מתיו ריקאר

בודהיזם ומדע האושר

"הסריקות הראו גם פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית של ריקרד בהשוואה לנבדקים האחרים, אשר נותנות לו קיבולת חריגה בגודלה לאושר ו"נטייה מופחתת לשליליות", מאמינים החוקרים."

הנה שילוב קטלני של שני טרנדים: האחד, ניורו-קשקשת להמונים, שמציגה ממצאים "מדעיים" למושגים תרבותיים כמו אושר, אהבה, מוסר וכיוצא באלו (אז פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית היא מה שעושה אותנו מאושרים? וואללה!); והשני, הפיכתה של הדהרמה הבודהיסטית לתרפיה נפשית להמונים, שעניינה לא חקירה אינטרוספקטיבית נחושה ומייגעת שמביאה להפגת השנאה, החמדנות והבורות באשר לטבע ההוויה (כפי שהדהרמה משום מה מתעקשת לנסח את הדברים), אלא הפקת "אושר" ואיכות חיים.

אין ספק שמחקרים נוירולוגים זה דבר חשוב, ומדיטציה בודהיסטית עניין לא פחות חשוב, אם כי אצלי לפחות משהו לא עובד: גם אחרי שנים של מדיטציה בודהיסטית, כתבות כאלה גורמות למוח שלי להיות פחות מאושר.