טומאה, טהרה, והמקווה כספא

את מחקרה הקלאסי 'טוהר וסכנה' (1966) פותחת האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס בקביעה כי בעבר חשבו שמה שמאפיין "דתות פרימיטיביות" הוא פחד מהאלים ו"בלבול בלתי פתיר בקשר לטומאה והגיינה".

"דתות פרימיטיביות", כך חשבו, בעיקר מפחדות מאל קנא ונקם, וגם לא בדיוק מבינות שניקיון אינו "טוהר" ושלכלוך איננו "טומאה". דאגלס מנסה בספרה להפריך את הגישה הפשטנית הזאת ולעמוד על המשמעויות העמוקות יותר של טומאה וטהרה: אלו קווי מתאר של סדר ואי-סדר, חיים ומוות, צורה וחוסר-צורה, שמאפשרים הצבת גבולות – דתיים, מוסריים וקהילתיים.

המסורות שמדוברות כאן הם העתיקות יותר, החל מהאנימיזם לסוגיו, דרך הפוליתאיזם ההלניסטי או ההינדואיסטי, ועד דיני הטומאה והטהרה של היהדות הקדומה. עבורן גבולות הטומאה והטהרה היו עניין פולחני ראשון במעלה – חיים שלמים היו מתנהלים סביב האפשרות להיטמא, הצורך להיטהר והמעברים התכופים בין שני אלה.

והנה, בעוד שעיסוק בטומאה וטהרה מאפיין מסורות שכאלה, הוא לא ממש מעניין מסורות מאוחרות יותר, כמו הנצרות או הבודהיזם. בשלב כלשהו במסעה של האנושות בני אדם הפסיקו לחלק את מעשיהם הדתיים לכאלה שמביאים טומאה, לכאלה שלא, ולכאלה שמטהרים מטומאה. בשלב מסויים זה הפסיק להיות משהו שמעניין אותנו.

או משהו שאנחנו מבינים. אין לנו כיום כמעט גישה לטומאה וטהרה כקטגוריות דתיות. מה זאת אומרת שהוצאת זרע מטמאת גבר בפני האל? למה התזת אפר פרה אדומה על אדם מטהרת ממנו טומאה שמגיעה מקרבה לגופה ומאפשרת גישה למקדש? מדוע מי גשם מטהרים ומי ברז לא? ומה זה אומר על אישה במחזור שהיא "טמאה"?

הלכות הטומאה, שנשארו בימינו רלוונטיות כמעט רק לענייני המחזור החודשי של האישה, סתומות בפנינו. כמובן, הבנה או הזדהות אינן תנאים הכרחיים לקיום מצווה. מקיימים כי אלוהים אמר, לא כי מבינים מה הוא רצה.

אלא שבני אדם רוצים להעניק משמעות למה שהם עושים. כך עבר הניסיון לפרש מחדש את הטבילה במקווה כמה גלגולים. בשנות השישים דיברו על לידה מחדש, חיבור לטבע ותודעה הוליסטית. אחר כך, כשהניו-אייג' הפך פחות אנטי-קפיטליסטי ויותר נהנתני, סיפרו לנו על wellness ועל ביקור בספא. בין לבין יש כל מני מעשיות נוראיות על לידת ילדים בריאים – רק אחרי טבילה.

הקמפיין החדש שבתמונה, שממומן על ידי לב לבייב. קורא לנשים להפוך את יום הטבילה במקווה ל"יום שלך". שיהיה יום פינוק שכזה, יום סבבה. רק את והמקווה. והבלנית.

הוא מכוון לנשים חילוניות דווקא, שאמורות להשתכנע ש"טהרת המשפחה" (כלומר הסרת טומאת המחזור מהאישה), היא תהליך מעצים של חיבור עם עצמנו.

המילה "טומאה" כמעט אינה מוזכרת, והמצווה כולה הופכת ל"פינה שמעצימה וממלאת בטוב ובטוהר" ו"ללא ספק החוויה הכי נשים והכי אישית עבורך". תמצאו שם הרבה הטיות של המילה "עצמי", אבל אף לא פעם אחת את המילים "אלוהים" או "הקב"ה". כי זה היום שלך מתוקה, לא שלו.

וכדי להשלים את המהפך, לארגון כולו קוראים "שעשני אישה", כלומר השדרוג שהציעה היהדות הרפורמית לברכה "שעשני כרצונו".

הנה לנו אפוא מצב מעניין: היהדות הפרוגרסיבית זנחה את מצוות המקווה כפרקטיקה פטריארכלית פוגענית. היהדות החרדית מקיימת אותה כי זאת מצווה ומצוות מקיימים. בתווך יש לנו כעת מגוון רחב של סיפורים על חיבור לעצמי והתעלות רוחנית ובילוי בספא – וכל זה, בקמפיין הנוכחי, עטוף בשפה שאימצה כבר מזמן היהדות הרפורמית, מכוון לחילוניות, וממוסגר כפרקטיקה רוחנית/העצמתית שלא קשורה לאלוהים.

