משה פייגלין

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

קיצור תולדות מהומות הר הבית וגילוי קטן

בקיץ 2014 ישראל חוותה גל של אלימות שהניצוץ שהוביל להתלקחותו היה הפעילות הפוליטית המתעצמת של ח"כים מהליכוד (ואורי אריאל מהבית היהודי) בעניין הר הבית. משה פייגלין עלה כל ראש חודש בהפגנתיות, ציפי חוטובלי דיברה על "הקמת המקדש [… כסמל] הריבונות המתחדשת של עם ישראל" ומירי רגב כינסה לא פחות מ-15 פעם בתוך שנה וחצי את ועדת הפנים של הכנסת לדיון בעניין הסטטוס קוו, ואף קבעה שהוא "חייב להסתיים" וש"אם מאיימים עלינו באינתיפאדה, אז שתהיה אינתיפאדה ונראה מה זו אינתיפאדה". ואכן, ראינו.

כדי לסיים את גל המהומות היה צריך נתניהו לנסוע לירדן, להיפגש עם המלך עבדאללה, ולהבטיח לו למנוע עליית פוליטיקאים יהודים להר.

בספטמבר 2015 שוב החל גל של מהומות, שיצא שוב מהר הבית, שוב בגלל דיבורים על שינוי הסטטוס קוו ובניית המקדש. לקראת ראש השנה הודיעו כמה ארגוני שוחרי הר הבית על כוונתם לחגוג את ראש השנה בעלייה על הר הבית. בין העולים היה גם שר החקלאות אורי אריאל וצעירי מפלגת הליכוד. הפלסטינים הפיצו את קריאת הקרב "אל אקצא בסכנה", ויום אחרי כן פרצו המהומות.

כשגל המהומות לא נרגע כתבתי בפייסבוק שאם הוא לא יסתיים במהרה נתניהו יהיה צריך ללכת רחוק יותר ולהבטיח בפיו שיהודים לא יתפללו על ההר. ואכן, בסוף אוקטובר כך היה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ראש ממשלת ישראל התחייב ש"מוסלמים יתפללו בהר הבית, ולא מוסלמים יבקרו שם". כמו כן הובטח לרשת את ההר במצלמות.

כעת מתברר מדו"ח של ארגון "קבוצת המשבר הבינלאומית" שנתניהו התחייב עוד בנובמבר 2014 לעבדאללה לצמצם עליית יהודים דתיים להר הבית. חופש הדת על הר הבית נפגע בצורה מצערת מאוד.

דבר אחרון: פסח בכל שנה מהווה נקודה רגישה בהר הבית. יש לקוות שהמועד יעבור בשלום ומגמת הרגיעה של המהומות הנוכחיות תמשיך.

פייגלין וכשלון החזון הקוקיסטי

עוד בקטנה על פייגלין, עם הכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, מן הסתם מפלגת בוטיק אישית. רן ברץ מסכם את כשלונו של פייגלין ומזכיר שהניסיון של פייגלין לכבוש את הליכוד לא היה כרוך רק בהכנסת אלפי מתפקדים טרויאניים שיהוו קבוצת לחץ על חברי הרשימה, אלא גם על התפיסה הקוקניקית הידועה בדבר ניצוצם היהודי החבוי של החילונים, ניצוץ שיהפוך ללהבה שומרת תרי"ג מצוות ברגע שמישהו יזכיר להם שהם יהודים וידבר אליהם בשפה "אמונית" דיה. ברץ מצטט את מיכאל פואה, סגנו של פייגלין ב'מנהיגות יהודית', כאומר ש"רוב גדול בליכוד מרוצה מאוד מכניסתה של 'מנהיגות יהודית' לתנועה […] רוב רובם של הליכודניקים האותנטיים מצפים למסר האמוני." מסתבר, אם כן, שלא מצפים ואפילו דוחים את המסר האמוני.

