מסורת

על דת וחילון ביהדות זמננו – ביקורות ספרים

בגיליון האחרון של תיאוריה וביקורת, אביב 2014, מתפרסמות שלוש סקירות מעניינות של ספרים העוסקים בתהליכי הדתה וחילון ביהדות זמננו.

הסקירה הראשונה, מאת ריבי גיליס, מתייחסת לספרים הדתל"שים מאת פוריה גל גץ, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון מאת יעקב ידגר, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית מאת ניסים ליאון ומעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית מאת יאיר שלג.

גיליס עומדת על האתגר שבאבחון מה שלמעשה מתגבש כמגזרים חדשים בחברה הישראלית, ששוברים במידה רבה את החלוקה הישנה ל"חילוניים" מול "דתיים". היא כותבת שמהספרים עולה ש"תזת החילון איבדה את מעמדה כתזה השלטת בחקר הזהות היהודית הדתית/חילונית בישראל", דהיינו כבר אין ציפיה שהמודרנה תביא איתה את העלמותה של הדת כתופעה חברתית או נפשית משמעותית. על פי גיליס

ניתן למצוא בספרים שני מודלים של זהות דתית–יהודית. האחד של יהדות–נוצרית והשני של יהדות–מוסלמית. מודל אחד נשען על שאלות של אמונה והשני נשען על שאלות של פרקטיקה דתית, של הלכה. לפי מודל הנוצרי, דתי הוא מי שמאמין באל ואילו לפי המודל המוסלמי, קיום מצוות הוא שמעיד על דתיותו ואמונתו של דם. הקריאה בספרים מצביעה על כך ששני המודלים הללו הם בעלי צבע אתני מובהק כך שהמודל הנוצרי מזוהה עם אשכנזיות והמודל המוסלמי מזוהה עם מזרחיות. (עמ' 288)

המסורתיים מן הסתם שייכים למודל המוסלמי. הדתל"שים, למודל הנוצרי. על כן "אין דבר כזה דתל"שים מזרחיים" (כפי שטוען מרואיין בספרה של גל גץ), שכן מה שמעסיק את הדתל"ש הוא האם הוא מאמין או לא, ומה שמעסיק את המסורתי הוא מה עליו לקיים על מנת להיחשב "באמת יהודי" (כדבריו של לאון), גם מתוך ספרו של יאיר שלג אפשר להבין שקיימים מודלים שונים של התקרבות ליהדות: המחפשים יהדות (כזהות) והמחפשים אלוהות (כרוחניות). גיליס מסכמת שאפשר להסיק מתוך הספרים שבין השאר מתקיים תהליך של "מזרחיזציה של הדת".

הסקירה השניה היא של דוד סורוצקין, על הספרים כינון החילוניות של טלאל אסד; שורשי החילון של שמואל פיינר (שכתבתי עליו כאןכאן) ו-Early Modern Jewry: A New Cultural History של דיויד רודרמן. סורוצקין כותב על תפיסות החילון שמשתקפות מתוך הספרים הללו, אף שחלקם כלל לא מנסחים תפיסה כזאת באופן רשמי. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר שוב את הניתוח שלו, המבריק לדעתי, של תהליך החילון ביהדות (כתבתי עליו קצת כאן), על פיה עלייתו של הסובייקט המודרני מונחת בבסיסה של החרדיות, כמו גם של החילוניות היהודית (כלומר, החרדיות אינה "תגובה" למודרנה, אלא חלק אינטגרלי ממנה). במילותיו של סורוצקין:

