משיחיות

הרב פרומן נגד עליה להר הבית

תוך עלעול בספר החדש שמקבץ מאמרים של הרב מנחם פרומן ז"ל, נתקלתי בפסקה להלן, חלק ממאמר שלם, אשר תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד" מציג את עמדת הציונות הדתית ביחס להר הבית ובית המקדש. כפי שאפשר לראות, העמדה היא שלא עולים, לא עושים דבר. הוא אף פונה לפלסטינים ומבקש להרגיע אותם ש"תפיסת עולם אקטיביסטית בנושא ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל יכולה להיות מאוד פאסיבית בנושא הר הבית." שנת הפרסום: 1991. אני משאיר לכם להסיק מה השתנה מאז ולמה כיום חלקים לא קטנים בציונות הדתית מדברים אחרת לחלוטין.

2014-11-05_124738

הציונות הדתית נעה לכיוון הר הבית

ייתכן שלמראה הסריקה להלן (מקור ראשון של היום, עמ' 9) של דברים מאת הרב רונן נויברט רובכם ישאלו את עצמם למה אני בכלל טורח להטריד אתכם עם זה, אבל לדעתי אנחנו רואים כאן אילוסטרציה מדהימה לתהליך משמעותי שעובר בשנים האחרונות על הציונות הדתית, תהליך שבמסגרתו העיסוק בהר הבית ובבית המקדש עובר מלהיות נחלתם של מיעוט המשוגע לדבר, לנחלת המיינסטרים הסרוג.

הרב נויברט הוא מנכ"ל ארגון בית הלל, ארגון הרבנים הליברלי והמתון ביותר בציונות הדתית. אם אפילו הוא מדבר על הצורך לעבור מהכותל להר הבית, על כך שעל ההר יש כרגע "שועלים" ו"בזיון ושממה"(!), ועל ההזדמנות שיש לנו כיום להתקרב "למקדש האמיתי" – נפל דבר, והפעילים למען העלייה להר הבית ובניית המקדש יכולים לברך שהחיינו (אבל קודם לקנות גרביים חדשות כמובן!).

מדובר בתופעה דרמטית, שמתעוררת בניגוד גמור למסורת ההלכתית, ומבטאת שינוי תפיסתי בציונות הדתית. על הגורמים לתהליך הזה כתבתי מאמר שאמור להתפרסם אחרי החגים בגליון 'אקדמות' הבא. על תוצאות התהליך הזה מוקדם לדבר, אבל אני מוכן לנחש שמשם יתחיל מעגל הדמים הבא.

Scan1001323

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

גאולה דרך חטאים

ודאי שמעתם כבר על על ה"כת" החדשה שסירסרה בנשים ושידלה אותן לזנות עם לא-יהודים תמורת כסף. מדובר בששה תושבי קריית ארבע, אשקלון וירושלים, מהם אשה אחת, שהבטיחו לנשים שאם יקיימו יחסי מין עם לא-יהודים הן תקרבנה את הגאולה.

בלי להיכנס לפרטי הפרשה (שאני כמובן לא מכיר), היא נותנת לנו הצצה אל רעיון ותיק למדי בדברי ימי היהדות, והוא שהמשיח יוולד מתוך חטא. העניין הגיע לשיא בשבתאות, אבל גם בקבלה לפני כן ואפילו במקרא אפשר למצוא לו הדים, שהרי פרץ, שמשושלתו נולד דוד המלך וייולד המשיח, הוא צאצא של יחסי מין אסורים בין יהודה לתמר, שהיא אשת בנו.

השבתאות כאמור הביאה את הענין הזה לשיאים חדשים על ידי פענוח חטאים ארציים בעזרת התיאוסופיה הלוריאנית, כלומר קבלת האר"י. על פי זו יש להעלות לשמיים את כל הניצוצות האלוהיים שכלואים בחומר (וגם אנשי הקבוצה הנוכחית דיברו על ניצוצות), ודרך אחת לעשות זאת היא לחטוא, שכן גם בחטא – ודווקא בו – כלואים ניצוצות. מכאן הדרך קצרה לחטאים לשם גאולה.

