשבח ומהלל את ברוך גולדשטיין. יש עוד רבים כמוהו, שלא יהיה ספק, אבל כשהוא מדבר בהתלהבות, בכנות, מול המצלמה, אנחנו נחשפים לתורה הזאת כפי שמעולם לא נחשפנו אליה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דיבורים כאלה אל המצלמה. (הערה: לדעתי לא הודגש מספיק ההבדל בין תלמידי הרצי"ה קוק לתלמידי הרב גינזבורג. אלו שתי אסכולות שונות).

2. כל המרואיינים בסרט הם מתנחלים מהציונות הדתית ולווייניה, וצרור דואג להביא קולות שונים מקרבם, מתונים לצד קיצונים. קול מתון אחד שייך לד"ר מיכה גודמן, שהוא כריזמטי ואולטרה-רהוט כהרגלו. קול מתון שני הוא של הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בעוד שגודמן אינפורמטיבי ומעניין, פיוטרקובסקי מדברת מהלב. בצורה ראויה לשבח צרור פותח וסוגר את הסרט איתה, והיא אומרת דברים נכוכים וקשים על הקלקולים שהיא רואה סביבה. הסרט מסתיים באמירה קשה ביותר שלה, בתקוותה "שהדברים ילכו לפיצול", כלומר פיצול בתוך הציונות הדתית, כשמצד אחד החרד"ל והימין הקיצוני, ומצד שני הציונות הדתית המתונה יותר. אני בטוח שלפיוטרקובסקי לא קל, בלשון המעטה, לומר דברים כאלה, אבל טוב מאוד שאמרה אותם. הפיצול כבר קיים בממדי-חיים רבים, והפיכתו לרשמי תאפשר לכל צד לחדד את עקרונותיו, ולהאבק עליהם. ומאבק כזה נחוץ.

מילה אחרונה: הבימוי (של צרור) והצילום (דנור גלזר) מצויינים, והופכים את הנופים והדוברים לקרובים, לחיים, לעיתים למאיימים ולעיתים לחודרים. בקיצור, מומלץ. כאן.

גיליון נקודה האחרון (בהחלט)

גיליון נקודה האחרון הוא האחרון ממש, שכן כתב העת המעניין הזה נסגר. כדרכו הראויה לשבח, גם בגיליון הזה לא נחסכת ביקורת פנימית, כפי שניתן יהיה לראות מחלק מהציטוטים שאביא מיד. לכשעצמי רכשתי מנוי על נקודה מעט לפני הפינוי מעזה, מתוך עניין לראות בשידור חי משבר בתוככי תנועה משיחית מודרנית. קיבלתי יותר משציפיתי ועם הזמן ממש חיכיתי לגיליון חדש. פשוט: רק בנקודה יכול היה אדם למצוא מאמרי מעוף תיאולוגיים שממריאים למחוזות מטאפיזיים שנדמה שבעולם המודרני יצאו מזמן מהאופנה. עם כל חוסר ההסכמה וחוסר האמונה שלי באלה, מאוד אהבתי להיתפס ברוחם ולקבל מהם השראה. כבר לא כותבים ככה, כמו שאומרים, ואני מקווה שדווקא כן יכתבו כך ב'מקור ראשון', לשם אמורים התכנים של נקודה לעבור כעת.

טוב, הנה כמה ציטוטים, לפי סדר הופעתם בגליון:

ימימה חובב

"בשנים האחרונות חלקים יותר ויותר משמעותיים מאתנו מאמצים מאפיינים אחרים של הנקודה [מלבד החלטיות, קוטן והכרחיות – ת.פ.]. מציבור שחלש בעבר על מרחבים של דעת ועניין, שהיה פתוח לעולמות רחבים של ידע ועשייה, של מפגשים אנושיים, רבים מאיתנו מייצגים מגמה של התכנסות לתוך עצמנו, לתוך דל"ת אמותינו, לתוך שטחה של נקודה. מאמצים תפיסה של הסתגרות, תחושה של נרדפות. עבריות במובן הפחות טוב שלה, של כל העולם מן העבר האחד ואנחנו מן העבר האחר. (עמ' 39)

הרב יהודה יפרח

"[ה]ישיבות המזוהות עם משנתו של הרב קוק […] איבדו את המרחב המיסטי וגם את הפוטנציאל היצירתי שטמון בו. [… לעומתן] נראה לי שיש קווי דמיון עמוקים בין תלמידי הרב מנחם פרומן ויוזמות השלום החדשניות שלהם לבין תלמידי הרב יצחק גינזבורג מיצהר. עם כל הפערים הגדולים שבין הקבוצות, נדמה לי ששתיהן מונעות ממקום חי, תוסס ודתי מאוד, שמתחדש כל הזמן ואינו קופא על שמריו. (עמ' 43)

יהודה עציון

"אם לא הצלחנו למנוע את הבשלת חטאה של המדינה הזאת, אם הובילוה שירה ויועציה על עברי פי הפחת הזאת, אם רוצה היא ללכת מכאן [מהשטחים – ת.פ.] ולנטוש – אבוי כי אומר זאת – שתלך, שתנטוש. […] שתתקפל ותלך. אנחנו נשארים. (עמ' 57)