המוכיחים הדתיים במאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה לא תיארו בפשטות תמורה היסטורית אובייקטיבית, אלא לקחו חלק פעיל בעיצוב משמעותה ובסרטוט גבולותיה. במילים אחרות: הפנייה אל הגוף ואל שפת הגוף יצרה מיקוד באופני התנהגות, לבוש ופנאי, ועוררה את התביעה לסילוקם של גורמים שונים המגדירים תחומים אלה. הוויכוח על הגבולות הלגיטימיים של החולין בפרק הזמן האמור אינו מייצג אפוא התרחשות ממשית של "חילון" במובן של "ערעור חומות הדת", כפי שהבינו זאת שוחט ופיינר בעקבותיו, אלא, מבחינות מסוימות, דווקא את ההפך הגמור: את השינוי והטרנספורמציה של הדת, שהחלה לבחון את החברה היהודית מבעד לזכוכית מגדלת ולהקיא מתוכה צורות התנהגות שאליהן הייתה אדישה יותר קודם לכן. בהקשר זה, טענתי היא שה"חילון" מוגדר דווקא באמצעות הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה הם נשאיו העיקריים של תהליך החילון, ולא הגורמים ההדוניסטיים, הסוטים או הכופרים המסומנים על ידם. (עמ' 309)

הסקירה השלישית היא של עופר שיף, שסוקר שלושה ספרים שמנסים להתמודד עם המשבר ההולך ומתהווה בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל, וזאת סביב שאלות של ערכי הדמוקרטיה בישראל ובשטחים.  הספרים הם Peter Beinart, The Crisis of Zionism; Judith Butler, Parting Ways: Jewishness and the Critique of Zionism; Norman G. Finkelstein, Knowing Too Much: Why the American Jewish Romance with Israel is Coming to an End . על פי שיף אצל כל השלושה מתגלה דפוס על פיו "יחסם הביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה משקף את אופן התמודדותם עם דיסוננס פנימי בתפיסת הזהות העצמית שלהם כיהודים אמריקנים וכליברלים."

את הגורם הבעייתי מבטא ביינרט, כשהוא מדבר על "הקונפליקט הגובר שבין הערכים הליברליים המאפיינים לטענתו את מרבית יהודי ארצות הברית, לבין המדיניות הישראלית שהולכת ונעשית מזוהה עם ערכים של שמרנות וכוחנות." על פי שיף הכותבים מנסים בין השאר להציל לא רק את מערכת היחסים עם ישראל, אלא את הליברליזם של קהילותיהם, כאשר החשש הוא שיתרחב מצב, שעל פי ביינרט כבר התחיל, בו

מרביתם של תומכי ישראל בקרב יהדות ארצות הברית פחות ופחות חרדים לערכים הדמוקרטיים והליברליים, ואילו בעלי דעות ליברליות ודמוקרטיות פחות ופחות תומכים בישראל. (עמ' 317)

בעוד שביינרט מבקש לאחות, באטלר מבקשת להפריד, ולזנוח את הציונות לטובת יהדות ליברלית "באמת". על פי באטלר

אף שבוודאי אפשר לגזור באופן רחב עקרונות מסוימים של שוויון, צדק ודו–קיום ממקורות יהודיים, כיצד אפשר לעשות זאת מבלי להופכם לגורם שמפחית מערכן של מסגרות ערכיות השייכות לדתות ולמסורות תרבותיות אחרות?(עמ' 320)

כלומר, בפשטות, לאומיות או תרבות ייחודית פירושה – בהכרח! – אפלייה. על פי שיף "באטלר קובעת כי כדי שערך של צדק יהיה תקף, חייבת להיות דרך שמאפשרת לו להתנתק מהמסורת הפרטיקולרית שבה צמח." באמת, קראתי מספריה וממאמריה של באטלר בשקיקה, אבל כאן היא לדעתי פשוט מדברת שטויות. עם זאת, זו עמדה שחייבים כיום, ויותר ויותר, להתמודד איתה.

צ'סטרטון על מסורת

דבר אחד נבצר מבינתי עוד מימי נעורי. נבצר מבינתי מניין שאבו הבריות את הרעיון כי שורר ניגוד כלשהו בין דמוקרטיה למסורת. וכי מהי מסורת, אם לא דמוקרטיה הנמתחת על ציר הזמן? המסורת שמה את מבטחה בקונצנזוס רחב של קולות אנושיים, במקום איזו עדות מבודדת או אקראית. […] המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה: היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות – לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע לאותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שנתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה נער האורוות שלנו; המסורת מייעצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה אבינו.

