משיחיות

התפתחות הרעיון המשיחי (והתורה)

Captureאני אוהב את סדרת הספרים של פרופ' ישראל קנוהל על התנ"ך ורעיונותיו. קנוהל הוא חוקר מקרא חשוב שלא חושש לכתוב ספרים קצרים בהם הוא מתמצת נושא מסויים בידענות ובחן, ובעצם מנגיש אותו לציבור הרחב. זה חשוב וחיוני לדעתי, וזו משימה אינטלקטואלית שאקדמאים רבים מדי זונחים.
,
בספרו החדש (הוצאת דביר) מתחקה קנוהל אחר התפתחות הרעיון המשיחי בישראל. הוא עוקב כרונולוגית אחרי הנביאים שהציגו לראשונה (ישעיהו א', הושע, ירמיהו, ישעיהו ב' והלאה), אחרי דעיכת הרעיון בתחילת ימי בית שני, שובו בסוף ימי בית שני, הפעם עם חילוקי דעות בין קבוצות יהודיות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, נוצרים ראשונים).
ץ
כאמור, הספר מרתק וקריא מאוד כאחד (שבחים לעורך עומרי שאשא). בין לבין קנוהל גם מזכיר, ממש בשני עמודים, איך נוצרה התורה. כלומר חמשת החומשים. על פי קנוהל (הוא כתב על הנושא רבות בספר אחר, 'איך נולד התנ"ך') עזרא הסופר עולה מבבל לישראל סביב שנת 450 לפנה"ס, והוא זה שמביא איתו את התורה.
ץ
קנוהל מבאר שהתורה כפי שאנחנו מכירים אותה נוצרה מהמקורות הקדומים יותר שמרכיבים אותה (J, P, E, השירות הקדומות ועוד) בבבל. המקורות הללו, לבד מספר דברים שנכתב לחוד ומאוחר יותר, עברו יחד עם גולי בבל אל בבל, ושם עובדו, עובו ונערכו על ידי חכמים/סופרים כלשהם לספרי התורה בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. אל אלה הוסיפו את ספר דברים.
ץ
עזרא הסופר לקח אותם והגיע איתם אל ישראל במאה החמישית לפנה"ס כאמור. כדי ליידע את העם שיש קאנון חדש הוא מכנס מעמד פומבי של הצגת התורה החדשה. ב"אחד לחודש השביעי", התאריך המוכר כיום כ"ראש השנה", מכנס עזרא את העם וקורא בתורה לפני הקהל.
ץ
התגובות לא היו חיוביות: "כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה, ח, ט). הסיבה שהעם בוכה, מסביר קנוהל, היא מפני שהוא פשוט לא מכיר את החוקים שהוא שומע, וחושש שהוא חי בחטא. עזרא מרגיע אותם ומבטיח שמעכשיו יהיה בסדר.
ץ
ועוד דבר: מסופר לנו כי "וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" – מסתבר שבתורה החדשה שעזרא הביא מבבל מצויין שצריך לחגוג את חג הסוכות. היהודים בישראל לומדים ומיד מיישמים: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם". מועדים לשמחה.

הכניסה לפוליטיקה של הרב טאו – שלושה מאמרים מצויינים

אתר העין השביעית פרסם סדרה של שלושה מאמרים על תופעת מפלגת נעם שממש לא כדאי לפספס. המאמרים מכסים את התופעה בצורה מרשימה ומציעים שלוש דרכים שונות להסביר אותה.
 
המאמר הראשון (והמקיף ביותר) הוא של מורדי מילר, שחקר במשך שנים את החרד"ל. מילר מציע סקירה ארוכה של יצירת מעגל ישיבות 'הקו' של הרב טאו, ומסביר את השינוי בטקטיקה לאחרונה – מצפייה שקטה למשיח לאקטיביזם פוליטי – באופן תיאולוגי.
 
על פי מילר עד לא מזמן חשבו שהחילונים הם חול, ועתידים להתעורר ולחזור בתשובה אוטוטו, ואילו כיום סבורים שמפני שאנחנו ממש לפני הגאולה כוחות הטומאה התעוררו, ומפיצים את טומאתם בכל מקום – לכן, למשל, ישראל היא גיי פרנדלי ומנסים לשלב נשים בצה"ל. דוגמאות מובהקות להתפשטות הטומאה.
 
