ביטי רואי: גלות השכינה כאפשרות לקדושה בגלות

בספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.

 

'תיקוני זוהר' הוא מעין תוספת לספר הזוהר שנכתבה בין סוף המאה ה-13 לתחילת המאה ה-14 בספרד, על ידי מחבר(ים) אנונימי(ים). מחבר(י) הספר חלק על מחבר(יו) של ספר הזוהר, והציע פרשנויות משלו למגוון סוגיות, במרכזן דמות השכינה.

 

בניגוד לגוף הזוהר עצמו, ולחיבורים קבליים אחרים רבים, השכינה עבור בעל תיקוני הזוהר אינה נחותה, נלווית או תחתונה לשאר הספירות, אלא היא עיקרית ואף פוטנציאלית עליונה להן. למרות שהשכינה בגלות יחד עם בני ישראל, ועל כן חלשה ומסכנה, היא מושלמת ויפיפיה, ועל המקובל לעזור לה לקום מהריסותיה. בעל תיקוני הזוהר גם מייצג אותה כישות חיה ופרסונלית, שאפשר לקשור עימה קשר.

 

רואי מראה כיצד מיתוס גלות השכינה זוכה אצל בעל תיקוני הזוהר להרחבה והעמקה. אולם בניגוד לנראטיב הרגיל, שבו השכינה דואגת כאימה לבניה, כאן הבנים אמורים לדאוג לאם. הציווי הוא לנדוד ולגלות יחד עם השכינה. על ידי כך עורך בעל תיקוני הזוהר מהפך דרמטי: הוא הופך את הגלות למרחב של קדושה. במקום להתייסר על חורבן המקדש וגלות השכינה הופכת העבודה התיאורגית מול השכינה בגלות למוקד עיקרי של פולחן:

הצבת החיים עם השכינה כתחליף למקות הקדוש, כפי שעולה מדרשותיו, נושאת עימה גם תחליף לפעילות הריטואלית. העבודה הדתית נתפסת עתה כהתקת עבודת המקדש מן המרחב הפיזי שחרב אל המרחב החדש, ומסייעת בהפניית העבודה התיאורגית אל השכינה שאותה שאותה בעל התיקונים אמור לבסס. (עמ' 224)

 

והנה חכמת הקבלה כאפשרות לגמישות דתית, לויתור על שטח קונקרטי לטובת פעולה במרחב מיתי.

 

והשבוע מממש התבשרנו שהספר נבחר כחתן פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ז. טרם קראתי את כל הספר, אולם בהחלט נראה שהוא מרים תרומה מכובדת מאוד למחקר הקבלה.

המקדש הכנעני הקדום בירושלים

בזמן שאתם גיליתם הו הא מי זה בא מפכ"ל המשטרה הבא אני וזוגתי השתתפנו באירועי עונת התרבות בירושלים​, שהשנה מציגים את מתחת להר​, אירועים שעוסקים בהר הבית וסביבו. אנחנו שמענו את הרצאתו של הארכיאולוג פרופ' רפי גרינברג על ירושלים הכנענית, כלומר על הישוב הכנעני שהיה – סביב 1800 לפנה"ס – במה שהיום הוא סילוואן/עיר דוד.

כפי הנראה הישוב נח על קרקע שנחשבה קדושה, שאם לא כן לא ברור למה להתיישב בו: מקום הררי, סלעי, לא אסטרטגי משום שנמוך מההרים סביבו, ומקום שלא יכול להאכיל את יושביו, דהיינו הם תלויים בכפרים סביב, דהיינו הם היו חייבים לתת לכפרים הללו משהו שחסר להם. מה? קדושה.

פרופ' גרינברג משער שבישוב זה היה מקדש גדול. למה? ראו השקופית: מעל מעיין השילוח נמצאו ביצורים אדירים מהתקופה הכנענית. כנראה שהמעיין היה סגור לזרים. מעל הביצורים ההר כוסה במדרגות של אבנים, שנתנו לו מראה מרשים. ובפסגה היה… משהו. אנחנו לא יודעים מה, כי מה שהיה נחרב.