אבל לא רק פייגלין כמובן סומך על ההתעוררות הפתאומית של "עמישראל". קולות שונים סביב 'הבית היהודי' גם התחילו לדבר בהתלהבות על "חזרתו" של העם לכור מחצבתו וכו' וכו'. אני לא מכחיש כמובן את הפופולריות של בנט גם בקרב חילונים שונים, אולם הייתי מציע לפנות קודם כל להסברים נטורליסטים כשמנסים להבין תמורה חברתית. יותר נכון לנהל ככה קמפיין, שלא לומר מדינה. פייגלין למד את זה בדרך הקשה.

פייגלין בחוץ: סופו של ניסוי פוליטי מרתק

תבוסתו הקשה של משה פייגלין בבחירות הפנימיות בליכוד מביאה לסופו את אחד הניסויים הפוליטיים המעניינים שנערכו בישראל: אדם שחודר למפלגה ותיקה וגדולה במטרה לשנות את ערכיה והנהגתה מבפנים.

הניסוי הצליח בחלקו: פייגלין אכן הצליח לשנות את ערכיה של מפלגת הליכוד. הוא המציא את שיטת המתפקדים הזרים, אותם רבבות שאינם בשר מבשרה של התנועה ולעיתים גם לא יצביעו לה, ושהצביעו לחברי הכנסת רק על פי יחסם של לשאלת השטחים (ומעט הר הבית). בעקבות פייגלין הגיעו קבלני קולות רבים לליכוד ששינו את ההרכב שלו ללא היכר: האמונים על זכויות אדם ומנהל תקין הועפו החוצה, היהודיסטים הלאומנים והצעקנים פנימה ולמעלה. בישירות ובעקיפין פייגלין חתום על צמרת הליכוד הרגבית-דנונית הססגונית-ועם-זאת-חדגונית.

אבל את ההנהגה הוא לא תפס, וגם לא היה קרוב לתפוס. לא רק זאת, אלא שהתנהלותו כסוכן עצמאי (כפי שכתבה היום טל שניידר במאקו) ניתקה אותו מהמפלגה, תחילה ביוזמתו, היום ביוזמתה, וסופית כנראה. מנגד בינתיים צמחה ועלתה הבית היהודי, שמגשימה בדרכים רבות את חלומו של פייגלין, והולכת להיות השותפה הבכירה של הליכוד אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה (ולדעתי סיכוייה טובים לקבל יותר מנדטים מהליכוד).

אבל הבית היהודי לא מגשימה ולא יכולה להגשים את כלל חלומו של פייגלין, מפני שזה כולל משנה סדורה, דבר שלבנט אין קמצוץ ממנו. בכך פייגלין הוא בין הפוליטיקאים הבודדים שהם גם אידיאולוגים שמציגים תפיסה הגותית דתית-מדינית כוללת (כתבתי עליה מעט כאן). גם זה היה בעוכריו, הן משום שנאמנותו המוחלטת לתפיסתו לא איפשרה לו גמישות הכרחית מפוליטיקאי, והן משום שפוליטיקאים אחרים בליכוד, אני מנחש, לא אהבו את, ואולי קצת קנאו ב, עצמאות ומורכבות מחשבתו.

לפני הבחירות האחרונות, כשהסתמן שפייגלין הולך להיות חבר כנסת, פגשתי אותו לשיחה פומבית. התרשמתי מדבקותו בחירויות הפרט, מה שלא תמיד הסתדר עם דבקותו בחזון המדינה היהודית שהוא מציג. סביב פייגלין התקבצו כבר אז לא מעט נאמנים וחברים לדרך – במפגש נכח, למשל, הרב אורי שרקי – שההתפתחות האחרונה ודאי מכה בהלם. ההדים של מה שקרה היום ימשיכו לזעזע את האגף הימני-אמוני עוד זמן רב, ויש להניח שאף ישפיעו כבר בקרוב על הפריימריז בבית היהודי.