"בניגוד לחול," כותב מילר, "שאינו קדוש אך בעל עומק וחיוניות […] הטומאה היא חלולה ומסוכנת. הטומאה באה להרוס לשם ההרס, בלי שום היגיון. היא שורפת הכל כדי להביט בלהבות." מול הטומאה יש להילחם אקטיבית. לכן הרב טאו יוצא להפגין בעצמו והקים מפלגה.
 
את המאמר השני כתב ד"ר אהוד פירר. פירר מוצא סיבה הרבה יותר פשוטה לשינוי בהתנהגות המסדר של טאו. הוא תוקף את העניין מהכיוון הסוציולוגי ומסביר שמדובר בדינמיקה די קבועה של קבוצה משיחית. תחילה מדובר באליטה אינטלקטואלית, יצירתית ונלהבת, שמתכנסת על מנת ליצור אוונגרד רוחני. בשלב השני החומות בין הקבוצה לציבור הכללי מתגבהות, והיא מסתגרת מהעולם. בשלב השלישי, כותב מילר:
 
"אנשי הקבוצה מבינים לפתע שלאחר שנים ארוכות של בניית חומות בינם לבין העולם שבחוץ, הוא כבר חדל מזמן מלהתעניין בהם. הם מבינים פתאום שבמקום להיות אוונגרד רוחני שעוסק בבניית התודעה המהפכנית, הם הפכו – לפחות בעיני הציבור – לסתם חבורה של תמהונים המדברים בשפה שאיש לא מבין. לכן הם מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את ההסתגרות ולצאת החוצה כדי להשפיע, לפני שיהפכו באופן סופי להערת שוליים בהיסטוריה. אבל לאחר שנים של הסתגרות, הם מגלים שהעולם השתנה. הם כבר לא מבינים את העולם וכבר לא מדברים את שפתו."
 
והמאמר השלישי שייך לד"ר שלמה פישר, שאני משתדל לקרוא כל מה שהוא כותב מפני שיכולת הניתוח שלו את החברה הישראלית בכלל ואת הציונות הדתית בפרט היא מבריקה לדעתי. פישר מתבונן בעניין שוב מהכיוון התיאולוגי. פישר מזהה את ההשפעה שינק הקוקיזם מהתנועה הרומנטית (הגרמנית בפרט), ומסביר כי "הרעיון המרכזי של התיאולוגיה הפוליטית הקוקיסטית הוא שיצורים נבראים, ובמיוחד בני אדם, ועם ישראל בפרט, שואפים (מבחינה פנימית) לחזור למקורם האלוהי."
 
עכשיו, יהודים אמורים לחזור למקורם האלוהים על ידי, בשלב ראשון, לחיות חיים של לאומיות גאה על אדמתם, ובשלב שני כמובן לשאת עול תורה ומצוות. פישר מסביר שהשלב הראשון הוא נקודת החיבור בין הציונות הדתית הקוקיסטית לבין הציונות החילונית המפא"יניקית, מתוך צפיה, כמובן, שהשלב השני בדרך.
 
אבל מה אם לא רק שהשלב השני לא מגיע, אלא שהשלב הראשון מתערער? "אם הטבע מעוות (כפי שטוענים החרד"לים ביחס לאוריינטציה חד-מינית) אז אי אפשר לחזור לעצמיות ולאותנטיות. במקרה הזה אי-אפשר להגשים את האידיאלים האלוהיים ולחזור למקור האלוהי. יש סיכול של כל המהלך." לכן, טוען פישר, הקיבעון האובססיבי כלפי תופעת הלהט"ב והמאבק כלפי הפמיניזם: מבחינת אנשי הרב טאו תופעות אלה מחרבות את הבסיס הבריא של החברה כולה, וממילא לא מאפשרות את התקדמותה אל הגאולה.