לסיום, הרשו לי להביא עוד סיפור ברסלבי מהספר המצויין שיצא עכשיו, 'כל סיפור רבי נחמן מברסלב' שערך צבי מרק. אל הסיפור הזה נחשפתי בעקבות שיחה עם אלחנן שילה, שגם היה בין העמלים על הוצאת הספר. ובסיפור תוכלו למצוא שד שמבטיח לתלמיד חכם שאם הוא יבוא על אשתו בנידה היא תתעבר בנשמת משיח. works every time. שימו לב שבסופו מסתבר לנו שתורתו של ר' נחמן נמצאת במעמד מיוחד, עליון אף על "תורת אמת"…

2014-09-07_195924

האם הרבי מליובאוויטש סבר שהוא המשיח? פולמוס אקדמי

בגליון מוסף 'שבת' של מקור ראשון האחרון ראיין אריאל הורוביץ את ד"ר אלון דהן בקשר לתנועת חב"ד. דהן כתב את המחקר הטוב ביותר לדעתי על תפיסתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, מחקר שעתה לשמחתי הרבה (פשוט כל הדוקטורט מצולם אצלי בארון וזה לא אסתטי) ייצא כספר. בין השאר, דהן טוען שהרבי סבר מתחילת דרכו שהוא המשיח, ושגם כיום הרוב המוחלט של חסידי חב"ד בטוחים שאכן כך.

שתי הטענות הללו, לעניות דעתי, נכונות בהחלט. על תודעתו המשיחית של הרבי כתבתי בעצמי מאמר שהופיע ב'תכלת' ז"ל והסתמך גם על מחקרו של דהן, ומשיחות עם חסידים בהווה ולשעבר ברור לי שרוב החסידות כיום היא "משיחית", והויכוח הוא רק על מידת הפומביות שיש לתת לאמונה הזאת.

והנה, בצורה קצת תמוהה הביאו לצד הראיון עם דהן תגובה ארוכה מפי ד"ר יחיאל הררי, שכתב לא מזמן את הספר 'סודו של הרבי'. על הספר הזה כבר כתבתי ב'עין השביעית' שהוא אינו אלה כתב הגיוגרפי שאינו מחדש דבר, נסמך על מחקרם הגדול של הפרופסורים פרידמן והיילמן ומסתיר עובדות שהיו יכולות להביך את חסידי חב"ד.

הררי טוען בתגובתו שהוא "לא יודע" אם הרבי סבר שבהוא המשיח או לא, וששאר טענותיו של דהן גם אינן מחזיקות מים. אלא מה? הררי הוא חסיד חב"ד, וכזה ששיך לחלק הקטן שמנסה להכחיש שהרבי התכוון שהוא המשיח. תגובתו לוקה בחוסר יושרה שכן הוא אינו מגלה שהוא צד פנימי בעניין, וכמו ספרו, מגלה נרפות אינטלקטואלית.

האם הרבי סבר שהוא המשיח ואף רמז מפורשות שהוא המשיח? בהחלט כן. ראו הדוקטורט של דהן, ראו המאמר שלי לעיל, וראו למשל גם את שירת "יחי אדוננו … המלך המשיח" ששרו חסידיו של הרבי מולו, ובעידדו. וזה רק סרטון אחד מני כמה.

מילה על יוסי בן דוד (עוד משיח)

בצוק העתים ובדכאון המאורעות עבר בשקט דבר הבאתו לפני שופט של יוסי בן דוד, מנהיג הקבוצה שחטפה, רצחה ושרפה את מוחמד אבו ח'דיר. הלה ניצל את ההזדמנות להכריז שהוא המשיח, והייתי רוצה לומר על זה כמה מילים. כידוע, חשודים בביצוע פשע נוטים לעטות על ראשיהם כיפה. כאן יש לנו שדרוג מתוחכם של הנטייה הזאת: אדם שכבר מזוהה כשומר מצוות הולך צעד נוסף וטוען שהוא המשיח. לכאורה המשך הגיוני, יש שיאמרו אף לגיטימי. אבל רגע – יש כאן גם היפוך מתוחכם: כיפה חובשים כדי לסמן לשופט את תכונותיו התרומיות של החשוד, את ערכו הסגולי, לאמור "היי אני אדם ירא שמיים ומלא ערכים וגם יהודי טוב – בדיוק כמוך השופט, נכון? אז רחמים אחי, רחמים על סחבק." אבל "המשיחיות" באה כאן כדי לעשות דווקא את ההפך, על מנת לומר לשופט "היי אני אדם מחורפן לחלוטין ונטול כל יכולת להבדיל בין טוב ורע. טוטל סייקו, כן? אני כל כך שונה ממך עד שאתה לא יכול למעשה לשפוט אותי. אנא העבר אותי לשירותי הרווחה." כלומר השדרוג מכיפה למשיח הוא מניה וביה גם שינמוך ממענטש לפסיכי. וכאן כמו כאן, יש לקוות שהשופט יהיה חכם מספיק לא לקנות את הבלוף.