ארכיאולוגים אחרים סבורים שהיה שם ארמון, אבל גרינברג משער שהיה שם מקדש. הוא מגיע למסקנה הזאת משום שבמקום נמצא אגרוף עתיק שהיה חלק מפסל של בעל, חלקי כן לקטורת, ומתוך השוואה עם מקומות דומים בהם יש קומפלקס של מעיין תחתון, הר-עם-כיסוי-אבנים ומקדש עליון. יש משהו שקישור בין מי מעמקים, הר ובפסגתו מקדש שראשו בשמיים שאיפשר לקדמונים לחבר בין שמיים וארץ. וזה הרי כל הסיפור, לא?

אם היה שם מקדש הוא לא היה על הר הבית עצמו, אלא על פסגה באותו רכס, מעט דרומית ונמוכה יותר. היום אלע"ד ו עיר דוד- ירושלים הקדומה​ שולטים על השטח. אבל אם יבוא כנעני ירצה להתפלל לבעל הם יתנו לו להיכנס למקום המקדש החרב ולשאת תפילה. מה, לא?

אלה הביצורים הכנעניים שנמצאים כיום תחת מבנה של עמותת עיר דוד, אבל שפעם היו גלויים, על פני ההר. כדי להבין מה גודלם ראו את המדרגות משמאל.

זחאלקה: הציונות היא קולוניאליזם, המקדש לא היה.

ראיון מעניין (והוגן, יש לציין) של דרור אידר עם ח"כ ג'מאל זחאלקה. האחרון בסך הכל מציג את עמדתו (מדינת כל אזרחיה, שוויון זכויות) היטב, אבל על שתי נקודות הייתי רוצה להעיר:

1. ההגירה היהודית ארצה ומדינת ישראל היא על פי זחאלקה "הפרויקט הקולוניאלי בפלשתין". עכשיו, אלא אם כן אנחנו הולכים בדרכו של המפטי דמפטי וקובעים שכל אחד יכול להחליט איזה משמעות תינתן לאיזה מילה, המונח "קולוניאליזם" פשוט לא מתאים לאפיון הציונות. לא היתה כאן שלוחה של אימפריה אלא הקמה של ישות מדינית יש מאין. לא היה כאן צבא כובש אלא הגירה של קבוצות אזרחים, חלק גדול מהן פליטים. לא היה כאן ניצול מכוון של כוח העבודה המקומי אלא להפך, אידיאל של עצמאות ואוטונומיה ("עבודה עברית"). ודאי לא היתה כאן שדידה שיטתית של אוצרות טבע ומשאבים של הקולוניה כדי להעשיר את המולדת הרחוקה. לפחות בכל הנוגע לתוך קווי 67', ככה לא נראה קולוניאליזם.

2. זחאלקה לצערי משתמש ברטוריקה של חלק מהאיסלאמיסטים בהווה ומכחיש שהיה מקדש יהודי על הר הבית/חראם אל שריף. לדעתו זו "אגדה". הוא טוען ש"אני לא יודע איפה היה המקדש. […] אין לך, איך אומרים, הוכחות". יש כאן עיוורון מרצון לגבי עובדות פשוטות, שמוסכמות על כל הקהילה המדעית, למען אג'נדה אידיאולוגית. באותה מידה הוא היה להכחיש את מוצא האדם מאב קדמון המשותף לו ולקוף או את סיבוב כדור הארץ סביב השמש בשם אמונה דתית כלשהי. פתטי.

המשותף לשתי ההערות האלה היא סירובו של זחאלקה להכיר במציאות, ועטיפתה באידיאולוגיה.