עם ישראל מחכה שתשתו כוס מים

מוטי קרפל הוא אינטלקטואל ותיק ומרכזי בציבור הציוני-דתי. בעל תשובה בעברו, ממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין, קרפל היה לתקופה גם עורך מגזין 'נקודה' וכיום בעל טור במקור ראשון. גילוי נאות: מדי פעם אנחנו גם מנהלים פולמוסים בינינו, בדרך כלל להנאת והעשרת כל הצדדים.
.
קרפל נטוע ברגל אחת במשיחיות הקוקיסטית (עם מעט קבלה של הרב יצחק גינזבורג) וברגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של ההוגה הציוני-דתי המרתק שבתי בן דב. את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.
.
השילוב הזה, מחד, מציג חזון משיחי אימננטי: מדינת ישראל כהתגלמות הרצון האלוהי שדוחף לגאולה שלמה אשר תבוא על ידי עליית בני הציונות הדתית להנהגת המדינה. עם-ארץ-תורה תחת כיפה סרוגה אחת לגאולה שלמה ומלאה סלה. מאידך, הדיאלקטיקה ההגליאנית מאפשרת להסביר כל מפלה כניצחון-בהיחבא וכל עיקול בדרך כתרגיל מבריק והכרחי. שילוב מנצח.
.
ראו למשל את המאמר להלן מגליון מקור ראשון של יום שישי. על פי קרפל עם ישראל מחכה לציונות הדתית (אלא מה), אבל מי שאמור להנהיג את המפלגה של הציונות הדתית היא דווקא אישה חילונית. למה? על פי קרפל רק מי שבא "מהציבור הכללי" יכול "לשדר על אותו תדר". הבנתם? צריך את הציונות הדתית בהנהגה, רק שלא טוב שמישהו מהציונות הדתית יהיה בהנהגה.
.
עלי להזכיר כי עד לפני כמה חודשים, כלומר עד לתבוסה הקשה בבחירות, קרפל היה בטוח שנפתלי בנט הוא האיש שיחבר-יגשר בין הסרוגים לכלל ישראל וינהיג את המדינה לגאולה. הסתבר שהציבור הרלוונטי, הדתי והחילוני, העדיף משום מה להצביע ליכוד, כלומר למפלגה חילונית שמונהגת על ידי אתאיסט. עוד לפני כן קרפל היה כאמור בשותפות רעיונית ופוליטית עם משה פייגלין, שגם הוא פועל בהתאם לאותה תוכנית ומייחל ש"העם" יבין שהוא זה שאמור להנהיג אותו לגאולה.
.
הזמן עבר, "העם" עדיין לא התעורר וגילה את הניצוץ הסרוג בנפשו, ובעוד שפייגלין מחליף את המשיחיות בליברטריאניות בתקווה לסחוף אחריו את ההמונים, מחליף קרפל את בנט בשקד. אולי הפעם זה יצליח.
.
אבל מה כבר יכול להצליח כאן? נאמר שאיילת שקד אכן מביאה יותר מנדטים מכל ציוני-דתי במדינה, מבנט ועד הרברפי, ואפשר גם לזרוק פנימה את אפי איתם, דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב, זבולון המר, חנן פורת וזרח ורהפטיג. האין זה אומר את ההפך המוחלט מכותרת מאמרו של קרפל? האין זה אומר שעם ישראל לא מחכה לציונות הדתית, אלא שהציונות הדתית מחכה לעם ישראל, כלומר לאיזה חילונית שתבוא להציל אותם?
.
עם כל הכבוד לרב קוק ולשבתי בן דב, נראה שהציבור היהודי בישראל לא ממש מחכה למשיח סרוג כיפה. הן פייגלין והן בנט לא הצליחו אפילו לעבור את אחוז החסימה. ואם הדיאלקטיקה ההגליאנית ועורמת התבונה מכתירות עכשיו אישה חילונית בראש המפלגה של הציונות הדתית, אולי הגיע הזמן להיפרד מהקונספציה המשיחית הספציפית הזאת? נכון שתמיד אפשר להכניס עוד גלגל שמיים למערכת הכוכבים התלמאית, אבל אחרי הגלגל האלף ואחד ראוי לאדם שמעוניין בגילוי האמת לשנות פרדיגמה.
.
מנגד, על החילונים בישראל לגלות נדיבות וללכת לקראת הציונות הדתית בזרועות פשוטות. אם סרוגי הכיפה זקוקים לחילונים ככלל, או לחילונית אחת מסויימת, יש לברך אותם בנדיבות ולומר בכיף גדול חברים יקרים. העגלות ריקות, התינוקות נשבו, אבל אם אפשר לעזור ליהודים במצוקה, אז באמת אהלן וסהלן. והאמת והשלום והטיולים בשבת אהבו.
.
20190727_205812

בבחירות לקו בארבע מכות. הציונות הדתית

ראשית, באופן הכי פשוט, כוחה המסומן פוליטית ירד משמונה לחמישה מנדטים, שישה אם נוסיף את אלי בן דהן שנכנס עם הליכוד. בכל מקרה מדובר בצמצום.
 
