משה אידל

על שדה חקר הקבלה ופולמוסיו

את הספר הזה הייתי ממליץ לקריאה לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה או חסידות באקדמיה. הוא פורש בצורה יעילה ושיטתית, גם אם טכנית למדי, את התפתחות ההיסטורית, המושגים העיקריים והפולמוסים הגדולים של מחר הקבלה החל מהפיכתו לתחום מחקר אקדמי מכובד על ידי גרשם שלום ועד לדור החוקרים הבכירים כיום, תלמידי תלמידיו של שלום.
 
החלק המעניין ביותר של הספר הוא כמובן הפולמוסים, שלא פעם נהיו אישיים למדי. תוכלו לקרוא על פולמוס ברוך קורצווייל נגד שלום (הראשון האשים את האחרון בחיבה יתרה לשבתאות וניסיון לצייר את הציונות כממשיכתה האורגנית, ולכן היהודית אותנטית), בין ישעיהו תשבי למשה אידל (הר' האשים את הא' בחוסר חדשנות, ומאידך בניסיון לרצח אב (רוחני) מול גרשם שלום), בין יוסף בן שלמה לאידל (דומה), בין שלום רוזנברג ליהודה ליבס (הר' האשים את הא' בפרשנות מיתית מוגזמת של חז"ל, הא' ענה שהר' אורתודוקס קנאי שלא מסוגל לראות את מה שלא מתאים לאמונתו), ועוד. מכיוון שחלק חשוב מהעולם האקדמי הוא האינטריגות, הרעיוניות אבל גם האישיות, בין חוקריה, כדאי לתלמיד לדעת מי נגד מי.
 
הספר כאמור מבהיר דברים חשובים, אבל לוקה בכמה נקודות. ראשית, לא נסקרות כראוי תרומותיהם של דמויות שונות בשדה האקדמי. כך למשל, חביבה פדיה לא זוכה כמעט למקום, ותרומתה הרבה והחשובה לא מובאת בפני הקורא. שנית, לא כל הפולמוסים נחשפים. פולמוס בועז הוס כנגד חוקרים שהוא סבור שמושפעים מעמדותיהם הרוחניות הפרטיות אינו מדובר כלל, והרי הוא היה חלק חשוב בשדה בשנים האחרונות, ומצא מקום גם בספרו האחרון של הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית". לא ברור לי למה הושמטו עניינים כאלה, והדבר פוגם בסקירה הנאה בסך הכל שבספר.
 

שלשלאות קסומות מאת משה אידל

הספר הזה, 'שלשלאות קסומות', של פרופ' משה אידל, כנראה גדול חוקרי המסורת המיסטית היהודית בזמן הזה, עניינו לכאורה, כלשון תת הכותרת שלו, "טכניקות וריטואלים במיסטיקה היהודית", אבל למעשה הוא שואל שאלה עקרונית: איך צריך לחקור את המיסטיקה היהודית. או אולי אפילו: מהי המיסטיקה היהודית.
 
האם המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, היא ביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, או שמא, כפי שסבור אידל, עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. כלומר שהקבלה אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת מבנה תיאולוגי (הניזון ממסורות חז"ל, מהפילוסופיה הנאופלטונית וכו'), אלא בעיקרה העצמתם של מצוות ומנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.
 
גם פרשנותה של החוויה המיסטית קשורה לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? ידועה ביקורתו של אידל על מורו גרשם שלום, שתפיסה "תיאולוגית" של הקבלה לא איפשרה לו להבחין שקיים במסורת היהודית אידיאל מיסטי של unio mysica, כלומר איחוד מלא עם האל.
 
אידל ממשיך ומפתח בספר הזה את המהלך שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך 'קבלה, היבטים חדשים'. כבר אז הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור נראה מובן מאליו שבמסורת ששמה דגש עצום על מעשים כמו היהדות גם המסורת המיסטית תתן להם דגש מיוחד.
 
הספר יצא לראשונה ב-2005 באנגלית, וכאן הוא מוגש בגרסה מעודכנת בהוצאת מכון שלום הרטמן Shalom Hartman Institute, בתרגום מירי שרף ובעריכה מדעית של עמרי שאשא.
idel

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר בשבוע שעבר, תחת הכותרת "'אין כל צורך לתקן את העולם': קבלה וזוהר בתנועות נאו-קבליות". אני מדבר על השינויים בתפיסת הקבלה בקבלת הרב אשלג וממשיכיו. מגיבים על דברי פרופ' יהודה ליבס, פרופ' ארתור גרין, פרופ' בועז הוס ופרופ' משה אידל.