אביחי בוארון על מחיקת מסגד אל אקצה

העובדה שלא נקבל כאן תגובה לאמתנצלת סטייל "מה אתם מתפלאים שבמפלגה דתית יש מי שקורא לבניית בית המקדש? הרי זה חלק מהמסורת היהודית, בדיוק כמו איסור בשר וחלב!" מראה שכולנו, כולל המגזר הדתי, יודעים יפה מאוד לבחור איזה חלקים של המסורת אנחנו מאמצים ואיזה לא. כך בנוגע ליחס לנשים, כך בנוגע ליחס ללהט"בים, כך בנוגע ליחס ללא-יהודים, כך בנוגע ליחס לארץ ישראל. אז אל תתחבאו מאחורי המסורת. קחו אחריות על העמדות שלכם.

(חשיפה של נדב פרי)

בית המקדש במרכז המאבק על הריבונות

מה מלבה את מלחמת ירושלים? כמה דברים, וביניהם, טוענים ניר חסון ועמוס הראל, העלייה ברמת העניין והעיסוק הפוליטי הישראלי בהר הבית:

ישראל, מצדה, תרמה לליבוי הלהבות באמצעות הפעילות הבלתי פוסקת של ארגונים דתיים ופוליטיקאים מן הימין לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. "מה שקורה בירושלים היום מאחד את כל הפלגים", אומר גורם ביטחוני בכיר עמו שוחחנו. "חמאס, פתח, חזית עממית וחזב אל־תחריר (מפלגה פאן איסלאמית, נ"ח, ע"ה), כולם מדברים איתנו על הר הבית". במערכת הביטחון רואים קשר ישיר בין העיסוק הישראלי בנושא הר הבית ושינוי הסטטוס קוו לבין האלימות וכן קשר ישיר בין האלימות בהר לבין הפרות הסדר בכל שכונות מזרח ירושלים.

אבל חוץ מלומר שאמרתי לכם אני רוצה עוד משהו, והוא להביע תמיהה על הכאילו מובן מאליו אבל באמת מסתורין שהוא הר הבית, על הנקודה הזאת שמרכזת כל כך הרבה היסטוריה וכל כך הרבה אמוציה ושהפכה בזמן הזה למוקד של רגשות לאומיים, לסוג של טוטם של לאומיות (כן, פחות דת, יותר לאומיות), כאשר הריבונות, והמאבק על הריבונות, על השטח הקטנטן הזה במרכז העיר לכאורה אומרים משהו על המאבק הכללי לריבונות של שני העמים בין הירדן לים. המיתוס קם לחיים ודורש את שלו, ואפשר ללמוד מזה דברים חשובים. מרתק.

על הספר 'הבית אשר נחרב' מאת ראובן נמדר

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

כבר כתבתי מעט עליו, והשבוע סיימתי לקרוא את הספר. בעוונותי אני קורא מעט מדי רומנים כדי להיות כשיר לכתוב ביקורת ספרותית על הספר הזה, אבל גדולים ממני כבר קשרו לו כתרים כ"יצירת מופת", "תחייתה של השפה העברית" ו"אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון" ועוד.

הספר בהחלט משובח. הביקורת שלו על התרבות הגבוהה הבורגנית העכשווית, על האקדמיה על שלל אופנותיה וגינוניה, על הכוחנות הישראלית והדקדנטיות הניו-יורקית היא ארוחת גורמה מופלאה ומגוונת מנות של שנינה, עוקצנות והומור.

אבל עיקר הביקורת שלו, לפחות כך לקריאתי, הוא על החילוניות הנאורה המודרנית, זו שתופסת את האדם כתודעה אנליטית המנותקת מגופה, עולמה ועברה. בזמן הזה אני קורא כל מני חומרים על תהליך החילון לקראת הקורס שאלמד בסמסטר הבא באונ' תל אביב, והספר היה מעין תגובה נגדית, תשובה אולי, לדברים המלומדים על החילון, שכן הוא מתאר דת קמאית וחיה שמתעוררת בהכרתו של פרט מודרני וחילוני לחלוטין, קריאה ממעמקים של מציאות מיתית שלמרות כל ההכחשות קיימת ודורשת את שלה. בפשטות, מתוך תוכו של גיבור הספר עולות חוויות וחזיונות שמקבילות לעבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש. המציאות המקדשית חוזרת, והיא מבעתת אותו שכן היא מאיימת על כל עולמו כפרופסור מצליח ללימודי תרבות.