לפעמים כדאי לקחת מניעים דתיים ברצינות

בין ה-28 לפברואר ל-19 לאפריל 1993 צרו כוחות אמריקאים על חווה גדולה בווקו, טקסס. בחווה התבצרו מעל מאה מתנועת ה-Branch Davidians, תנועה נוצרית מלניאריסטית שמנהיגה, שכונה דיויד כורש, נחשב על ידי חבריה למפרש נבואי של כתבי הקודש. כורש ראה עצמו כ"שה" שספר התגלות יוחנן חוזה שיגיע לקראת קץ הימים. כשה הרשמי של הגאולה כורש לקח לעצמו "נשים ברוח", כלומר התחתן עם נשים רבות, חלקן למעשה ילדות שגילן לא היה יותר מ-12. בטקסס אז היה מותר להתחתן רק מגיל 14, ורק עם אישה אחת. המנהג הזה שלו זיכה אותו בהאשמות של פוליגמיה ואינוס קטינות, ומכאן המצור.

אחרי ניסיון פריצה לא מוצלח בה נהרגו ארבעה סוכני FBI ושישה מחברי התנועה, תגברו כוחות הממשל את כוחותיהם, והביאו למקום 668 סוכנים, 15 אנשי צבא, 156 שוטרים מגופי שיטור שונים בטקסס, 6 מפקחי מס, 4 רכבים משוריינים ו-12 טנקים. המצור נגמר בכניסה אלימה של הכוחות לחווה תוך שימוש בגז מדמיע, שכפי הנראה נדלק כשנפגש עם הנרות שדלקו שם, והביא לשירפה שבה נהרגו 83 מחברי התנועה, ביניהם 28 ילדים וכן כורש עצמו.

מה שעניין במיוחד בכתבה הבאה מהניו-יורקר, היא שהיא מסבירה מה הכשיל את כוחות הממשל במשא ומתן שלהם עם כורש. מעדויות שונות עולה שהממשל התייחס למצב כאילו כורש מחזיק את השאר כבני ערובה, וכאילו הוא עצמו שרלטן וחרמן שכל מה שמעניין אותו הוא כוח ומין. המו"מ התנהל בהתאם, כ"אירוע חטיפה", כאשר נציגי הממשל מנסים להגיע איתו להסדר שיענה על צרכיו לכאורה, ויאפשר לאחרים לצאת בשלום. בינתיים כורש וחסידיו התייחסו אל המצור כאילו הוא מסמן את עקבתא דמשיחא, תחילתם של קץ הימים, וחיפשו כל הזמן רמזים להגשמתן של הנבואות, שכורש עצמו פירש להם בעבר.

בקצרה: חוסר הנכונות של הצוות העצום שמחוץ לחווה, שכמובן כלל פסיכולוגים ומומחים למו"מ במצבים כאלה, להפנים שכורש אינו פסיכופט ואינו שרלטן אלא פועל מתוך היגיון פנימי קונסיסטנטי משלו, ושחסידיו אינם מוחזקים בניגוד לרצונם אלא חיים בהתאם לאמונותיהם, הביא לאחד האסונות והמחדלים הגדולים של הממשל האמריקאי בטיפול במצב שכזה.

ערב השקה לספר 'קוקיזם'

אתמול התקיים עקב השקה לספר 'קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו' מאת פרופ' גדעון ארן. האולם היה לא מלא אלא מתפקע, והקלטתי את הדוברים, ביניהם אני, כדי שלא רק שמי שהגיע יוכל לשמוע. ו"ר הערב היתה פרופ' תמר אלאור.

בקצרה, אני דיברתי (דקה 5:35 והלאה) על שני הכשלונות של הקוקיזם, על הסיבה לכשלונות ועל שתי תולדות שנולדות מתוך אותם כשלונות. הכשלונות הן חוסר היכולת של גוש אמונים לקרב יהודים למורשתם ובעצם להחזיר אותם בתשובה, והתרסקות חלום ארץ ישראל השלמה. התולדות שציינתי הן ההתחרדות של ישיבות הקו והעניין הגובר בהר הבית, בהתאמה.

יהודה עציון (דקה 21:10 והלאה) דיבר על כך שהציונות הדתית מעולם לא אימצה במלואה את תורתו של הרב קוק, ושאף הוא לא אימץ את תורתו במלואה, שהיא הקמת תנועה עצמאית שתהיה תחילה עזר כנגד לציונות החילונית, ולבסוף תתפוס את הנהגת המדינה. במקום זה עסקו בפרשנות מטאפיזית לאירועים החילוניים. עציון סיכם שזו המשימה שלפנינו.

פרופ' עמנואל אטקס (דקה 38:28 והלאה) דיבר על המשקל המשיחי בתורתו של הרב צבי יהודה, על ההתעוררות שלו אחרי מלחמת יום כיפור דווקא, ועל האלימות שהוא נושא בתוכו.

ד"ר מיכאל פייגה (דקה 52:50 והלאה) דיבר על הספר מבחינה מתודולוגית ועל מה שלמד מגדעון ארן מבחינה זו.