נדב שנרב

"הנה החידה השבועית לילד: לאן נעלם הרב קוק? הציטוטים התכופים והשיעורים הפופולריים בספרי ה'אורות' השונים ובספרי הרב קוק האחרים כמעט ואינם נשמעים. את מקומם תפסו מגוון רחב של תורות וגישות רוחניות – מחב"ד וברסלב ועד טיפולי זוגיות ועצות לחינוך ילדים – שרובן אינן אלא גרסאות רדודות של זבל ניו-אייג'י, לפחות באופן בו הם משווקים.

[… ובאשר לתיאולוגיה המרכזניקית:] ראשית, המרכזניקים טענו שאין באמת הבדל בין דתיים לחילוניים, למרות שם התעקשו בדרך כלל – ומתעקשים עד היום – שלא לפרוט את האמירה הזו לפרוטות מעשיות. […] הדרך הזו היתה אמורה להשתלב עם שני כיוונים נוספים: השלמות, התפיסה שלכל פרט ולכל כלל, ובפרט ל"כלל ישראל", יש איזשהו מצב של "עמידה על מתכונתו", שמאפשר לו להגיע אל התכלית הרצויה בהתפתחות טבעית ופנימית. […] במקרה של כלל ישראל מדובר בשלוש השלמויות – עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. ההרגשה ששלמות הארץ – ולפיכך הבסיס לצמיחה רוחנית בריאה – בסכנה, היתה המנוע הראשוני של גוש אמונים ההיסטורי.

מעל לכל ניצבת הנחת ההרמוניה המיסטית, המחשבה שאומרת שבעומק הדברים שום דבר, שום שאיפה פנימית ועמוקה של האדם, של ציבור ושל עם, אינה סותרת שאיפות דומות של אנשים ושל עמים אחרים. לכן הציפייה היתה שככל שננוע בכיוון הנכון […] נקלע אל הנקודה הפנימית של הכלל והפרט, ונזכה לאהדה, עד כדי הצטרפות לדרכינו, מצד חילונים, חרדים ואפילו גויים.

את מה שקרה בשלושים השנים האחרונות אפשר לסכם, פחות או יותר, בכך שהמהלך, גם אם לא מיצה את עצמו, הצליח יפה מאוד והגיע רחוק מאוד, ובכל זאת לא הביא לתוצאות המקוות. […] בסופו של דבר אף אחד, או כמעט אף אחד, לא עומד ומתפעל, ובוודאי שלא מצטרף. […] ההתיימרות של המרכזניקים להבין את ההיסטוריה מנקודת מבט עמוקה יותר או גבוהה יותר, ולנסח דרכי פעולה פוליטיות כאן ועכשיו לפי התובנות שלהם הוכחה על ידי המציאות כשגויה. (עמ' 78-80)

הרב יובל שרלו

בשנים האחרונות השתלט על העולם הציבורי שלנו שיח של בכיינות. כתבי העת שלנו הפכו לכלים שחושפים עד כמה כל מי שמסביב נוהג רע, שונא אותנו, מניפולטיבי במתכוון, ומבקש למעשה להדיר ואתנו מכל מקום. זהו כמעט שיח נוצרי: אנחנו אלה שנדחים על ידי הציבור אולם נושאים את עוונו על כתפינו; אנחנו בעלי תודעת השליחות הגדולה שנשלחים לבשר את האור הגדול לכל המציאות; אנחנו אלא שבהם תלויה ביאת המשיח; אנחנו הסובלים ישסורים גדולים כי אנחנו הצודקים, ועוד ועוד. (עמ' 87)

פני הגליון

למתנחלים אין סקרנות אינטלקטואלית

כך טוען ישראל הראל, במאמר בגליון האחרון של "נקודה", כפי שהתפרסם באתר "סרוגים". זה מזכיר לי שיחה עם חברה לשעבר, אורתודוקסית שגדלה בהתנחלות, שכשסיפרתי לה שאני מנוי היא צחקה ואמרה שאף אחד לא באמת קורא את זה, חוץ מכל מני מעופפים או חוקרים. זה בדיוק מה שאומר הראל:

למעלה מחמישים אחוז מהמנויים היו אינטלקטואלים ואנשי מדעי המדינה, סוציולוגיה והיסטוריה של הציונות – גם מאוניברסיטאות מחו"ל – שלא יכלו להרשות לעצמם שלא לקרוא את העיתון הזה, המבטא מחנה חדש, רב משמעות מבחינת השפעתו, בחברה הישראלית. לרוב הציבור המתנחלי, לעומת זאת, לא היה צורך בכתב עת תרבותי ואינטלקטואלי ברמה שאליה רציתי להביא את 'נקודה', משום שהווייתם הייתה אחרת, בעיקר דתית, ולא הייתה קיימת סקרנות אינטלקטואלית.