האם זה ישכנע נשים חילוניות בישראל? אפשר להעריך שלא. אבל כגבר אני כבר מחכה שיסבירו לי שחבישת כיפה פותחת את צ'קרת הכתר.

איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים.

 

גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.

 

דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.

 

במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.

 

הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.

 

המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).

 

כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).

 

העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!

 

אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.

פחות מנגל, יותר מיצג מדמם

הרבה פעמים מתארים חילונים שרצונם לזלזל בעניין את בית המקדש כ"בית מטבחיים" או "מנגל" ענק, למרות שלו באמת היו רוצים לאתגר את רגישויותינו המודרניות היה מועיל אם היו קוראים את הפרקים הרלוונטים בתורה המתייחסים לעבודת הקורבנות. יש שם פחות על האש והרבה יותר על הדם. לוקחים את הדם בכלי כזה, מזליפים אותו ככה וככה. אוספים את הדם ככה, מתיזים אותו לפה ולשם.

התמונה התחתונה כאן, משחיטת כבש כחזרה גנרלית של "מטה ארגוני המקדש", מדגימה את הזלפת הדם, ולדעתי אין כמוה כדי להמחיש עד כמה התודעה המודרנית רחוקה מהמצווה הזאת, עד כמה אנחנו פשוט לא מסוגלים להיכנס לראש של העבריים שהיו עובדים כך את אלוהיהם.

ודאי, אפשר טכנית לשחזר את המצווה, אבל האם מישהו, ולו היהודי ההלכתי האדוק ביותר, מתרגש באופן דתי מכך שהוא רואה דם של כבש נמרח על קיר אבן? האם עבור מישהו הפעולה הזאת נתפסת כשיא של עבודת השם? האם חוץ מהידיעה הקוגניטיבית שזו מצווה, יש כאן רגש/אינטואיציה/ודאות/התכוונות/חוויה/עמידה/התפעמות/התעלות/הוויה דתית כלשהי?

אני לא רוצה לקבוע שאין משמעות לטקס בפני עצמו או לרוטינה מסורתית כרוטינה מסורתית. אבל ייתכן שמצוות שאנחנו עושים בצורה טכנית ומכאנית לחלוטין יש כבר מספיק.

פולמוס גרין, סיבוב נוסף

הגליון הנוכחי של מגזין 'שמע' מוקדש לסיבוב נוסף בפולמוס הנאו-חסידות של ארתור גרין (הנה הסיבוב הקודם). כבסיבובים הקודמים, גרין, מהמנהיגים הבולטים של ה-Jewish Renewal בארה"ב, מציג את משנתו בדבר הצורך בהתפתחותה של יהדות (ואולי, היהדות, לכדי) רוחניות פנתאיסטית הנשענת על מקורות חסידיים בעיקר כדי להציע ליהודי של זמננו דרך קוהרנטית מבחינה רציונלית וחיה מבחינה חוויתית של עבודת ה'. כתשובה לגרין מביא הגיליון שלל של דוברים, ממומחה אקדמי לקבלה דרך ראש ישיבה מודרן-אורתודוקסי ועד אמנית. לא תמצאו כאן אף אחד שמתעקש על האמת ההיסטורית ופשט המקרא של מעמד הר סיני, ודווקא משום כך מדובר בפולמוס מעניין ומאתגר. בעיקר לדעתי מעניינת תגובתו של צמח יורה, שומר מצוות שמצהיר שהוא אגנוסטי באשר לקיומו של אלוהים, אבל שהוא חושב שיש ערך רב בדבקות במסורת ובהלכה, אשר מתוכן עולה מסגרת משמעותית לחיים. אני לא אגנוסטי ואני גם לא חושב, כמו שיורה כותב, ש"מה זה משנה" אם חלק מהאמונות שלנו נמצאות בסתירה לממצאי המחקר, אבל אני כן חושב שהוא מזהה משהו שגרין מפספס, והוא שיש רבדים בנפש שמסוגלים לחיות עם דיסוננס לוגי ואף להיות מופרים ממנו. עד כמה שאני אוהב ואף מתרגל את דרכו של גרין נדמה לי שהוא מתעקש יותר מדי על קוהרנטיות רציונלית, ונותן מעט מדי משמעות לכוחות אחרים, לפעמים עמוקים יותר, שגם הם מניעים אותנו.

כאן כעיתון, כאן באתר.

