מקווה

ניצחון בקרב על המקוואות

mik
צעד אחר צעד, אנחנו נקבל שוויון וחופש דת במדינת ישראל. כן: לא ייתכן שמקוואות שממומנים מהמיסים של כולנו ישרתו רק את חלקנו. לא ייתכן שהממסד האורתודוקסי יחליט בשביל כולם איך משתמשים בשירות ציבורי. מהיום התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית יגיירו את מתגייריהם באותן מקוואות שבהם מגיירים אורתודוקסים.
 
כפי שכתב בפסיקתו השופט אליקים רובינשטיין (והראה בפשטות שיש גם אורתודוקסיה ליברלית): "השוויון משמעו – כך מחייב השכל הישר – יחס שווה לשווים. המאפיין המשותף לקבוצת השוויון אינו פורמאלי, אלא מהותי." משמע: יהודים רפורמים וקונסרבטיבים שווים בכל עניין ודבר ליהודים אורתודוקסים, וממילא על המדינה לספק להם שירותים כשווים בין שווים.
 
כפי שכתב בטוויטר יאיר שרקי, יש לשער שהפסיקה הזאת תסייע לפתוח את המקוואות גם לרווקות, לטובלות שלא מעוניינות בהשגחת בלנית, ולטובלות של לפני-עליה-להר-הבית.
 
אחרי הכותל המקוואות, והאחרי המקוואות יבוא גם החופש והשוויון לנישואים. כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, וככל שהיא הולכת היא רבה והולכת.

התפרים הגסים של ההלכה – טבילת גיורות

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מסבירה בצורה ברורה שאין הכרח הלכתי לעדותם של דיינים גברים בטבילתה של הגיורת במקווה. הפרטים שהיא מביאה כל כך חד משמעיים עד שקשה שלא לתמוה, ולהתחיל לחשוד, מדוע המנהג בישראל התקבע כפי שהתקבע. אלה בדיוק הנקודות במסורת שניתנת לנו הזדמנות להבחין בתפרים הגסים שלא מצליחים להסתיר את המלאכותיות שבמלאכת פסיקת ההלכה, ולכן מגלים לנו את המניעים העמוקים שהביאו לכך שמנהג מסויים התעצב כך ולא אחרת. מרתק, ובמקרה הזה גם מטריד ממש. והעובדה שמדינת ישראל גם כופה את ההליך הזה על המתגיירות דרך מוסדותיה הרשמיים היא לא פחות משערוריה.

טבילת גיורות וההגיון המוזר של הלכות "צניעות"

אתמול שודרה ב'מבט שני' כתבה מצויינת של אמנון בנימין על היבט מסויים בתהליך הגיור של נשים בישראל. למי שאינו יודע, גיורות חייבות בסוף תהליך הלימוד לטבול במקווה מול עיניהם של שלושה רבנים/דיינים, כשהן לבושות חלוק בלבד (ללא בגדים תחתונים). הכתבה מביאה עדויות של נשים שעברו את התהליך המשפיל והטראומטי הזה, שמגיע דווקא ברגע משמעותי ביותר בחייהן – בדיוק כשהן ממירות את דתן ומקבלות על עצמן זהות דתית חדשה.

לא ברור למה על יהודיה שטובלת במקווה יכולה לפקח אישה (בלנית), ואילו על גיורת צריכים שלושה גברים לראות אותה עם חלוק רטוב לגופה בלבד. לא ברור גם איך זה משתלב עם הדאגה (האובססיבית) ל"צניעות" והיומרה ל"טהרה" מינית. האם לשמוע זמרת שרה או לנסוע באוטובוס יחד עם נשים מקרב אותנו לחטא יותר מאשר לראות אישה יוצאת מהמים בחלוק רטוב? ואיזה רב היה מרשה לבתו או אשתו לטבול בפני שלושה גברים? אבל על הגיורות אף אחד לא שומר.

צריך לשים לב היטב היטב לחריגות האלה מהנראטיב המקובל המוצג לפנינו כלפי חוץ. אלה נקודות הגמגום, הקרטוע, שמאפשרות הצצה אל מעבר למטריקס ההלכתי המושלם לכאורה. בעבר הזכרתי כאן גם את מנהגן של נשים שומרות מצוות לשלוח את תחתוניהן לרבנים על מנת שיבדקו את הפרשותיהן (אם וסת, אם לאו). עלינו לשאול את עצמנו למה מקפידים שם ומאפשרים כאן. מכיוון שברור ש"צניעות" או חוסר בה אינה הסיבה, יש לשאול מה אילו מניעים ואילו כוחות מסתתרים מאחורי מנהגים שונים והלכות שונות. התשובות, אני בטוח, מעניינות מאוד.

כאמור, הכתבה מצויינת. לכו לתוכנית מאתמול, תחת הכותרת "כבוד הרב?", החל מדקה 40:56

טבילה, חתונה, לוויה – שלושה ספרים חדשים ומעניינים

שלושה ספרים מעניינים יצאו לאחרונה הבוחנים טקסי חיים מרכזיים ביהדות, כל אחד מנקודת מבט אחרת.

הראשון, פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי (עורכות: אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני; הקיבוץ המאוחד) עוסק במצוות הטבילה במקווה במים מנקודת מבט א-הלכתית, וניתן לומר גם רוחנית, תרפויטית וכזו המקדמת wellness. הספר אוצר בתוכו שלל מאמרים הצעות לטקסי טבילה שונים, המבטאים זוויות שונות שלו. הגישה שבלב הספר הולכת ונפוצה היום, ושותפות בה גם נשים אורתודוקסיות. מחברות הספר אינן אורתודוקסיות, אולם הן מאמצות את המקווה כמקור של טהרה, בכל מני מובנים שונים ומעניינים של המילה.

בספר הרי אתה מחודש לי: מגדר, דת ויחסי כוח בטקס הנישואין היהודי (עירית קורן, מאגנס) בוחנת המחברת את החידושים שעורכים (ובעיקר עורכות) שומרי/ות מצוות בטקסי הנישואין שלהם/ן. הספר מתבסס על ראיונות עם נשים שניסו, כדברי המחברת, "לגשר בין שתי מערכות אידיאולוגיות בטקס הנישואין", כלומר בין היהדות ההלכתית לפמיניזם. מסתבר שכאלה יש לא מעט, והן מתרבות. קורן מאפיינת אותן:

גילן נע מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים; רובן שירתו בצבא ומיעוטן בשירות לאומי; לכולן השכלה גבוהה, תואר שני או שלישי [… וכן] רכשו גם השכלה דתית ותורנית רחבה

קורן מתארת את מאבקם לשנות את המעמד כך שיהיה יותר שוויוני, את הצלחותיהן ותסכוליהן ממה שאינן יכולות לעשות במסגרת ההלכה האורתודוקסית או במסגרת מה שמתירה להם החברה שסביבן.

בספר נידוי, מוות ואבלות (יאיר אלדן, רסלינג) חוקר המבר את הקשר בין הנידוי והחרם למוות ואבלות, המופיע בדברי חז"ל. הקישור בין אלה הוא בצורת התאבלותו של המנודה על מותו החברתי (המנודה "מאבד את הפנים החברתיות שלו"). מצד שני אלדן מנסה להראות ש"מנהגי האבלות שנוהג האבל הם אמצעי להשתיק את טענותיו כלפי האל ואת כעסו כלפי הקהילה וכלפי עצמו".