דברי סיכום נישאו על ידי פרופ' ארן (דקה 1:09:25 והלאה). הוא התייחס בהם לשמונה נקודות שונות שמסכמות את מפעלו של גוש אמונים ומצבו כיום, מתוך השוואה לשאיפות דאז ולשאיפות שעדיין קיימות כיום.

הנה הקישור להאזנה.

הריבונות על הר הבית והמשיחיות הקוקיסטית המתפתחת

ב'מגזין' עם אושרת קוטלר אתמול הובאה כתבה מאת רועי שרון על הר הבית והמתיחות סביבו. הכתבות האלה בסופו של דבר מחזוריות למדי, אולם שרון מצליח להביא שתי אמירות מעניינות: אלוף במיל. גדי שמני מודה שהר הבית למעשה לא בידינו (אלא בידי הווקף, הפלסטינים והירדנים), ויהודה עציון חוזה שכיפת הסלע ומסגד אל-אקצה יהרסו בידי ישראל.

באשר לאמירתו של שמני, אין ספק שיש מחדל של פיקוח על מה שמתרחש על ההר, ומה שמתרחש הוא הרס מתמשך של התוואי העתיק של המקום. אף שלא חוקי להכניס כלי עבודה כבדים למתחם (בולדוזרים וכו') הם נכנסים ועובדים במקום (ראיתי במו עיני לפני כשלושה חודשים). הנרפות של ממשלת ישראל כאן היא לדעתי תולדה של העדפת ההתנחלויות, קצת בדומה לעניין שחרור האסירים. מתוך שלא רוצים לעורר מהומה שתפגע בסופו של דבר במפעל ההתנחלויות, מעדיפים לשתוק ולא להתעקש על ריבונות ישראל במקום. עבור מנהיגי המדינה לא שווה לעורר מהומה רק בגלל עתיקות (או תפילת יהודים) – עדיף לשמור את האנרגיה לדברים חשובים יותר, כמו ההתיישבות בשטחים.

באשר לעציון, יש לשים לב שדרכו היום שונה מזו שבעבר. בעוד שבזמן המחתרת הוא יצא לפעול לבד, כחלוץ לפני המחנה, וניסה לפוצץ את כיפת הסלע בעצמו, כיום הוא מחכה להתעוררות כללית של העם, ומקווה (אני מעריך) שהמדינה, או לכל הפחות גל גדול של אקטיביזם עממי, יעשה את המעשה. על סוגים השונים האלה של משיחיות כתבתי בעבר כאן.

ובהזדמנות זו אזכיר שביום רביעי זה ידבר עציון בפאנל שבו גם אני אשתתף, לרגל צאת ספרו של גדעון ארן, 'קוקיזם'. הפלייר אחרי התמונה להלן.

2014-01-05_063024

 

2014-01-01_115418

סקר המקדש השנתי

במה שכנראה הופך למסורת, תנועות שוחרי המקדש ערכו סקר על עמדות הציבור ביחס להר הבית. על פי הסקר 30% מהיהודים בארץ בעד "הקמת בית המקדש", 45% נגד. כפי שאמרתי לכתב, ניר חסון, זו תוצאה לא ממש מרשימה, מפני שלהיות באופן כללי "בעד" בית מקדש לא אומר הרבה. כמו לומר שאתה "מאמין באלוהים" – מה זה אומר? אתה עושה משהו בקשר לזה? זה משפיע איכשהו על החיים שלך? בקיצור, זו הצהרה ריקה.

ואכן, בסקר דומה מהשנה שעברה, כאשר שאלו את היהודים בארץ "האם צריך להתחיל *עכשיו* בבניית בית המקדש?", ענו 61% מכלל הציבור בשלילה, כולל 91% מהחילונים ו-57% מהציונים-דתיים. למה? כי כאן יש התחלה של פעולה ממשית, של מחוייבות למשהו שאינו הצהרתי בלבד. (ראו על הסקר הקודם כאן)

יש לשים לב שבסקר הנוכחי רק 20% מהחרדים בעד הבנייה (מתישהו!) של בית המקדש, ו-62%(!) מהם נגד. לעומת 31% מהחילונים ו-45% נגד. כלומר החרדים עוד פחות רוצים זאת מהחילונים, וזו שוב עדות לאמורפיות של הרצון הזה: למי שהדת היא לא חלק מהותי מחייהם אין בעיה לזרוק הצהרות על רצונם במקדש.

מה שכן, עלתה התמיכה היהודית באפשרות להתפלל על הר הבית: 59% לעומת 52% בסקר הקודם. כפי שאמרתי לחסון, אין ספק שתנועות המקדש מצליחות להכניס את הנושא לסדר היום.