מקדש

משה פייגלין ושאיפת המקדש מתוך רוחניות רומנטית

הבעיה שלי עם הערגות המקדשיות של ח"כ משה פייגלין אינן עצם רצונו במקדש. גם מבחינתי מקדש יכול להיות דבר נחמד ומועיל (בכלל, פגאניות היא עניין עסיסי). הבעיה נמצאת בהיקף הציפיות אותן תולה פייגלין במקדש, וביחסו לחיים ללא מקדש.

על פי פייגלין "משחרב המקדש כבר אין לנו חיים של ממש. אנחנו מן זומבים כאלה, צללים מהלכים, לא בני אדם שחיים באמת." בעוד ש"לחבר באמת בין הגוף לנשמה – כלומר ליצור חיים מלאים בהרמוניה אמיתית בין השניים – בלי מקדש, לא ממש אפשר." לכן "אבד טעם החיים, התנדף ה'כיף' האמיתי…"

אני לגמרי בעד כיף (ראו עניין הפגאניות לעיל), אבל נדמה לי שדבריו של פייגלין מהווים דוגמא נאה לחוסר הקשר למציאות שמאפיין שוחרי מקדש למיניהם. האם מישהו כאן מרגיש כמו זומבי? האם מישהו חושב שרק עם מקדש אפשרית הרמוניה בין גוף לנשמה?

הנה עוד ציטוט: "משחרב המקדש לקחו לנו את המוח ונותרנו רובוטים – לא חיים באמת. רובוט לא יכול ליהנות מפירות או מאהבה – לא באמת."

אז כולנו זומבים ורובוטים, ורק אם יכונן מבנה אבן על הר מסויים בירושלים ויקריבו למרגלותיו פרות נוכל לחיות בהרמוניה ובכיף. ואחר כך צוחקים על הסיפורים של הסיינטולוגיה.

פייגלין למעשה מפגין כאן את מה שאני אוהב לכנות 'משיחיות מקדשית הנובעת מרוחניות רומנטית', דהיינו שאיפתו למקדש נובעת לא מפני שהוא מעוניין לקיים את המצוות הקשורות בדבר, ואפילו לא מפני שהוא מבקש מרכז דתי-לאומי לעם ישראל (למרות שזה ודאי חלק מהעניין). שאיפתו היא להרמוניה רוחנית, או לרוחניות אותנטית, שיכולה – כך הוא סבור – להתגשם רק על ידי בניין בית מקדש.

ולוואי שכך היה. הלוואי שהסיפור היה כל כך קליל. אלא שכפי שכל בר דעת יודע, התפתחות נפשית ורוחנית אינה עניין שתלוי בבניין כזה או אחר, אלא היא תוצאה של מסע עיקש, כן ואמיץ, תהליך שבו אנחנו חוקרים את עצמנו ואת העולם סביבנו בפתיחות ונחישות. מדובר בהבשלה של דרך ארוכה של התבגרות, ולא בתוצאה פלאית של נגיעות קסם מאת כהן אלמוני אליו אנחנו מביאים שה תמים. ובראש ובראשונה, זהו מסע המחייב עמידה אמיצה מול המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.

דעות על המקדש

שמתם לב שיש בזמן האחרון איזה דיבור על איזה מקדש? ובכן כן. במקור ראשון רץ כבר זמן רב דף שבועי מאת ארנון סגל המספר בנפתולי הדרך אל הבית השלישי, עליות להר מתרבות ונעשות נועזות, הארץ הקדישו לזה מאמר, ואפילו אני(!) כתבתי על זה לא מזמן. הפניה לכיוון המקדשי מייצגת כיוונים שונים של ערגה לדעתי, וכתבתי על זה קצת כאן וכאן.

ובכן, הגיע תורה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה'. הגיליון האחרון של כתב העת דעות (בעריכת אוראל שרפ) מציג מאמרים על הנושא, ועושה עבודה טובה למדי. לא קראתי עדיין את כל הגיליון, אבל אני יכול לספר שיש בו מאמר יפה ורציני של ד"ר אבינועם רוזנק על ההבטים ההלכתיים של מרכז פולחני, משה מאיר מתעמת בלשונו הזהב עם חוסר רצונו בעבר במקדש, אור מרגלית מביא מאמר אופטימי על אפשרות לשיתוף פעולה במתחם ההר בין יהודים למוסלמים, שרגא בר און על השקפותיהם המקדשיות של הוגים ציונים בעבר, ועוד.

כאן אני מביא שיר שנוגע מהצד בנושא, מאת סיון הר-שפי. אני מקווה שמובן על מה היא מדברת.