989899

(וחוטובלי… לא מגיע לה, ומדובר בפגיעה אלקטורלית בליכוד)

פייגלין, השב"כ והעלייה להר

2014-12-10_141209

פייגלין טועה: בכך שמשטרת ישראל מונעת את עליתו להר היא כנראה מונעת אלימות. המהומות בירושלים שככו ימים ספורים אחרי שההר נסגר לעליית יהודים ושפוליטיקאים מהימין הפסיקו לדבר על שינוי הסטטוס קוו בהר. בדברי ימי הר הבית עוד יסוכם כיצד חברי כנסת (ושר אחד) חסרי אחריות הביאו בהתבטאויותיהם על שינוי הסטטוס קוו להרס עבודה של שנים של הפעילים למען תפילת יהודים בהר הבית. מהרגע שהקמפיין המוצדק הזה עבר לידיים של מירי רגב וחבריה מהליכוד, ובטח מהרגע שאורי אריאל נכנס לתמונה, היה אפשר לספור את הימים עד לפיצוץ, שאכן הגיע (כמובן, לא רק בגלל הר הבית, אבל בהחלט גם בגללו). ושוב צריך לומר: הפתרון יבוא רק דרך משא ומתן.

משה פייגלין ושאיפת המקדש מתוך רוחניות רומנטית

הבעיה שלי עם הערגות המקדשיות של ח"כ משה פייגלין אינן עצם רצונו במקדש. גם מבחינתי מקדש יכול להיות דבר נחמד ומועיל (בכלל, פגאניות היא עניין עסיסי). הבעיה נמצאת בהיקף הציפיות אותן תולה פייגלין במקדש, וביחסו לחיים ללא מקדש.

על פי פייגלין "משחרב המקדש כבר אין לנו חיים של ממש. אנחנו מן זומבים כאלה, צללים מהלכים, לא בני אדם שחיים באמת." בעוד ש"לחבר באמת בין הגוף לנשמה – כלומר ליצור חיים מלאים בהרמוניה אמיתית בין השניים – בלי מקדש, לא ממש אפשר." לכן "אבד טעם החיים, התנדף ה'כיף' האמיתי…"

אני לגמרי בעד כיף (ראו עניין הפגאניות לעיל), אבל נדמה לי שדבריו של פייגלין מהווים דוגמא נאה לחוסר הקשר למציאות שמאפיין שוחרי מקדש למיניהם. האם מישהו כאן מרגיש כמו זומבי? האם מישהו חושב שרק עם מקדש אפשרית הרמוניה בין גוף לנשמה?

הנה עוד ציטוט: "משחרב המקדש לקחו לנו את המוח ונותרנו רובוטים – לא חיים באמת. רובוט לא יכול ליהנות מפירות או מאהבה – לא באמת."

אז כולנו זומבים ורובוטים, ורק אם יכונן מבנה אבן על הר מסויים בירושלים ויקריבו למרגלותיו פרות נוכל לחיות בהרמוניה ובכיף. ואחר כך צוחקים על הסיפורים של הסיינטולוגיה.

פייגלין למעשה מפגין כאן את מה שאני אוהב לכנות 'משיחיות מקדשית הנובעת מרוחניות רומנטית', דהיינו שאיפתו למקדש נובעת לא מפני שהוא מעוניין לקיים את המצוות הקשורות בדבר, ואפילו לא מפני שהוא מבקש מרכז דתי-לאומי לעם ישראל (למרות שזה ודאי חלק מהעניין). שאיפתו היא להרמוניה רוחנית, או לרוחניות אותנטית, שיכולה – כך הוא סבור – להתגשם רק על ידי בניין בית מקדש.

ולוואי שכך היה. הלוואי שהסיפור היה כל כך קליל. אלא שכפי שכל בר דעת יודע, התפתחות נפשית ורוחנית אינה עניין שתלוי בבניין כזה או אחר, אלא היא תוצאה של מסע עיקש, כן ואמיץ, תהליך שבו אנחנו חוקרים את עצמנו ואת העולם סביבנו בפתיחות ונחישות. מדובר בהבשלה של דרך ארוכה של התבגרות, ולא בתוצאה פלאית של נגיעות קסם מאת כהן אלמוני אליו אנחנו מביאים שה תמים. ובראש ובראשונה, זהו מסע המחייב עמידה אמיצה מול המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.

פגישה עם משה פייגלין

אני מקווה שהצלחתי להעלות את ההקלטה של המפגש עם משה פייגלין אתמול. במפגש דיברנו על מגוון רחב של נושאים: דמוקרטיה, חברה, זכויות אדם, "הסכסוך", אמהות חד הוריות, הומוסקסואליות, יהדות, הלכה, "השמאל", הפינוי מעזה, יחסי חוץ, המאגר הביומטרי.

