משיחיות

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.
 
החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).
 
"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.
אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)
כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.
 
עד לפני 69 שנים.
 
הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.
 
ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.
Capture

על הספר 'מבוי משיחי' מאת אמי בוגנים

אפרופו שבוע הספר, הנה אחד הספרים הטובים שיצאו לאחרונה ולא שמעתם עליהם כלום. אמי בוגנים הוא איש חינוך, ממקימי בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל למנהיגות חינוכית, ובאמתחתו ספרים על שפינוזה, לווינס, רוזנצוויג, בנג'מין ועוד (כן, אשכרה ועוד).
Mavoy site
הספר הזה הוא בעצם מסה גדולה שנקראת כאלגיה לציונות ולמדינת ישראל. בוגנים מנתח את החברה היהודית בזמן הזה, בעיקר בישראל אבל גם "בתפוצות", ומנסה לערוך חשבון נפש עם אלוהים, עם החילון, עם השואה, ואם אתוסים מרכזיים בתרבות היהודית כלימוד תורה, הלכה, סגולה.
 
לבוגנים ידע רב והדבר ניכר כמעט מכל עמוד. הכתיבה עשירה ומשובחת, באמת יפיפיה. הנה דוגמא:
הפלא האמיתי הגלום בהיסטוריה היהודית הוא שדווקא גלות בבל הניבה את רוטב הספרות הקנונית האצורה בתנ"ך, שחורבן בית שני זירז את מלאכת הפרשנות התנאית שהתגלגלה לפרשנות האמוראית ושגירוש ספרד המריץ את הצירה ההגותית, הפיוטית והקבלית. איני חושב שאני מחלל את שם השם בבואי לקבוע שהיהדות מגוללת תאולוגיה של אלוהים שנדם. (101)
 
הספר מסתיים במעין תקווה עצובה: "ללא תמימותו של הרצל, ספק אם היינו מקימים מדינה; ללא חידוש התמימות, ספק אם נשמור על המדינה." (239). בוגנים קובע שישראל חייבת להיות "חממה לאוטופיות" עלך מנת לשרוד ולשגשג, שכן אבדן הרוח המשיחית-הומניסטית (להבדיל מהמשיחית-פונדמנטליסטית) ידון את הפרוייקט הישראלי הצעיר לניוון ולבסוף למיתה. אני מסכים איתו.

מתוך סרטו של שמעון דותן, 'המתנחלים'

הסרט החדש, והכנראה מצויין (לא ראיתי אבל כך אומר רועי שרון) של שמעון דותן 'המתנחלים' יוצא בקרוב לאקרנים והעושים במלאכה שלחו אלי את אחד הקטעים שבהם אני מופיע. אני מדבר כאן על התשוקה המשיחית, שרק מתגברת כאשר העובדות מצביעות שהיא הופרכה. הדינמיקה הזאת ברורה למשל בחסידות חב"ד, שצועקת "משיח" חזק יותר מאז שהרבי זצוק"ל-שליט"א מת. דווקא בתוך הציונות הדתית הרוב הגדול כבר איבד את הלהט המשיחי לאחר שהפרדיגמה הקוקיסטית ספגה מכה אחרי מכה (סיני, אוסלו, גוש קטיף). במקום משיחיות יש היום מהלך של אתנוצנטריזם, המבכר את הלאום על פני ההלכה. אבל זה סיפור ארוך לקליפ אחר.

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

תגובה למאמריי על הר הבית

ב'מוסף הארץ' התפרסמה תגובה נוספת למאמרים שלי על הציונות והר הבית. פרופ' רוני אלנבלום טוען שיש לשתף פעולה עם החרדים ולבלום את התשוקות המשיחיות של העורגים אל הר הבית. נדמה לי שהוא בדיוק פספס את הנקודה העיקרית במאמרים שלי, והנה תגובתי כפי שפורסמה גם היא במוסף:

פרופ' אלנבלום עומד היטב על הסכנה שבמשיחיות המבקשת לקבל הכל ועכשיו, בעיקר כשזו מגיעה לאתר מתח גבוה כהר הבית. אולם נדמה לי שהוא לא ער לעוצמה של המיתוס המשיחי, והרי דווקא את זה ניסיתי להדגיש במאמרי. כמה שאפשר לכנות נקודת הקצה של הציונות, הר הבית אינו רק מקום במרחב, אלא מעין מערבולת שסוחפת אליה את כל הנקרה בסביבתה.