ג.ק. צ'סטרטון (1874-1936), מתוך ספר חדש שמקבץ ממאמריו שיצא בהוצאת שלם, השנון שבשמרנים והשמרן שבשנונים, האיש שצוטט על ידי קנדי ורייגן, נערץ על ידי בורחס וטולקין, גרם לק.ס. לואיס ומרשל מקלוהן להפוך לקתולים, ושג'ורג' ברנרד שו, מברי הפלוגתא העיקריים שלו, כינה אותו "גאון קולוסלי". עם הקדמה יפה מאת אסף שגיב ותרגום מצויין של עודד וולקשטיין.

10256451_10152273254479724_2687626931846173839_n

נוצרים שומרי מצוות

כתבה ב-Tablet על אחת התופעות המעיינות בעולם הנוצרי היום: נוצרים שמתחילים לקיים מצוות. יש כל מני כאלה בכל מני צורות ודרגות, אבל בבסיס יש כאן עניין (מחודש?) ב"חוק האלוהי". על פי הכתבה יש כמה מאות אלפים כאלה, בעיקר בארה"ב, ולקיצוניים יש ציצית, פאות, הם מניחים תפילין ולא חוגגים כריסמס.

ישבתי ליד אחד כזה בטיסה לפני חודשיים. הוא שמח לגלות שאני יהודי, והסביר לי שברור שהוא מקיים מצוות, כי את החוק האלוהי צריך לשמור, לא? אילו מצוות הוא מקיים? בעיקר שבת וכשרות. וגם זה רק עד כמה שמרגיש לו נכון, שהרי, אמר, הבעיה של היהדות היתה שהיא דבקה בחוק באופן מכאני, ואילו ישו הוסיף את האהבה לכל העניין. כשסיפרתי לו על הויכוח בין פאולוס לפטרוס שמופיע בברית החדשה על קיום מצוות ועל עמדתו של פאולוס בדבר קורבנו של ישו המבטל את הצורך במצוות הוא הרים גבה. כנראה ביום שלימדו את זה בסאנדיי-סקול הוא היה חולה.

שני דברים מעניינים כאן במיוחד: ראשית, לא פשוט לנסות לקיים את החוק המקראי. ליהודים יש אלפיים שנות תושב"ע, אבל נוצרי שפותח היום תנ"ך לא יודע על פרשנות חז"ל. שאלתי את ההוא מה הוא עושה עם חוקים שמצווים לסקול כל מני אנשים. הוא שוב העלה את עניין האהבה.

שנית מעניין שבעידן שלכאורה מתנער ממסורות וממסגרות יש כאן אימוץ של חוקים ומנהגים. כמובן, באופן קצת מלאכותי (חוגגים חנוכה למרות שהוא לא ממש מופיע בתורה), אבל עדיין.

אירופה נפטרת מהצלב

לפני חודש דיווח 'הארץ' שבאיחוד האירופי יש דרישה למחוק סימני צלב ממטבעותיו. הדרישה באה מאגף הכלכלה והכספים, אולם מקורה בצרפת, שמקפידה על הפרדה חדה בין דת ומדינה. לא ייתכן שאזרחים צרפתים תמימים יתקלו בסמל דתי על גבי היורו שלהם!

היום מדווח 'מעריב' ששוויץ מעוניינת לבחור המנון חדש. הבעיה עם הישן, שנכתב ב-1841 היא שהוא מזכיר את אלוהים: "כשהשמיים הופכים לאדומים […] אתה, הו Lord, מופיע באורם". רק שכפי שמצטט 'מעריב' את אחד המתנגדים, "במדינה יש גם אתאיסטים ופוליתאיסטים, כך שזו בעיה." אכן בעיה חמורה לפוליתיאיסט לשמוע פתאום שאלוהים מוזכר בהמנון.

