הבעיה שלי עם הערגות המקדשיות של ח"כ משה פייגלין אינן עצם רצונו במקדש. גם מבחינתי מקדש יכול להיות דבר נחמד ומועיל (בכלל, פגאניות היא עניין עסיסי). הבעיה נמצאת בהיקף הציפיות אותן תולה פייגלין במקדש, וביחסו לחיים ללא מקדש.
על פי פייגלין "משחרב המקדש כבר אין לנו חיים של ממש. אנחנו מן זומבים כאלה, צללים מהלכים, לא בני אדם שחיים באמת." בעוד ש"לחבר באמת בין הגוף לנשמה – כלומר ליצור חיים מלאים בהרמוניה אמיתית בין השניים – בלי מקדש, לא ממש אפשר." לכן "אבד טעם החיים, התנדף ה'כיף' האמיתי…"
אני לגמרי בעד כיף (ראו עניין הפגאניות לעיל), אבל נדמה לי שדבריו של פייגלין מהווים דוגמא נאה לחוסר הקשר למציאות שמאפיין שוחרי מקדש למיניהם. האם מישהו כאן מרגיש כמו זומבי? האם מישהו חושב שרק עם מקדש אפשרית הרמוניה בין גוף לנשמה?
הנה עוד ציטוט: "משחרב המקדש לקחו לנו את המוח ונותרנו רובוטים – לא חיים באמת. רובוט לא יכול ליהנות מפירות או מאהבה – לא באמת."
אז כולנו זומבים ורובוטים, ורק אם יכונן מבנה אבן על הר מסויים בירושלים ויקריבו למרגלותיו פרות נוכל לחיות בהרמוניה ובכיף. ואחר כך צוחקים על הסיפורים של הסיינטולוגיה.
פייגלין למעשה מפגין כאן את מה שאני אוהב לכנות 'משיחיות מקדשית הנובעת מרוחניות רומנטית', דהיינו שאיפתו למקדש נובעת לא מפני שהוא מעוניין לקיים את המצוות הקשורות בדבר, ואפילו לא מפני שהוא מבקש מרכז דתי-לאומי לעם ישראל (למרות שזה ודאי חלק מהעניין). שאיפתו היא להרמוניה רוחנית, או לרוחניות אותנטית, שיכולה – כך הוא סבור – להתגשם רק על ידי בניין בית מקדש.
ולוואי שכך היה. הלוואי שהסיפור היה כל כך קליל. אלא שכפי שכל בר דעת יודע, התפתחות נפשית ורוחנית אינה עניין שתלוי בבניין כזה או אחר, אלא היא תוצאה של מסע עיקש, כן ואמיץ, תהליך שבו אנחנו חוקרים את עצמנו ואת העולם סביבנו בפתיחות ונחישות. מדובר בהבשלה של דרך ארוכה של התבגרות, ולא בתוצאה פלאית של נגיעות קסם מאת כהן אלמוני אליו אנחנו מביאים שה תמים. ובראש ובראשונה, זהו מסע המחייב עמידה אמיצה מול המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.