לציונות קשה במיוחד לעמוד אל מול כוח המשיכה הזה, בדיוק משום שהוא מגיע בסופו של דבר מתוכה עצמה. כמובן שרצוי לשים סייגים, לנהוג במתינות ולהיעזר ברגישותם ותבונתם של הפוסקים החרדים לנושא, והכל כדי להאט את קצב המשיכה. אולם כל זה לא יספיק אם לא נתמודד ביושר וביצירתיות עם המקום עצמו ועם משמעותו.

ללא הצעת אלטרנטיבה פרשנית לרעיון הקמתו בכוח של בית מקדש על אתר כיפת הסלע חלילה לא יהיה אפשר לנטרל באמת את הכוחות הקיצוניים שמושכים אותנו לקראת חורבן. לא זאת אף זאת: האלטרנטיבה תהיה חייבת לדעתי לכלול נוכחות פיזית של פולחן יהודי על הר הבית. זה לא רק מתבקש מבחינה היסטורית, אלא גם הדבר היחיד שיכול להערכתי לספק את הכמיהה למקום.

כמובן, כפי שכתבתי, הדבר יהיה חייב להיעשות תוך דיאלוג ופשרה עם המוסדות המוסלמיים שבמקום (כמו גם עם אלו היהודיים כמובן). אולם הניסיון להשתיק את הכוחות המעורבים בנושא ולבנות עוד ועוד מחסומים שמבקשים לסכור אותם לא יצלח לאורך זמן, ורק ידחה את ההתמודדות איתו, דחייה שעלולה להיות קטסטרופלית אם תפקע סבלנותם של גורמים שונים ותקום עוד מחתרת כמו זו של עציון.

הרב פרומן נגד עליה להר הבית

תוך עלעול בספר החדש שמקבץ מאמרים של הרב מנחם פרומן ז"ל, נתקלתי בפסקה להלן, חלק ממאמר שלם, אשר תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד" מציג את עמדת הציונות הדתית ביחס להר הבית ובית המקדש. כפי שאפשר לראות, העמדה היא שלא עולים, לא עושים דבר. הוא אף פונה לפלסטינים ומבקש להרגיע אותם ש"תפיסת עולם אקטיביסטית בנושא ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל יכולה להיות מאוד פאסיבית בנושא הר הבית." שנת הפרסום: 1991. אני משאיר לכם להסיק מה השתנה מאז ולמה כיום חלקים לא קטנים בציונות הדתית מדברים אחרת לחלוטין.

2014-11-05_124738

הציונות הדתית נעה לכיוון הר הבית

ייתכן שלמראה הסריקה להלן (מקור ראשון של היום, עמ' 9) של דברים מאת הרב רונן נויברט רובכם ישאלו את עצמם למה אני בכלל טורח להטריד אתכם עם זה, אבל לדעתי אנחנו רואים כאן אילוסטרציה מדהימה לתהליך משמעותי שעובר בשנים האחרונות על הציונות הדתית, תהליך שבמסגרתו העיסוק בהר הבית ובבית המקדש עובר מלהיות נחלתם של מיעוט המשוגע לדבר, לנחלת המיינסטרים הסרוג.

הרב נויברט הוא מנכ"ל ארגון בית הלל, ארגון הרבנים הליברלי והמתון ביותר בציונות הדתית. אם אפילו הוא מדבר על הצורך לעבור מהכותל להר הבית, על כך שעל ההר יש כרגע "שועלים" ו"בזיון ושממה"(!), ועל ההזדמנות שיש לנו כיום להתקרב "למקדש האמיתי" – נפל דבר, והפעילים למען העלייה להר הבית ובניית המקדש יכולים לברך שהחיינו (אבל קודם לקנות גרביים חדשות כמובן!).

מדובר בתופעה דרמטית, שמתעוררת בניגוד גמור למסורת ההלכתית, ומבטאת שינוי תפיסתי בציונות הדתית. על הגורמים לתהליך הזה כתבתי מאמר שאמור להתפרסם אחרי החגים בגליון 'אקדמות' הבא. על תוצאות התהליך הזה מוקדם לדבר, אבל אני מוכן לנחש שמשם יתחיל מעגל הדמים הבא.

Scan1001323

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

גאולה דרך חטאים

ודאי שמעתם כבר על על ה"כת" החדשה שסירסרה בנשים ושידלה אותן לזנות עם לא-יהודים תמורת כסף. מדובר בששה תושבי קריית ארבע, אשקלון וירושלים, מהם אשה אחת, שהבטיחו לנשים שאם יקיימו יחסי מין עם לא-יהודים הן תקרבנה את הגאולה.