ההתפתחויות האלה עצמן אינן נוראיות כמובן, אבל הן סימפטום למשהו דפוק. ראשית, בקרב אותם אתאיסטים, שהרגשות האנטי-דתיים שלהם כנראה "נפגעים" בכל פעם שהם נתקלים בצלב או שומעים על אלוהים. ילדים קטנים. שנית, משהו דפוק בקרב האיחוד האירופאי וממשלת שוויץ, שכל כך בקלות מוותרים על מורשת תרבותית עשירה. לטוב ולרע, אירופה הגיעה לאן שהיא הגיעה בזכות הנצרות. אירופה היא ציוויליזציה נוצרית. אז ודאי שלא ניתן לכנסיות לשלוט בחיינו, אבל האם אכן צריך להכחיד כל זכר למורשתן?

a169_Hayek_Liberty_200x300בספרו 'חוקת החירות' (שיצא עכשיו בעברית בהוצאת 'שלם' ובתרגום אהרן אמיר) כותב ההוגה השמרני בן המאה העשרים פרידריך האייק ש

יראת כבוד למסורתי, [זו] שהטיפוס הרציונליסטי מוצא דוחה כל כך, [היא] הכרח שאי אפשר בלעדיו לפעולתה של חברה חופשית. [… זאת משום ש]המוסר שלנו, בדומה לכל שאר ערכינו, אינו מוצר של התבונה, אלא תנאי מוקדם שלה. [… לכן] גם אם תמיד עלינו לשאוף להשביח את מוסדותינו,לעולם לא נוכל לשים לנו למטרה לברוא אותם מחדש בכללותם.

אל תדאגו, אני בהחלט לא מנוי על כל דבריו של האייק. עם זאת נדמה לי ששתי הדוגמאות האלה מעידות שחסרה לאירופאים מידה בריאה של יראת כבוד למורשת שהם קיבלו מאבותיהם. יש משהו פזיז, תשוקת "רצח אב", בהחלטות האלה. ומי שרוצח את אביו הופך עיוור.

נ-נחים נגד רבנים

מפלגת הנ-נחים מכריזה על מרד ב"רבנים":

יש דברים שצריכים לעשות על דעת הצדיק רבי נחמן מבלי לשאול את הרבנים!!! אנחנו לא מזלזלים בכבודם, פשוט מאוד: יש דברים שהם לא מבינים בהם או שאין להם רשות מהשמים לדעת אותם. כה נסענו לאומן בלי לשאול את הרבנים. ככה הדפסנו מאות אלפי ספרים ומיליוני סטיקרים בלי לשאול רבנים. ככה יצאנו לרחובות לרקוד בלי לשאול רבנים. ככה נכנסו למעדונים ולחתונות בלי לשאול רבנים. ככה בע"ה נכנס לכנסת וככה נבחר כולנו חברים נ נח 'פץ' בלי לשאול רבנים.

שימו לב: בשם החיבור הישיר לצדיק המסורת, במידה מסויימת גם ההלכה, עפה מהחלון. או כמו שהיה מנסח זאת החוקר הזוטר שבי: המתח שבין הרוחניות העכשווית האקספרסיבית להלכה ההטרונומית בא לידי ביטוי במקרה זה בתנועה דתית חדשה שמקדמת אנטינומיזם. לא משעמם בברסלב.

חכמת חיים במסורת האמת

1. כשחוקקה מצוות "אשת יפת תואר" – הלכה המחייבת חייל יהודי שאונס אשת אויב בעת קרב לשאת אותה לאישה – ברור שהיא היתה פריצת דרך מוסרית בדיני מלחמה. מפסטיבל של הרג בו "הכל מותר", כפי שהיתה המלחמה ברוב צבאות העולם רוב ההיסטוריה האנושית, היה לחייל היהודי חוק שהגביל אותו בצורה מסויימת (כלומר: יש השלכות אישיות ברורות למעשיו).