נכון, הציונות הדתית מיוצגת הן בליכוד והן בכחול-לבן, אבל רק כנספח, ורק בתפקידי-משנה. נכון, מטרת העל של המפלגה המגזרית – תקציבים לכל מני יוזמות ופרוייקטים, בישראל ובשטחים – תושג. אבל שוב, אם כל מה שרצינו זה להיות על תקן משגיח-הכשרות/השנורר הלאומי היינו יכולים להיות חרדים או להישאר מזרוחניקים.
 
שנית, המפלגה המגזרית עברה לידי החרד"ל. החרדים הלאומיים, בין 10% ל-15% מהציונות הדתית וכאחוז בודד מהאוכלוסייה היהודית בישראל שולטים כרגע על המסגרת הפוליטית של הציונות הדתית כולה. הרב פרץ וסמוטריץ' שניהם חרד"ל כתום עמוק, גם אם מסוגים מעט שונים.
 
זה אומר שתפיסת עולמם אינה תומכת באינטגרציה עם החברה הכללית (ואף לא עם אורתודוקסים שונים מהם) ולא באימוץ של רעיונות וערכים מודרניים. הם יחשדו בהומניזם, פמיניזם, ליברליזם וגם הדמוקרטיה עבורם היא על תנאי. בכך, ובאדיקות ההלכתית שלהם, הם שונים מאוד מרוב הציונות הדתית.
 
זה אומר שלרוב הציונות הדתית אין ייצוג במסגרת הפוליטית המובהקת שאמורה לייצג אותם. אם יאיר לפיד היה משכיל לשמור על נכסים ותיקים וחדשים כמו עליזה לביא, תהלה פרידמן ומשה קינלי טור-פז במקומות ריאלים הם היו יכולים עכשיו להיכנס לנישה הזאת באופן טבעי. במצה הנוכחי יש רק את אלעזר שטרן. אמנם, צביקה האוזר ויועז הנדל כבר צייצו בטוויטר שהם ייצגו את הסרוגים הנורמלים. קשה לי להאמין אבל נראה.
 
כל זה אומר שיש ציבור גדול וחשוב שאין לו בעצם נציגים בכנסת. וזה אומר שמערכת היחסים בין החרד"ל לשאר הציונות הדתית נכנסת לשלב חדש, של תלות חד-צדדית. זה לא יכול להיגמר טוב.
 
שלישית, בבחירות האלה הנראטיב הקוקיסטי הידוע על פיו הציונות הדתית (שמאמינה) תחליף את הציונות החילונית (שהתעייפה), קיבל סטירה לפנים (עקיבא ביגמן כתב על זה היטב אצלו בפייס).
 
הרי מה היה לנו שם? סיפור מרגש על סרוגי-כיפה שנחלצים להרים את סוכת דוד (מדינת ישראל) הנפולה בדיוק כשזו מאבדת תקווה וכוח. הם, השואבים את כוחם וצדקת דרכם לא מזכויות היסטוריות (בן גוריון) או ממשפט העמים (הרצל) אלא מהבטחה אלוקית, הם אלה שיביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת, כלומר אל הגאולה השלמה.
 
אמנם, לצורך כך צריך שהעם יבין שהם מושיעיו. אין בעיה, מסביר הרב קוק, ברגע האמת יתעורר הניצוץ החבוי בתוככי כל יהודי ויאשר שהוא והיא אכן מאוד מעוניינים שסרוגי-הכיפה הצדיקים ינהיגו אותו. מאז שנות השבעים ממתינים אפוא ציונים-דתיים שההנהגה החילונית תשקע ושהם יחליפו אותה.
 
אעפס זה לא קרה. בינתיים הקוקיזם כמסגרת אידיאולוגית חיה כבר מזמן מת, אבל את אותה הנחה של החלפת הנהגה היה אפשר למצוא במובלע אצל נפתלי בנט ובמוצהר אצל משה פייגלין. האחרון הרי קיווה שאותו ניצוץ יהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד. ובנט פשוט רכב על התקווה הזאת בקרב מעגלים שונים בציבור הדתי לאומי.
 
אבל הניצוץ מסרב להתעורר. ולא רק אצל כל העם, אלא אפילו אצל מספיק מצביעים כדי להעביר את שני הנ"ל מעל אחוז החסימה! עם ישראל אמר לא רבתי להנהגה ציונית דתית ואף לשאיפת הנהגה ציונית דתית. מסתבר שלגמרי רוצים חילונים עייפים ולא דתיים חדורי אמונה. אמנם פייגלין עדיין דבק בקונספציה והכריז ש"ילדנו תודעה חדשה אצל דור שלם", אבל האמת היא שאני לא זוכר דחייה כל כך ברורה של הנראטיב הקוקיסטי הזה, ריסוק כל כך מובהק של היומרה הריקה והמתנשאת הזאת.
 