בלי להיכנס לפרטי הפרשה (שאני כמובן לא מכיר), היא נותנת לנו הצצה אל רעיון ותיק למדי בדברי ימי היהדות, והוא שהמשיח יוולד מתוך חטא. העניין הגיע לשיא בשבתאות, אבל גם בקבלה לפני כן ואפילו במקרא אפשר למצוא לו הדים, שהרי פרץ, שמשושלתו נולד דוד המלך וייולד המשיח, הוא צאצא של יחסי מין אסורים בין יהודה לתמר, שהיא אשת בנו.

השבתאות כאמור הביאה את הענין הזה לשיאים חדשים על ידי פענוח חטאים ארציים בעזרת התיאוסופיה הלוריאנית, כלומר קבלת האר"י. על פי זו יש להעלות לשמיים את כל הניצוצות האלוהיים שכלואים בחומר (וגם אנשי הקבוצה הנוכחית דיברו על ניצוצות), ודרך אחת לעשות זאת היא לחטוא, שכן גם בחטא – ודווקא בו – כלואים ניצוצות. מכאן הדרך קצרה לחטאים לשם גאולה.

לסיום, הרשו לי להביא עוד סיפור ברסלבי מהספר המצויין שיצא עכשיו, 'כל סיפור רבי נחמן מברסלב' שערך צבי מרק. אל הסיפור הזה נחשפתי בעקבות שיחה עם אלחנן שילה, שגם היה בין העמלים על הוצאת הספר. ובסיפור תוכלו למצוא שד שמבטיח לתלמיד חכם שאם הוא יבוא על אשתו בנידה היא תתעבר בנשמת משיח. works every time. שימו לב שבסופו מסתבר לנו שתורתו של ר' נחמן נמצאת במעמד מיוחד, עליון אף על "תורת אמת"…

2014-09-07_195924

האם הרבי מליובאוויטש סבר שהוא המשיח? פולמוס אקדמי

בגליון מוסף 'שבת' של מקור ראשון האחרון ראיין אריאל הורוביץ את ד"ר אלון דהן בקשר לתנועת חב"ד. דהן כתב את המחקר הטוב ביותר לדעתי על תפיסתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, מחקר שעתה לשמחתי הרבה (פשוט כל הדוקטורט מצולם אצלי בארון וזה לא אסתטי) ייצא כספר. בין השאר, דהן טוען שהרבי סבר מתחילת דרכו שהוא המשיח, ושגם כיום הרוב המוחלט של חסידי חב"ד בטוחים שאכן כך.

שתי הטענות הללו, לעניות דעתי, נכונות בהחלט. על תודעתו המשיחית של הרבי כתבתי בעצמי מאמר שהופיע ב'תכלת' ז"ל והסתמך גם על מחקרו של דהן, ומשיחות עם חסידים בהווה ולשעבר ברור לי שרוב החסידות כיום היא "משיחית", והויכוח הוא רק על מידת הפומביות שיש לתת לאמונה הזאת.

והנה, בצורה קצת תמוהה הביאו לצד הראיון עם דהן תגובה ארוכה מפי ד"ר יחיאל הררי, שכתב לא מזמן את הספר 'סודו של הרבי'. על הספר הזה כבר כתבתי ב'עין השביעית' שהוא אינו אלה כתב הגיוגרפי שאינו מחדש דבר, נסמך על מחקרם הגדול של הפרופסורים פרידמן והיילמן ומסתיר עובדות שהיו יכולות להביך את חסידי חב"ד.

הררי טוען בתגובתו שהוא "לא יודע" אם הרבי סבר שבהוא המשיח או לא, וששאר טענותיו של דהן גם אינן מחזיקות מים. אלא מה? הררי הוא חסיד חב"ד, וכזה ששיך לחלק הקטן שמנסה להכחיש שהרבי התכוון שהוא המשיח. תגובתו לוקה בחוסר יושרה שכן הוא אינו מגלה שהוא צד פנימי בעניין, וכמו ספרו, מגלה נרפות אינטלקטואלית.

האם הרבי סבר שהוא המשיח ואף רמז מפורשות שהוא המשיח? בהחלט כן. ראו הדוקטורט של דהן, ראו המאמר שלי לעיל, וראו למשל גם את שירת "יחי אדוננו … המלך המשיח" ששרו חסידיו של הרבי מולו, ובעידדו. וזה רק סרטון אחד מני כמה.