מה שמעניין לדעתי בטיפולו של הספר בדתיות הוא שמדובר בקשר אל המציאות הדתית בצורה לא רדוקציונית, אלא – למרבה הפלא – דתית ממש. דהיינו, אין כאן דת שאמורה למלא (אפילו מבחינה עלילתית) פונקציה סוציולוגית או פסיכולוגית מסויימת, אלא דת שהיא דת. פאקינג דת. משהו בנפשו של הגיבור מתעורר בהמייה שבאה ממעמקים, ממעמקים של אלפי שנות היסטוריה שרשומים איכשהו בלבו או בנפשו שלו – ובמקביל אולי של כולנו. הקורא (או לפחות אני, שחושב על זה מזה זמן מה) אינו יכול שלא לשאול שמא משקעים מיתיים קדומים הותירו את רישומן למרות הכל, שקועים היכנשהו בנפש, חרצו את הווייתן אל תוך… התת-מודע? ההכרה הקולקטיבית? התודעה הפרמורדיאלית? נשמת האומה? אלוהים יודע.

זה לא "רומן ישראלי". ממש לא. זה רומן ניו-יורקי יהודי אוניברסלי מיסטי, ואני מקווה מאוד שהוא יתורגם לאנגלית (למרות שהעברית בו ממלאת תפקיד מרכזי ביותר). בינתיים אני ממליץ עליו, ומוסיף קריאה לשבת: פרק אחד מתוך הספר, שדווקא אינו עוסק בחזיונות והתגלויות, אלא באקדמיה, ושיכול לעמוד כמעט בפני עצמו, האינקוויזיטור-הגדול-סטייל. הפרק נוגע ברגישות מדוייקת ונחישות אכזרית באופנת לימודי ה-subaltern והפוסט-קולוניאליזם הרדודים כל כך לא פעם, והמאכלים חלקות טובות רבות ושונות. בפרק פרופ' אנדרו כהן, גיבורנו, מגיע לישיבה בה הוא אמור לקבל רשמית מינוי כמנהל התוכנית הבינתחומית ללימודי תרבות עכשוויים. הנה הקובץ ב-pdf.

בית המקדש השלישי בברזיל

אפרופו בניית בית המקדש, השלישי סוג של העתק ארכיטקטוני שלו, לפחות מבחוץ, הוקם לאחרונה בברזיל, ו'הארץ' מדווח שהוא ייפתח לציבור מחר.

המקום נבנה על ידי אֶדיר מסֶדו, איש עסקים, איש תקשורת, פוליטיקאי וגם מנהיג דתי (שילוב מנצח). מסדו הוא סיפור הצלחה ברזילאי פנומנלי, שמייצג גם חלק מהשינוי הדתי שעובר על ברזיל. הוא נולד קתולי, והפך לפנטקוסטלי, ואף ייסד זרם משלו, שהמקדש החדש משרת את מאמיניו. הוא מיליארדר, ראש "הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האלוהים" (IURD), בעליו של ערוץ טלוויזיה מהפופולרים בברזיל. הוא שולט גם במפלגה פוליטית, ובעליה של קבוצת כדורגל (כלומר, כשמדובר בברזיל, כנסייה נוספת).