בגדול, בכל הנוגע לזכויות פרט, פייגלין מדבר כליברטן, בצורה יותר מובהקת ממה שחשבתי. למעשה באשר לזכויות אדם ואזרח השקפת עולמו מוזנת הרבה יותר מהליברטניות המערבית ומהליברליזם מאשר מההלכה או המסורת היהודית. כמובן, יש כאן מתח בלתי פתור עם ההלכה ועם חזון מדינה קהילתנית יהודית המעוצבת על פי המסורת היהודית, שלדעתי פייגלין לא מצליח להסביר איך הוא יוצא ממנו, ובמענה לשאלות ששאלתי התחמק לטעמי מתשובה רצינית.

בסופו של דבר נדמה לי שפייגלין סומך על אמונתו שהיהדות היא אמה הורתה של רעיון החירות (עניין שלכל הפחות אפשר להטיל בו ספק רציני – האם דת שמתחילה בנתינת חוקים והריגת אלפי אנשים שחורגים מהם היא אמה של החירות? זה לא בלתי אפשרי, אבל יש כאן איזשהו מתח, לכל הפחות) ובטחונו שהתוכנית האלוהית לא תאכזב. ומי שמאמין איתו, כנראה לא מפחד.

בנושא יחסי חוץ הוא מגלה לדעתי עמדה תמימה עוד יותר, הבטוחה שגם אחרי שישראל תספח את השטחים ולא תעניק זכות בחירה לפלסטינים (הוא חוזר בו מרעיונות על גירוש המוני שהביע בעבר) היא תוכל להתמודד עם הקהילה הבינלאומית, משום שמחד, זו לא תנתק איתה קשרי מסחר משום שהיא (הקהילה הבינלאומית) זקוקה להם, ומאידך שישראל ממילא יכולה לייצר את מטוסיה וטיליה לגמרי בעצמה. מצעדי גאווה בירושלים הוא מאשר, וזאת למרות אמונתו שהתפיסה ההומוסקסואלית מכרסמת ביסודות החברה ומביאה לקיצה של אירופה וארה"ב. גם אמהות חד הוריות הן סכנה תרבותית, ופייגלין קובע שהוא יבטל את התמיכה הממשלתית בהן. וכלל לא הספקנו לצערי לדבר על בית המקדש.

לבד מהאשמותיו הקולניות של פייגלין (לקראת סוף המפגש) את השמאל ("אתם!") ברמיסת זכויות האדם בהתנתקות ובהרג המוני באוסלו, היה בסך הכל נעים. הדיון גם הוסרט, ואמור לעלות לרשת, וכשזה יקרה כמובן אביא אותו לכאן.

הנה הלינק: http://chirb.it/cqsAkd

Check this out on Chirbit

תוכנית מאה הימים של משה פייגלין

ב-9 לדצמבר 2008 נעלמה מאתר 'מנהיגות יהודית' תוכנית מאה הימים של משה פייגלין, המוצעת כאן להלן. יום אחרי זה כתב על כך יאיר אטינגר ב'הארץ'. זה קרה יומיים אחרי הבחירות המקדימות בליכוד, בהן הגיע פייגלין למקום 20, הריאלי (ואח"כ נדחק אחורה כשזכה לטיפול אישי בידי נתניהו). התוכנית נמצאת כולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, עמ' 425-432 (וחלקה גם כאן, ב'דברי הכפר', העלון הפנימי של כפר הנשיא, עמ' 9-10) ואני מביא חלקים ממנה כאן לנוחותם של הקוראים, ולידיעת הציבור, מכיוון שמדובר בברור במסמך שיש בו עניין לציבור הרחב. את תגובתו של פייגלין לדברים ניסיתי להשיג, אולם ללא הצלחה. ההדגשות כולן שלי.