קרוב לודאי, כפי שתיקן אותי מוטי פוגל, שהמטרה היתה בעיקר למנוע מיהודים להביא הביתה נשים נכריות כשלל, אולם גם כך ברור שהמלחמה לא היתה אקס-טריטוריה של הפקרות מוסרית. דא עקא, מאז האנושות ב"ה התקדמה מבחינה מוסרית, והיום, כשיש קונצנזוס עולמי בדבר דיני מלחמה ופשעי מלחמה, ברור שאי אפשר להתיר אונס בעת קרב בשום תנאי.

ברור, כלומר, לכל מי שמוכן להפעיל את השכל ואת הלב, ולא להגביל את חיבוטי המצפון שלו לרווח שבין שני דפי טקסט בן 2000 שנה. בלינק להלן תשובה של הרב אייל קרים, אלוף משנה ברבנות הראשית (אם אני לא טועה), שלא מבין למה השואל חושב שזה מזעזע שהתורה מתירה אונס, ועונה לו, שימו לב, ש

אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.

כלומר הבעיה כאן היא בכלל יחסי מין עם לא-יהודיה, ולא אונס של בן-אדם. בכלל, כפי שמציין יוסי גורביץ,

מדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך.

יש כאן למעשה את הרוח ההופכית לזו שממנה בא החוק המקורי. מפני שכיום ברור שאסור לאנוס, הרב חייב לגייס את האתוס הרומנטי הזה, על פיו במלחמה הכל מותר, על פיו הכלל חשוב מהפרט וכולנו מקריבים עצמנו למען האומה, כדי להצדיק בדיעבד את ההלכה המפלצתית. זאת בעוד שההלכה במקורה באה דווקא כדי *להגביל ולסייג* מצב שהיה אז שכיח מאוד.

2. הרב ברוך אפרתי נשאל לאחרונה מדוע אסור ליילד אשה שאינה יהודיה בשבת. השורה הראשונה בתשובתו היא

ערכה של השבת גדול יותר מערך חיי אדם שאינו יהודי

אלו חלק מהרבנים שמשמשים כפוסקי הלכה כיום בישראל, ושכרם משולם על ידי המדינה.

עדכון 30.4: הרב קרים מבהיר שאונס אסור בכל מקרה.

מייקל רואץ' בסחרור מטה

למורה הרוחני הפופולרי מזרם הבודהיזם הטיבטי מייקל רואץ' נשבר הלב: זוגתו הרוחנית-טנטרית-רומנטית עזבה אותו למען בחור צעיר יותר, זאת אחרי שבמשך תריסר השנים האחרונות הם לא היו במרחק של יותר מכמה מטרים אחד מהשני. אני זוכר פגישה עם רואץ' (שממנה יצא הראיון הזה) בה הוא סיפר לי שהוא "הינדס" את זוגתו באופן קארמטי, כלומר קרא ליקום שייתן לו אחת בדיוק כזו. נראה, אם כן, שחל שיבוש מסויים בהזמנה.

אבל העניין יותר מעניין, כי רואץ' הוא נזיר של הבודהיזם הטיבטי, והם, מיותר לציין, נדרשים להתנזר ממין. ראוץ' מסביר שמין טנטרי זה לא נקרא מין, מה שנכון, אבל עדיין, לא אמורים להחזיק בת זוג קבועה (בנות הזוג הטנטריות הן או ישויות רוחניות או נשים שאומנו במיוחד לכך, משהו כמו הקדשות העבריות). אי לכך הדלאי לאמה כבר מזמן גזר על רואץ' אקסקומוניקציה וסירב לפגוש אותו, ותלמידיו מנהלים מעין כת נפרדת בתוך הבודהיזם הטיבטי. עכשיו מסתבר שהדלאי ידע מה שהוא עושה. רואץ' מתנהג מוזר, יוצא עם דוגמניות ולובש חליפות ארמאני במקום גלימות נזיר. תלמידיו במבוכה.

רואץ' וזוגתו בזמנים טובים יותר