ורביעית ואחרונה, כמובן, הזיהום הכהניסטי. את הבלוק הטכני בינתיים לא מפרקים, והגזענות הכהניסטית כבר מחלחלת לורידים. עוד רגע וישכחו שאי פעם היה הבדל בין הרב קוק לרב כהנא. רציתם עוד מעיכה קטנה של מורשת הרב קוק? קיבלתם.
Capture

התמונה מויקיפדיה

אלוהים העביר את השגרירות. ייתכן שבעזרת ישו.

אלוהים היה נוכח מאוד בטקס העברת השגרירות. אבל לא רק הוא, אלא שליחיו. כל מני אנשים שבטוחים שהם הסמיך אותם לבשר לעולם מה רצונו ומה עושה אותו מבסוט. ג'ון הייגי הכריז שהעברת השגרירות היא מילוי רצונו של האל, הרב זלמן וולוויק מחב"ד אמר שקב"ה נתן לארה"ב את השפעתה הנרחבת בעולם, ורוברט ג'פרס התפלל ובירך את כולנו בשם "ג'יזס אדוננו".
 
ספציפית אזכור שמו של ישו צריך להיות מובן כאמירה. אין כאן מליצה ריקה, לא מקרה ולא הרגל חסר כוונה. ג'פרס כמו מסמן לנו: הסיפור כאן, יהודים יקרים, הוא נוצרי. אתם סטטיסטים בהצגה שלנו.
 
מוקדם יותר היום רכשתי לעצמי את המטבע שבצילום, שמנפיקה 'המדרשה לידע המקדש' לרגל המאורעות. בצד אחד של המטבע בית המקדש, בשני דיוקנות המלך כורש והנשיא טראמפ, והכיתוב "למלאות 70 שנה". הצהרת כורש איפשרה לבנות את בית המקדש השני 70 שנה אחרי שהראשון נחרב, והנה באה הצהרת טראמפ בשנת ה-70 למדינת ישראל. האין זה ברור שיש כאן סימן מאת האל הטוב שבקרוב ייבנה בית המקדש השלישי?
 
נפגשתי הבוקר עם פרופ' הלל ויס, שיזם את הנפקת המטבע. הוא גילה לי שלא פחות מאשר יהודים רוכשים את המטבע, אוונגליסטים רוכשים אותו. בהמוניהם. מבחינת חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר, בניית בית המקדש היא תנאי הכרחי לפרוץ מלחמת גוג ומגוג ולביאתו השניה של משיחם. גם משום כך הם הצביעו לטראמפ, ולכן טראמפ חייב להם.
 
הפסוק שמוטבע על המטבע הוא האחרון בתנ"ך:
 
כֹּה אָמַ֞ר כּ֣וֹרֶשׁ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֗ס כָּל מַמְלְכ֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ נָ֣תַן לִ֗י ה' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְהֽוּא פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּֽיהוּדָ֑ה מִֽי בָכֶ֣ם מִכָּל עַמּ֗וֹ ה' אֱלֹהָ֛יו עִמּ֖וֹ וְיָֽעַל
 
המסר ברור: כורש/טראמפ, לבנות לו בית בירושלים, ויעל. והפסוק האחרון בתנ"ך הוא עבור ידידינו האוונגליסטים האחרון לפני הברית החדשה.
Capture1
Capture

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:
 
"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."
 
הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.
 
זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.
 
ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.

החרד"ל מושך בחוטי החרדים, ומעט על ההבדלים התיאולוגיים ביניהם

Captureכתבתי כמה פעמים בעבר שמאבקי השבת והכותל שהחרדים מנהלים בנחישות מקורם למעשה בדירבון ומימון של ציונות דתית חרד"לית. בגיליון שישי של 'מקור ראשון', בראיון לצביקה קליין מודה יעקב גרודקה, עורך האתר 'בחדרי חרדים', בדבר במפורש. החרד"ל הוא המושך בחוטים.

