מקרא

הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

capture

על אדמות אבות, שקרים ומלכות מושחתת – מלכים א, כא, מתוך 929

כרם היה לאחד מבני הארץ, והמלכות חשקה בו. בכסף אין הוא מוכן למכור את האדמה: "חָלִילָה לִּי מֵה', מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (ג). אדמתו אינה רק רכושו, אלא רכוש משפחתו כולה. כל שושלת הדורות של משפחתו נטועה בחלקת האדמה הזאת, והאדמה היא חלק עמוק מזהותה.

המלכות זה מקרוב באה, היא אינה מקומית. מנהגי המקום לא מעניינים אותה. אנשי המקום לא מעניינים אותה. האדמה מעניינת אותה. למלכות יש דרכים להוציא אדמה שהיא חושקת בה מידי הפרט. בשביל זה הרי יש חוקים ובתי משפט. וזיופים. ההאשמה: חתר תחת הממלכה. יצא נגדה. דיבר בה סרה. הסית. תקף.

המלכות זוכה באדמה. אדמת אדם פרטי שלא חטא, שהוצאה ממנו במרמה. אולי לא היינו שומעים על זה, אלא שכאשר מדובר במלך ישראל המצב שונה. זאת מפני שאחרי מעשיו של המלך נשרך החטא על ראש העם כולו: "וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל" (כב). המלכות פועלת בשליחות האל: המלך הוא משיח אלוהים, נבחרו. חטא שלו הוא עלבון ישיר כלפי שמיים. ועלבון שלו כלפי שמיים הוא ניאוץ אלוהים בידי כל העם כולו.

לא בכדי מזכיר הנביא מיד את חטאי העבודה הזרה של המלך ("לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים" – כו). הא בהא תליה, ואם אין דרך ארץ אין תורה. יותר מכך: משום שהמלך הוא שליח האל, החטא כלפי בעל האדמה קשור ישירות לחטא כלפי שמיים. לזאת ייקרא חילול ה'. ועל חילול ה' אלוהים לא סולח.

כמו אז, גם היום: הפועלים לכאורה בשליחות האל, בשליחות העם, המתיימרים לעשות את רצונו, אבל משתמשים בכוחה של המלכות על מנת לגזול אדמה מאנשים פרטיים – ייענשו בחומרה הגדולה ביותר. המרמים, המשקרים, המזייפים עסקאות, המשתמשים בחברות קש, החומדים בית רעיהם, החומסים, הגונבים, והכל לכאורה לשם שמיים ובשם צור ישראל – הכלבים יאכלו את בשרם.

בעיני אלוהים ואדם: האדם המאמין ומחקר המקרא

הספר הזה הוא קודם כל אמיץ. לבד מזה הוא חיוני, ולבסוף, לפחות על פי מה שהספקתי לקרוא, הוא טוב. מדובר בטיפול מקיף ראשון של הציבור הציוני דתי בישראל במחקר המקרא. כמו אותו פיל מטאפורי באמצע החדר, מחקר המקרא הוא אותו סוד גדול – אבל ידוע לכל – שאסור לדבר עליו בחברה הדתית (כלומר, לבד מלומר שהוא מופרך מיסודו, משה אמת ותורתו אמת). ככה נראה טאבו.

והנה הספר הזה, הערוך וכתוב על ידי אנשי רוח ורבנים ציונים-דתיים, מעז לגעת בטאבו ולשים את הדברים על השולחן: יש מחקר מקרא, יש לו תובנות מעניינות שאי אפשר להתעלם מהם, יש צורך להפנות מבט ישיר – וישר – אל הממצאים ולדון בהם.

הספר, שנערך על ידי הרב יהודה ברנדס, ד"ר טובה גנזל וד"ר חיותה דויטש​, מביא שלל מאמרים על ההתמודדות עם מחקר המקרא מאקדמאים ורבנים (תמר רוס, יובל שרלו, חננאל מאק, עמית קולא, אביה הכהן, ‎יעקב מדן​, חגי משגב ועוד) ועוסק במגוון נושאים, ביניהם מעמדה של ההתגלות בהר סיני, המוסר המקראי, וההקשר ההיסטורי של המקרא.

עוד לפני המאמרים השונים מובאת אסופת מקורות הפורשת בפני הקורא את ההתייחסויות השונות של חכמים ורבנים מהעבר, שכולן מערערות על המובן מאליו שהתרגלנו אליו. הנה למשל ציטוט מאת רש"י: "דמתחילה נכתבה מגילת בראשית, והדר מגילת נח, והדר מגילת אברהם" – דהיינו התורה לא ניתנה כולה למשה על הר סיני, אלא נכתבה כבר מגילות מגילות קודם. הנה עוד ציטוט מפי הרב אליהו בן אמוזג על אותו עניין: "שקודם משה היו ספרים או מגלות, וסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם, ומהם לוקטו ספרי התורה." מסתבר שפעם היה יכול רב לומר את זה בברור.

האסופה מלאה בעוד ציטוטים רבים, חלקם מדהימים ממש, של אושיות "תורניות" בהחלט שלא חשבו שחובה להאמין שכל התורה כולה ניתנה קומפלט בהר סיני.

כפי ש אריאל סרי-לוי​ כתב בביקורתו המצויינת על הספר במוסף 'ספרים' של הארץ (בתגובות):

[הספר] למעשה מכשיר את "ביקורת המקרא" לבוא בקהל. מאמרים של רבנים רבי השפעה, המחזיקים בתפקידי מפתח במוסדות החינוך ובדעת הקהל של הציונות הדתית, כמו יהודה ברנדס, יובל שרלו ויעקב מדן, שזורים כאן במאמרים של חוקרי מקרא ממוסדות אקדמיים. מה שהיה עד כה נחלתם של יודעי דבר בלבד נעשה כאן רשמי. במובן הזה, הספר עתיד להשפיע גם על מי שכלל לא יקרא בו: עצם פרסומו הוא בבחינת גילוי דעת, האומר שיש דרך ליישב בין חקר המקרא לבין הנאמנות לתורה.

קשה לי להבין איך אדם בעל יושר אינטלקטואלי בסיסי יכול לפסול את כל תגליות מחקר המקרא. אפשר אולי לערער על אסכולה כזאת או אחרת, אבל להתעלם באופן קטגורי מהגילויים מאירי העיניים, הפילולוגים והארכיאולוגים, משול לדעתי לעיוורון מרצון. הספר הזה, על כן, הוא כמשב רוח רענן. לעורכים ולכותבים מגיע ישר כוח גדול.

Scan10113

פרוייקט 929 – בראשית ג'

בראשית פרק ג' מניח את היסודות למוסר המונותאיסטי: טוב הוא ציות לציווי האל, רע הוא שבירתם (להלן: "חטא"). במזרח הרחוק התפתחה תפיסה שונה בצורה מהותית סביב הציר טוב/רע. מאתיים מילה שלי על העניין בפרוייקט 929.

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)