Scan100032

הרב אריאל מורחק מהר הבית

אתר כיפה מדווח כי

המשטרה הודיעה היום (ה') לרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, כי הוא מורחק לצמיתות מהר הבית וכי מעתה ואילך הוא מנוע מלעלות אליו. ההוראה הגיעה לאחר שהרב אריאל ניסה לעלות אתמול, ראש חודש, להר הבית. הרב אריאל ציין כי הוראת המשטרה לא נומקה או הוסברה.

את הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש", אני כמובן לא מכיר, אין לי חיבה מיוחדת למערך אמונותיו, אבל להרחיק אדם דתי ממוקד אמונתו לצמיתות זו אכזריות איומה ומעשה שקשה להצדיק בדמוקרטיה. כל הסיפור על כך שאסור להתפלל בהר-הבית הוא בכלל מגוחך, ונדמה לי שיש גבול עד כמה צריך "להתחשב ברגשות" המוסלמים שם (כמו ברגשות מאמינים בכל מקום – דהיינו, יש לזה גבול הגיוני). אלא אם הרב אריאל עשה או איים לעשות משהו אלים בפירוש, הרחקתו ממוקד חייו הדתיים היא לדעתי מזעזעת וחייבת להתבטל.

בית המקדש בברזיל מעצבן ח"כים מהימין

כזכור, חבורה מצחיקה ועשירה של נוצרים הולכת להקים את בית המקדש בברזיל. מסתבר שמישהו סיפר על זה למיכאל בן ארי ואריה אלדד, ואלה החליטו שהם מזמן כבר לא נזעקו בזעם קדוש לגבי נושא כלשהו. על פי אתר סרוגים:

ח"כ מיכאל בן ארי שיגר אתמול מכתב לשגריר ברזיל בישראל ובו הביע מחאה על התכנית. "חבל שהמוני מאמינים ברזילאים ישלו את עצמם", כותב בן-ארי לשגריר. "בית המקדש הוא לא רק המבנה אלא גם המקום – הר הבית ובעיקר הרעיון של 'כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים'".

[…] גם ח"כ אריה אלדד הביע מחאה על הפרויקט המתוכנן ואמר כי הניסיון להקים בברזיל כנסייה בצורת בית המקדש הראשון היא בעצם ניסיון לרשת את היהדות גם בסממני הפולחן שלה".

מצחיקה גם זעקתם של היהודיסטים. אכן, מיכאל בן ארי, חשוב גם המקום, אבל גם מה שעושים במקדש חשוב, לא? הרי בסאו-פאולו לא ישחטו בע"ח וישרפו אותם, אלא יתפללו. הנה עוד סיבה לזעום. גם לא כהנים יעסקו בעבודה, אלא גויים, מה עם זה? וייתכן שגם לא תהיה הפרדה בין גברים לנשים על ספסלי המקדש, ר"ל. לכן גם קובלנתו של אריה אלדד קצת מגוחכת – היכן סממני הפולחן? הרי מדובר רק בדמיון חיצוני של מבנה, הא ותו לא.

הסיפור הזה מתחילתו היה כל כך מגוחך, עד שהזעם עליו, לבד מצחוק, חייב לעורר שאלות רציניות בקשר לזהות היהודית של בן-ארי ואלדד: האם היא אכן כה שבירה? האם כל קבוצה תמהונית של עכו"ם יכולה לאיים עליה? מה זה אומר על בטחונם ביהדותם (שלא לומר בצור ישראל) אם כל בדל "ניסיון לרשת את היהדות" שכזה מקפיץ אותם?

די ילדים, די. ישחקו ההזויים שלהם במשחקיהם, ואלו שלנו, בשלנו.לכו לבהות במנורת הזהב המשוחזרת או להקיף את החומות פעם פעמיים, ותרגעו.

בונים את בית המקדש השלישי, בסאו פאולו

חשבתם שעטרת כהנים הם ליצנים? בבקשה: הניו-יורק טיימס מדווח על יוזמה ברוכה של נוצרים טובים: לבנות את בית המקדש III. רק מה? בסאו פאולו. הנה:

שימו לב: שישים מטר גובה, 200 מיליון דולר עלות, כולל העתק של לוחות הברית בפנים, בלי הקרבת קרבנות אבל עם מיסה ותפילות בנוצרית. על פי הגרדיאן יש להם כבר חוזה של 8 מיליון דולר ליבוא סלעים מהארץ כדי ש"מבחוץ זה יראה בדיוק כמו המקדש בירושלים". ואיפה טיטוס כשצריך אותו.