החוויה המיסטית מזווית נוירולוגית

במוסף 'תרבות וספרות' הופיע בסופ"ש מאמר מעניין של ד"ר שחר ארזי, נוירולוג, העוסק בפן הפסיכוביולוגי של החוויה המיסטית. ארזי כתב לאחרונה ספר עם פרופ' משה אידל על הנושא, ובמאמר הוא מספר על המחקר המשותף: אידל מזהה את הטכניקות המדיטטיביות שבהן השתמש הבעל שם טוב לצרכי חוויות "עליית הנשמה" שלו, וארזי מזהה את המקבילות הנוירולוגיות שלהן – איזה אזור במוח היה פעיל כאשר הבעש"ט עלה בנשמתו (או "עלה בנשמתו") למרומים, ואיך זה דומה או לא דומה לפרכוסים אפילפטיים.

צורת חקירה כזאת מעלה בנו תחושה (שמחה או עצובה) של חילול הקודש, כאילו דיבור על פעילות מוחית בקשר לחוויה מערער על הקיום האובייקטיבי שלה, למרות שאין בעצם סיבה להניח כך. גם שמיעת סימפוניה של בך מתרגמת לפעילות מוחית כלשהי, אבל זה לא אומר שהמוזיקה או החוויה שהיא מפיקה אינן "אמיתיות".

אבל הסיפור כאן משמעותי בצורה אחרת, וקשור לפולמוס חריף שנערך בתוך שדה חקר המיסטיקה. הסיפור הוא כזה: מאז תחילת המחקר האקדמי של התחום, במאה ה-19, והרחק אל תוך המאה העשרים, שלטה העמדה הגורסת כי קיימות חוויות אוניברסליות ומיוחדות אשר הפרט חווה, חוויות "דתיות", "רוחניות" או "מיסטיות". חוויות אלה נחשבו ללוז ולב הדת, דהיינו הן נתפסו כמקורם של החיים הדתיים, כמו גם, במקרים רבים, מטרתם הסופית.

עמדה זו גובשה בצורה שיטתית בשלושה חיבורים שזכו להשפעה עצומה במאה העשרים: החוויה הדתית לסוגיה של וויליאם ג'יימס (1902), מיסטיקה של אוולין אנדרהיל (1911) והקדושה של רודולף אוטו (1917). זאת העמדה ה"פרניאליסטית", שכן היא גורסת שלכל התופעות הדתיות מהות משותפת אחת. אידל יותר מתוחכם מהגרסה הפשטנית של התפיסה הזאת, אבל הוא שייך למחנה הזה.

מאז שנות השבעים קמה התנגדות עזה לעמדה זו. חוקרים שונים ביקרו בחריפות את התפיסה המהותנית שעומדת בבסיס העמדה הפרניאליסטית, והציעו שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. עמדה "קונסטרוקטיביסטית". חוקרים כגון סטיבן כץ, וויין פראודפוט, רוברט שרף – וכאן בארץ, בועז הוס – שוללים כל מהות משותפת לחוויות דתיות של בני תרבויות שונות וזמנים שונים, וגורסים שכל חוויה מיסטית היא אך ורק תוצר תרבותי (הוס למעשה אף שולל שימוש במונח "מיסטיקה", המניח שדה סמנטי משותף).

מה עושים אידל וארזי אפוא בספרם? מוצאים לכאורה ראיות שמבססות את העמדה הפרניאליסטית. שהרי אם יש מקבילה נוירולוגית לחוויה מסויימת, ואם אנחנו מסכימים שהמוח של היהודי זהה למוח של הנוצרי וכו' וכו', מתברר לנו שיש מהות משותפת לחוויות המיסטיות של בני דתות שונות (בדיוק כמו שיש מהות משותפת לחוויית שמיעת מוזיקה של בני תרבויות שונות, הגם שהמוזיקה שהם שומעים שונה לחלוטין).

כמובן שיש גם מימד מובנה בכל חוויה מיסטית – מקובל לא יזכה להתגלות של הבתולה הקדושה ונזיר בודהיסטי לא ישמע קריאה מאת י' צבאות להתנבא על העיר נינוה. אולם מציאת מהות משותפת בכל זאת מכריעה חלק גדול מהפולמוס שמאז שנות השבעים מתנהל בשדה חקר המיסטיקה. אישית אני מסכים עם אידל וארזי, ואף השתמשתי בטיעונים דומים (ובמאמרים משותפים שלהם) בדוקטורט שלי על הפרקטיקות המדיטטיביות במסורת היהודית (בקרוב כספר בהוצאת אונ' תל אביב).