תוכנית מאה הימים

א) תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

ב) כבר למחרת – הכרזה על ממשלה. לראשונה בישראל יֵדע הציבור, עוד קודם לבחירות, לא רק מהי המפלגה המוצעת, אלא גם מהי הממשלה המוצעת. ממשלה זו תכלול שבעה שרים, במשרדים האלה:

  • חינוך: משרד זה יכלול בין השאר את האחריות להעמקת הזהות היהודית בכל רובדי החברה, במערכת החינוך מגן הילדים ועד האקדמיה, בתרבות, בתקשורת, ובאמנות.
  • כלכלה: המשרד יכלול בין השאר את האחריות לאוצר, לתעשייה, לחקלאות, לתכנון הכלכלי, להפרטה ולפירוקם של גרעיני שליטה, לתשתיות, ולמשק המים.
  • ביטחון פנים וחוץ: המשרד יחלוש על כל נושאי הביטחון ויפעל נגד אויבי ישראל מבית ומחוץ. אויב ישראל הוא מי ששואף לחסלה, מבחינה פיזית או מבחינה מהותית, כמדינה יהודית.
  • פנים: המשרד יעסוק בענייני משפטים, משטרה, ובקשר עם השלטון המקומי.
  • תפוצות: תפקידו של המשרד יהיה לטפח קשר עם העם היהודי, ולעודד את העלייה. הסוכנות היהודית תבוטל, וסניפיה יועברו לשגרירויות ישראל. המשרד ייצור קשרים עם מדינות חוץ העומדות בקריטריונים שייקבעו. תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות.
  • ארץ ישראל: המשרד יהיה ממונה על פיתוח ירושלים ומקום המקדש, על גאולת הארץ, על עידוד התיישבות יהודית ועל טיפוחה ופיתוחה. המשרד יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים.
  • בריאות וספורט.

הממשלה תיבָנה משרים מקצועיים; לא יהיה משא ומתן קואלציוני. עוד קודם למועד הבחירות ייקראו המפלגות המזדהות עם המטרה להציע מועמדים מקצועיים, שלא בהכרח יהיו אנשים פוליטיים, ואף רצוי שלא יהיו כאלו, לתפקידי שרים. הממשלה תועמד לאמון הכנסת בידיעה שאם תיפול, שוב יהיו בחירות, ואחריהן צפוי ניצחון גדול הרבה יותר.

שכר השרים יוצמד לשכר הממוצע במשק. שכרם של חברי הכנסת מן הקואליציה יוצמד באופן דומה, עד לחקיקת חוק מסודר שיחייב את כלל נבחרי הציבור. איש בשירות הציבורי לא יוכל להרוויח יותר משר, כולל יועצים ומועסקים חיצוניים.

ג) כעבור שבוע :

הנחת 'חוק יסוד: ישראל מדינה יהודית – מבנה המשטר ואופיו', על שולחן הכנסת.

חוק זה יעביר את הדמוקרטיה הישראלית משיטה ריכוזית, מורשת מפא"י, לשיטת בחירות אזורית, כפי שנהוג ברובן המוחלט של המדינות הדמוקרטיות. מטרת החוק היא להעביר את האחריות מן השלטון המרכזי לניהול הקהילתי, ולהסיר את המחסומים בין תחושת הזהות הטבעית, שרוב אזרחי המדינה חפצים לפַתֵּח, לבין הריכוזיות שהנהיג השמאל כדי להנציח את שלטונו ואת השקפת עולמו.

הקהילה תחליט מי יהיה נציגה לבית הנבחרים, אילו כבישים יהיו סגורים אצלה בשבת, מה יהיה תקציב החינוך, מי יהיה מפקד המשטרה שלה וכדומה. תפקיד הממשלה יצומצם לנושאי ביטחון, תשתיות כלליות, ועידוד נושאים בעלי חשיבות לאומית כללית. מובן שפתיחה זו תייעל מאוד את הביורוקרטיה הישראלית המסורבלת, ותעודד יזמות כלכלית, פיתוח, ואחריות האזרח לקהילתו.