זה חשוב קודם כל כדי להבין מול מי אנחנו באמת נאבקים. מי שמעוניין לשנות את המרחב הציבורי המדינה, להפוך את המדינה לחרדית יותר, מי שלא בוחל בכפייה דתית ומקדם הדרת נשים – הם בראש ובראשונה החרד"ל. סמוטריץ', אריאל, רבני הקו ודומיהם. לחרדים בעיקר אכפת מהקהילות שלהם. תנו להם לשמור על אנ"ש, על השאר הם מוכנים להתפשר.

וזה מביא אותי לאבחנה השניה, המעניינת יותר ברמה התיאולוגית, לא הפרגמטית. החרדים (בהכללה כמובן), עם כל אדיקותם, לא חיים מתוך תפיסת עולם שאין בה אפשרות לפשרה. להפך. הם מבינים היטב שהם מיעוט, שהם תלויים ברוב. אפשר לומר שמבחינה מסויימת, תוך סיוגים שונים, לתפיסתם הם עדיין בגלות, וממילא צריך לשאת ולתת עם הפריץ. גם התפיסה הדתית שלהם (שוב, הכללה) אינה טהרנית במובן האידיאולוגי. הם מבינים שהעולם אינו מושלם, שבע יפול צדיק וקם, החטא הוא חלק מהחיים, עושים מה שיכולים.

החרד"ל שונה משתי הבחינות הללו: ראשית, הם לא תופסים עצמם כמיעוט, אלא כרוב המובלע. איך אמר הרב סדן לדנה ויס? את תתפכחי ותצטרפי אלינו. העם, בין אם מבין זאת או לא, איתם. הם לא בגלות, אלא בימות המשיח. והפריץ זה הם. כלומר הם בעל הבית. וכל האמת אצלם. ממילא אין שום מקום למשא ומתן, ויש כל הצדקה לכפות את רצונם על הכלל. והתפיסה הדתית שלהם? גם היא חסרת נכונות לפשרה, טהרנית (פוריטנית, תרתי משמע). הם מכוונים לעולם מושלם, נקי מחטא. ממלכת כהנים וגוי קדוש – בעזרת השם מחר בבוקר. אין אצלם שם מקום לפשרה.

אני מקווה שברור מי מסוכן יותר לזכויות הפרט של כולנו, למעמד האישה, ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

טראמפ וירושלים – האוונגליסטים חוגגים ומצפים לקץ

אפרופו עיר הקודש בירתנו לנצח נצחים כי כך אמר דונלד טרמאפ – בגזרת האוונגליסטים חגיגה. ג'ון הייגי, מנהיג אוונגליסטי חובב ציון ידוע וחשוב, אמר שהכרזת טראמפ באה "בתזמון תנ"כי", בדיוק 100 שנה אחרי בלפור ו-50 שנה אחרי כיבוש העיר. "בשלב זה ישראל היא שעון העצר של אלוהים, עבור כל דבר שמתרחש בכל העולם, מכאן ועד ליום הדין".
 
הייגי טוען שהוא הסביר לטראמפ שחשוב להעביר את השגרירות דווקא השנה, בשנת היובל לשחרור העיר וכו'. טראמפ מצידו אמר ושוב ושוב לאוונגליסטים ששני דברים איפשרו לו לנצח בבחירות: התמיכה של אלוהים ושלהם, ושהוא לא שוכח את זה. עכשיו הייגי מאושר ומצפה לקץ.
 
אתם בטח מתים לדעת מה התחזית של הייגי למהלך האפוקליפסה. ובכן רוסיה פולשת אל ישראל יחד עם המוסלמים, נעצרת על ידי יד ה' צבאות. בשלב הבא מולך בעולם מנהיג האיחוד האירופי, שהוא במקרה (סתם, שום דבר לא במקרה) האנטיכריסט, הוא נלחם במנהיג סין, ושניהם עומדים להתרסק זה אל זה לקרב האחרון בהר מגידו, שהוא כמובן ארמגדון.
 
איך שהם נפגשים מגיעים צבאות השמיים בהנהגת ישו ומחסלים אותם. אז מולך ישו, מהר הבית, במשך אלף שנים. כפי שאמר הייגי ב-2012, בעת ביקורו בארץ, על הר הבית "יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."
 
אגב בניגוד לאוונגליסטים אחרים אצל הייגי לא מתים שני שליש מהיהודים, אלא כולם ניצלים, אם כי כמובן מקבלים את ישו כמשיח. כל זה אמור להתחיל בקרוב, כך שיש למה לחכות.
Capture

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.
 
החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).
 
"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.
אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)
כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.
 
עד לפני 69 שנים.
 
הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.
 
ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.
Capture