נוצרים שומרי מצוות

כתבה ב-Tablet על אחת התופעות המעיינות בעולם הנוצרי היום: נוצרים שמתחילים לקיים מצוות. יש כל מני כאלה בכל מני צורות ודרגות, אבל בבסיס יש כאן עניין (מחודש?) ב"חוק האלוהי". על פי הכתבה יש כמה מאות אלפים כאלה, בעיקר בארה"ב, ולקיצוניים יש ציצית, פאות, הם מניחים תפילין ולא חוגגים כריסמס.

ישבתי ליד אחד כזה בטיסה לפני חודשיים. הוא שמח לגלות שאני יהודי, והסביר לי שברור שהוא מקיים מצוות, כי את החוק האלוהי צריך לשמור, לא? אילו מצוות הוא מקיים? בעיקר שבת וכשרות. וגם זה רק עד כמה שמרגיש לו נכון, שהרי, אמר, הבעיה של היהדות היתה שהיא דבקה בחוק באופן מכאני, ואילו ישו הוסיף את האהבה לכל העניין. כשסיפרתי לו על הויכוח בין פאולוס לפטרוס שמופיע בברית החדשה על קיום מצוות ועל עמדתו של פאולוס בדבר קורבנו של ישו המבטל את הצורך במצוות הוא הרים גבה. כנראה ביום שלימדו את זה בסאנדיי-סקול הוא היה חולה.

שני דברים מעניינים כאן במיוחד: ראשית, לא פשוט לנסות לקיים את החוק המקראי. ליהודים יש אלפיים שנות תושב"ע, אבל נוצרי שפותח היום תנ"ך לא יודע על פרשנות חז"ל. שאלתי את ההוא מה הוא עושה עם חוקים שמצווים לסקול כל מני אנשים. הוא שוב העלה את עניין האהבה.

שנית מעניין שבעידן שלכאורה מתנער ממסורות וממסגרות יש כאן אימוץ של חוקים ומנהגים. כמובן, באופן קצת מלאכותי (חוגגים חנוכה למרות שהוא לא ממש מופיע בתורה), אבל עדיין.

טבילה, חתונה, לוויה – שלושה ספרים חדשים ומעניינים

שלושה ספרים מעניינים יצאו לאחרונה הבוחנים טקסי חיים מרכזיים ביהדות, כל אחד מנקודת מבט אחרת.

הראשון, פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי (עורכות: אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני; הקיבוץ המאוחד) עוסק במצוות הטבילה במקווה במים מנקודת מבט א-הלכתית, וניתן לומר גם רוחנית, תרפויטית וכזו המקדמת wellness. הספר אוצר בתוכו שלל מאמרים הצעות לטקסי טבילה שונים, המבטאים זוויות שונות שלו. הגישה שבלב הספר הולכת ונפוצה היום, ושותפות בה גם נשים אורתודוקסיות. מחברות הספר אינן אורתודוקסיות, אולם הן מאמצות את המקווה כמקור של טהרה, בכל מני מובנים שונים ומעניינים של המילה.

בספר הרי אתה מחודש לי: מגדר, דת ויחסי כוח בטקס הנישואין היהודי (עירית קורן, מאגנס) בוחנת המחברת את החידושים שעורכים (ובעיקר עורכות) שומרי/ות מצוות בטקסי הנישואין שלהם/ן. הספר מתבסס על ראיונות עם נשים שניסו, כדברי המחברת, "לגשר בין שתי מערכות אידיאולוגיות בטקס הנישואין", כלומר בין היהדות ההלכתית לפמיניזם. מסתבר שכאלה יש לא מעט, והן מתרבות. קורן מאפיינת אותן:

גילן נע מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים; רובן שירתו בצבא ומיעוטן בשירות לאומי; לכולן השכלה גבוהה, תואר שני או שלישי [… וכן] רכשו גם השכלה דתית ותורנית רחבה

קורן מתארת את מאבקם לשנות את המעמד כך שיהיה יותר שוויוני, את הצלחותיהן ותסכוליהן ממה שאינן יכולות לעשות במסגרת ההלכה האורתודוקסית או במסגרת מה שמתירה להם החברה שסביבן.

בספר נידוי, מוות ואבלות (יאיר אלדן, רסלינג) חוקר המבר את הקשר בין הנידוי והחרם למוות ואבלות, המופיע בדברי חז"ל. הקישור בין אלה הוא בצורת התאבלותו של המנודה על מותו החברתי (המנודה "מאבד את הפנים החברתיות שלו"). מצד שני אלדן מנסה להראות ש"מנהגי האבלות שנוהג האבל הם אמצעי להשתיק את טענותיו כלפי האל ואת כעסו כלפי הקהילה וכלפי עצמו".