החוק יכלול בין השאר הצעת חוקה מפורטת למדינה יהודית, הקמת שני בתי נבחרים: בית תחתון לטיפול בעניינים מוניציפליים שוטפים, ובית עליון לטיפול בנושאים לאומיים. הבית העליון יורכב מיהודים בלבד, תהיה בו נציגות ליהודי התפוצות, והוא ישמש בית משפט עליון לחוקה.

לבית המשפט העליון לא תהיה אפשרות לחקיקה שיפוטית בניגוד לחוקי בית הנבחרים. חברי הבית העליון הם שיבחרו את השופטים, בבחירות חשאיות. שופטים יועמדו לביקורת תקופתית. קידומם והמשך כהונתם יהיו קשורים בהישגיהם.

ד) כעבור 10 ימים: שיבוץ תפקידי מפתח, כגון היועץ המשפטי לממשלה, יו"ר רשות השידור וכדומה, באנשים המזוהים עם מטרותיה הבסיסיות של הממשלה.

ה) כעבור שבועיים: חוק שירות קרבי התנדבותי. השירות הקרבי בצה"ל יהיה התנדבותי בלבד. חייל שאינו מזדהה עם מטרות המדינה יהיה פטור משירות הכרוך בסיכון חיים. חיילים שסיימו שירות קרבי יהיו זכאים לקרקע חינם לבנייה עצמית ולהטבות נוספות. קבלת דמי הביטוח הלאומי יותנה בשירות בצה"ל או בשירות לאומי מוכר.

ו) החל מהשבוע השלישי: הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

ז) החל מהשבוע הרביעי :

יחסי חוץ: פרישה מהאו"ם, סגירת השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות, והחלפתן במשרדי אינטרסים בלבד. דרישה (שקטה, ובאין ברירה – פומבית) לשחרורו של אסיר ציון יונתן פולארד, והתניית כל ביקור ממלכתי בארה"ב בשחרורו.

שמו של משרד החוץ יוסב ל'משרד התפוצות'. המשרד יקבל לידיו את סמכויותיה של הסוכנות היהודית, ויראה את עיקר תפקידו בעידוד עלייה ובהידוק הקשר עם יהודי התפוצות.

ח) החל מהשבוע החמישי : העברת מערכת החינוך לעבודה על פי תאריכים עבריים בלבד. ראש השנה הבא יחול בישראל בא' בתשרי… שנת הלימודים תחל בא' באלול, החופשה השנתית תהיה בחודש כסליו, וכדומה. צפוי שמהפכה זו תביא למהפכה בלוח השנה הישראלי כולו, שכן לוחות הזמנים של מקומות העבודה, החופשות השנתיות, תוכניות העבודה, זמני המעבר ממקום מגורים אחד למשנהו וכדומה – צמודים בדרך כלל למועד תחילתה של שנת הלימודים. באופן זה, יתחיל לפעום בלבה של המדינה היהודית השעון היהודי במקום זה הנוצרי.

מובן שהמהפכה במערכת החינוך לא תיעצר בלוחות הזמנים אלא תיכנס למהות ולתכנים. משקל מיוחד יינתן לטיפוח הזהות היהודית, החל מלימודי ההיסטוריה של עם ישראל וידיעת הארץ, וכלה בלימודי קודש ברמה הגבוהה ביותר. המדינה תעודד דחיית שירות לצורך לימוד והעמקה במקורות היהדות, לכל יהודי המעוניין בכך, ללא קשר לרקע שממנו הוא בא.

ט) החל מהשבוע השישי:

מהפכה במערכת הביטחון : תקציב הביטחון יקוצץ בשליש. כל הציוד שנועד למנוע נפגעים במגע עם האויב, בניגוד למהותו היסודית של הצבא, יושמד בטקס חובה בכל בסיס. ציוד זה יכלול רימוני גז, כדורי גומי, אלות, חצציות וכדומה. גדרות אלקטרוניות יפורקו; צה"ל ישתית את הגנת המדינה והיישובים על יצירת הרתעה אגרסיבית וקשה. מפקדים שהשתתפו בהפקרת חיילים, בקבר יוסף, בהר עיבל ובמקומות נוספים, יושעו מיד מן הצבא. צבא המילואים יוקטן במידה ניכרת ויתבסס בעיקר על כוחות מקצועיים: אנשי מחשבים, רופאים, מהנדסים, נהגים וכדומה. המילואימניקים יהיו מתנדבים בלבד, ויתוגמלו ביד רחבה. הכוחות הלוחמים יבואו כולם מן הצבא הסדיר ומצבא הקבע.