אבל כל הסיפור הזה הוא אילוסטרציה מצויינת לתופעה הרבה יותר גדולה וחשובה, והיא עלייתה של הנצרות הפנטקוסטלית בעולם היום, ובעיקר בעולם השלישי. מדובר בתופעה מהממת בסדר הגודל ובעוצמה שלה, ולבטח אחת התופעות הדתיות המשמעותיות בעולם כיום. ראשיתם של הפנטקוסטלים בתחילת המאה העשרים, וכיום הם מונים מאות מיליונים, רובם באפריקה ודרום אמריקה. מדובר בזרם פרוטסטנטי המדגיש את החוויה הדתית, את ההשראה מרוח הקודש ונוהג "לדבר בלשונות" כחלק מהפולחן הכנסייתי (כתבתי עליו כאן). הם סוחפים מאמינים במהירות וקצת הגדילה שלהם גבוה מזה של האיסלאם ברחבי העולם השלישי.

בברזיל ספציפית, ברזיל הקרנבלית גם ככה, הדגש על רגשנות וחוויה דתית עובד מצויין. בתחילת שנות התשעים נפתחו בתוך שנים בודדות יותר מ-700 כנסיות פנטקוסטליות שונות. "הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האלוהים" נוסדה ב-1977, אולם הגיעה לשיאה בשנות התשעים, אז טענה שמנתה כמה מיליוני מאמינים. הכנסייה של מסדו ספציפית זכתה לביקורת ואף נחשבת כתנועה דתית נצלנית ("כת", למי שרוצה) על ידי כמה ממשלות אירופאיות, וזאת בשל האשמות בניצול קשה של מאמיניה הבלתי-משכילים (היא מציעה למכירה שמן קדוש מיוחד ומזמינה את המאמינים לשים כוסות מים ליד הטלוויזיה במהלך שידוריה כדי שהמים יבורכו. היא גם דורשת כסף עבור עריכת ניסים, ויותר כסף ככל שהנס "גדול" יותר). כיום יש לה פחות מאמינים מאשר לפני עשור, אבל אולי בית המקדש יביא לה ברכה.

אישית האסתטיקה של בית המקדש אף פעם לא עשתה לי את זה, אבל אם זה הקטע שלכם, בואו לקרנבל.

תרמו לבניית בית המקדש. או משהו.

'מכון המקדש' העלה שלשום לאתר indiegogo קמפיין למען בניית בית המקדש השלישי, וליתר דיוק מימון התכנון הארכיטקטוני שלו. על פי הכתוב בדף המכון כבר יצר קשר עם ארכיטקט שעובד על התוכניות. הוא מבקש 100,000$ כדי להשלימן. וכן, למקרה שתהיתם, על פי הוידאו שמצורף המקדש השלישי יכון איפה שהיום בנויה כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. ויופי של תזמון, חייבים להודות.

אז רוצים או לא רוצים מקדש?

לא יודע אם שמתם לב, אבל יש איזה ענין מסויים בהר הבית לאחרונה. אז נטעאל בנדל הביא כמה נתונים על העניין באתר 'כיפה'. הוא כותב ש"כנראה שמשהו בציונות הדתית השתנה", כי פתאום כולם מדברים על הר הבית ואפילו נפתלי בנט אמר שהוא יעלה בקרוב להר (התחזית: חם). בנדל גם מבשר ש"הרב ראם הכהן, מראשי ישיבת עתניאל, הממוקם בצד הרבנים הליברלים, הוא מהמובילים בעלייה להר הבית, עד כדי כך שהוא עצמו מגדל ציפורן בזרת, על מנת שיוכל למלוק ציפורים בבית המקדש" (התחזית: דביק).

אפשר לומר הרבה דברים על התשוקה המתעוררת דווקא עכשיו אל ההר והמקדש (וכבר אמרתי פה ושם), וכאן אני רוצה להתייחס לסקר שמביא בנדל. שימו לב: "בסקר שערך מכון "מאגר מוחות" עלה, תאמינו או לא, כי כשליש מהציבור היהודי בישראל תומך בהקמת בית מקדש שלישי על הר הבית בירושלים."