י) החל מהשבוע השביעי:

כלכלה : ייבוא עובדים זרים, כולל ערביי יש"ע, והעסקתם ייאסרו בחוק. העובדים הזרים השוהים בארץ יוחזרו לארצותיהם באופן מכובד והגון. חברות ממשלתיות יופרטו לציבור הרחב, ולא לגרעיני שליטה מאפיונריים כפי שנעשה עד כה. המעורבות הממשלתית בחיי הכלכלה תוקטן ככל האפשר. הממשלה תעודד השקעות ורווחיות מְרַבִּית מחד גיסא, ותקטין את הוצאותיה מאידך גיסא. שכרם של השרים, של הח"כים ושל עובדי הציבור האחרים יעמוד ביחס קבוע לשכר הממוצע במשק. יום ראשון יוכר כיום מנוחה פעילה. יום השבת ייועד להעמקת הזהות היהודית, ותושבת בו כל פעילות ציבורית או מסחרית שאינה הכרחית. משחקי הכדורגל ופעילות הפנאי יועברו ליום ראשון. כל עובד יוכל לחסוך בקרן מיוחדת של הביטוח הלאומי, ולצאת לשבתון מלא או חלקי, כמו באקדמיה, בשנת השמיטה, לצורך לימודי יהדות. גביית מס אמת מאוכלוסיות שנהגו להשתמט באלימות מתשלום.

יא) החל מהשבוע השמיני: חברה- מדינת ישראל נבנתה מלכתחילה כחברה הומוגנית ריכוזית. הבולשביזם המובנה באידיאולוגיה המפא"יניקית בא לידי ביטוי בסיסמה 'כור ההיתוך הישראלי', שמשמעותה: כל העליות וכל האידיאולוגיות ייכנסו לתנור שלנו, ויוצקו מחדש בצלמנו כדמותנו. כך פותחה בישראל גישה 'דמוקרטית' ייחודית, ולפיה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד, לא הנציגים נבחרים אלא מפלגותיהם, והמדינה מתערבת בכל תחומי החיים. המדינה היהודית תחזור למבנה הקהילתי המוכר בחברה היהודית והמקובל כיום ברובם המוחלט של המשטרים הדמוקרטיים. הבחירות תהיינה אזוריות, הבוחר יכיר את הנבחר, והאחריות לקביעת גורלו תוחזר מן המדינה לאזרח.

אין עניין בהר הבית

הכותרת ב'מקור ראשון' ביום שישי היתה "רוב הציבור: לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית", אבל מיד התברר שאותו "רוב" עומד על 52% בלבד, מתוכם 39% בלבד מהחילונים. זו כמובן תעודת עניות לליברליות של החילונים, אבל גם סימן לחוסר העניין המופגן של העם היושב בציון במקום ההוא, על אף חלומותיהם של כל מני עמותות מקדש וחבורות בית שלישי. גרוע מזה: 51% מהנשאלים אמרו שט' באב לא עושה להם "שום דבר", ובכלל זה 75% מהחילונים. באשר לשאלה "האם צריך להתחיל עכשיו בבניית בית המקדש?", ענו 61% מכלל הציבור בשלילה, כולל 91% מהחילונים ו-57% מהציונים-דתיים.

מה זה אומר? זה אומר שאם לא נטעין את בית המקדש ואת ט' באב בתכנים רלוונטים, האיברים האלה בתרבותנו ימשיכו להתדלדל עד שיצטמקו ויפלו. רבים אולי יאמרו שזה לא נורא, אבל לדעתי זו תהיה איוולת לא להשתמש בחומרי הגלם האלה ליצירה תרבותית, מוסרית ודתית בעלת תוקף. יש הרי לא מעט חורבן סביבנו, ולא מעט שדורש תיקון.

וזה גם אפרופו הויכוח-זוטא שלי עם משה פייגלין.