שליש! לא רע, הא? בהחלט לא רע, אלא שבסקר שנערך לפני חמש שנים על ידי מכון המחקר 'פאנלס' עלה כי 64% מהישראלים רוצים בית מקדש, כלומר שיעור שוחרי המקדש צומצם כמעט במחצית! אבל רגע, בסקר שנערך לפני שנתיים ענו על השאלה "האם צריך להתחיל עכשיו בבניית בית המקדש?" 61% מכלל הציבור בשלילה, כולל 91% מהחילונים ו-57% מהציונים-דתיים, ומכאן נראה שהמצב לפני שנתיים היה מבחינת המצפים לבניין המקדש גרוע יותר מאשר היום, כלומר חל שיפור מסויים במצב.

אין זאת אלא שבסקרים שנוגעים לשאלה כל כך ערטילאית ובעצם חסרת מובן לרוב יושבי ציון ניסוח השאלה הוא קריטי. יש הבדל גדול בין "האם אתם רוצים מקדש" כללי לבין "האם יש להתחיל לבנות" ספציפי לבין "האם אתם בעד חידוש עובדת הקורבנות" שיורד לפרטים המעט דביקים כאמור. לא שאני חושב שהמילה מקדש לא מעוררת ערגה בקרב יהודים רבים (כן, אולי שליש מהציבור, מי יודע). אבל צריך מאוד להיזהר בהשענות על סקר באשר לכל עיסוק במקדש.

ועוד עניין קטן לסיום, על העלייה להר הבית: "בתשובה לשאלה עד כמה חשוב לך שיהודים יבקרו בהר הבית השיבו 78% אחוזים מהדתיים כי חשובים להם ביקורי יהודים בהר הבית, בציבור החרדי והחרד"לים השיבו בחיוב רק 18% ובציבור החילוני והמסורתי השיבו 45% בחיוב" – כלומר הרבה יותר חילונים ומסורתיים מעוניינים בכך מאשר חרדים וחרד"לים. לא רק ענייני הלכה, אלא גם סוגיות של לאומיות יש כאן. מרתק.

פחות מנגל, יותר מיצג מדמם

הרבה פעמים מתארים חילונים שרצונם לזלזל בעניין את בית המקדש כ"בית מטבחיים" או "מנגל" ענק, למרות שלו באמת היו רוצים לאתגר את רגישויותינו המודרניות היה מועיל אם היו קוראים את הפרקים הרלוונטים בתורה המתייחסים לעבודת הקורבנות. יש שם פחות על האש והרבה יותר על הדם. לוקחים את הדם בכלי כזה, מזליפים אותו ככה וככה. אוספים את הדם ככה, מתיזים אותו לפה ולשם.

התמונה התחתונה כאן, משחיטת כבש כחזרה גנרלית של "מטה ארגוני המקדש", מדגימה את הזלפת הדם, ולדעתי אין כמוה כדי להמחיש עד כמה התודעה המודרנית רחוקה מהמצווה הזאת, עד כמה אנחנו פשוט לא מסוגלים להיכנס לראש של העבריים שהיו עובדים כך את אלוהיהם.

ודאי, אפשר טכנית לשחזר את המצווה, אבל האם מישהו, ולו היהודי ההלכתי האדוק ביותר, מתרגש באופן דתי מכך שהוא רואה דם של כבש נמרח על קיר אבן? האם עבור מישהו הפעולה הזאת נתפסת כשיא של עבודת השם? האם חוץ מהידיעה הקוגניטיבית שזו מצווה, יש כאן רגש/אינטואיציה/ודאות/התכוונות/חוויה/עמידה/התפעמות/התעלות/הוויה דתית כלשהי?

אני לא רוצה לקבוע שאין משמעות לטקס בפני עצמו או לרוטינה מסורתית כרוטינה מסורתית. אבל ייתכן שמצוות שאנחנו עושים בצורה טכנית ומכאנית לחלוטין יש כבר מספיק.