מסורת

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

יהודה גליק: הכותל הוא חילול השם

כבר כתבתי בעבר שאני חושב שיהודה גליק הוא אדם ליברלי, לבבי וטוב, ואני שמח שהוא נכנס לכנסת. גליק גם פועל למען זכויות תפילה ליהודים על הר הבית, ואין כל גנאי בפעילות כזאת. כאן אני בכלל לא רוצה לדבר על האיש, אלא על עמדה שהוא הביע בראיון עדכני לשחר אילן. מסתבר שעל פי גליק הכותל מביא לחילול השם ואף אולי מעודד עבודה זרה:
 
זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.
 
הדברים האלה מדהימים למדי, ומסמנים את הפער העצום שפתחו פעילי הר הבית בינם לבין המסורת היהודית האורתודוקסית ובינם לבין רובו של העם היהודי כיום. הרי גם אם הכותל אינו קודש הקודשים, וזה כמובן נכון, הוא קודש במאות השנים האחרונות על ידי קהילות יהודיות מתפוצות רבות ושונות, ובכלל זה כמובן הציבור הישראלי, שעוד לפני כיבושו ערג אליו ובכה על שלא יכול היה להגיע אליו. אפשר לא לאהוב את זה אבל להכחיש את כל זה כאילו מדובר בחילול השם או אף "כמעט כמו חטא העגל" פירושו להוציא עצמך מהערוץ הבסיסי של המסורת.
 
אין הרי ויכוח על מקומו של הכותל במסורת היהודית של המאות האחרונות, והניסיון לבטל את קדושתו ואף לראות בו חילול השם ממילא הופך את המבטל לחריג, הנמצא בפריפריה של המסורת. לראייה, ישעיהו ליבוביץ' שדיבר באופן דומה. הרב חיים נבון כתב פעם שמי ששולל את קדושתו של הכותל הופך את עצמו לחבר בכת (אני מקווה שאני מצטט נכון), דהיינו מוציא עצמו מהכלל.
 
ללא ספק, יש כאן כאמור סממן מובהק של פוסט-מסורתיות, של רדיקליות שמערערת על הקיים ומורדת במסורת. אפשר ללמוד מזה על המהפכנות שבתנועת שוחרי הר הבית. כמובן, אלה שעושים זאת, כמו תמיד, יטענו שהם הם דווקא המסורתיים ביותר.

חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

על הלכה לא מוסרית ועידכונה – תלמוד תורה לנשים כדוגמא

hanaכאשר הרב הראשי יצחק יוסף אמר שבעיקרון צריך לגרש את הלא-יהודים מישראל, ואלה שיישארו יהיו ה"שמשים" של היהודים, אמרו אנשים שונים שמדובר בחלק מההלכה. כאשר משפחת סמוטריץ' מדברת על העליונות היהודית ועל חוסר הרצון להיות בחדר אחד בבית חולים יחד עם ערבים, גם כן מבהירים לנו שמדובר בחלק מהמסורת היהודית.
ויש לומר ביושר: נכון. יש הלכות מזוויעות ובלתי-מוסריות, ויש יסודות במסורת שהם גזעניים ומבססים תחושת עליונות מהותנית מזוייפת ומסוכנת. אלא שהעובדה שדבר מה קיים בהלכה או במסורת אינו תירוץ להזכיר אותו ללא ביקורת, בוודאי לא לבסס עליו מדיניות חברתית או פוליטית. זאת מפני שיש הלכות וחלקים מהמסורת שברור לנו כיום שהם בלתי קבילים ולא מוסריים.
לא מדובר כאן בתפיסה "רפורמית" או חילונית-הומניסטית, אלא בעמדה שברורה כיום לשומרי מצוות אורתודוקסים רבים (גם אם לא יודו בה בפירוש). אנחנו יודעים זאת למשל מתוך הדוגמא של לימוד תורה לנשים. החל מהתלמוד, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה פסקו כמעט כל הפוסקים הגדולים שאין ללמד נשים תורה (או לכל הפחות לא תושב"ע), מטעם "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
כך הרמב"ם, הרשב"א, השולחן ערוך, המאירי, הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר, ועוד ועוד ועוד. הנה למשל מה שכתב הרב קוק על איסור לימוד תורה לנשים: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות: אלו דברים גדולים מאוד […] ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו עפ"י ההדרכה המעולה הזאת"! בכל מקרה מדובר במסורת ברורה שעל פיה נהגו דורי דורות של יהודים.
והנה, עיינינו הרואות שכיום נשים שומרות מצוות לומדות תורה, גם תורה שבעלפה, ואף הפכו לפוסקות הלכה מקובלות. עינינו הרואות שמוסדות לימוד לנשים נפתחים בזה אחר זה, והרוב המוחלט של הרבנים בציונות הדתית, כולל תלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק, מתירים ואף שמחים מאוד על לימוד תורה לנשים.
אין זה אלא שהגענו למסקנה הפשוטה שאיסור לימוד תורה לנשים, ודאי הטעם בדבר ה"תפלות" לכאורה שהלימוד מביא, הוא בלתי קביל ובלתי מוסרי. הוא מופרך ומכוער. ומכיוון שהגענו למסקנה הברורה הזאת, המסורת הארוכה של האיסור ללימוד תורה לנשים מתעדכנת, ובפרשנות הלכתית והסברים שונים מונפק אישור ללימוד, ולפעמים אף חובת לימוד.
לכן צריך להיות ברור: מי שכיום מעלה ומחזיק ביסודות גזעניים או בלתי מוסריים שבהלכה או במסורת מלמד בעיקר על עצמו, ולא על המסורת. הוא זה שסבור שאין בעיה עם אותם מרכיבים. הוא זה שלא מזדעזע ודורש לשנותם, או לפחות להמעיטם, כפי שהוא דורש בעניין לימוד תורה לנשים. כי אם רוצים, זה אפשרי. השאלה היא רק אם רוצים. ונכון שגזענים למיניהם לא רוצים. אבל האחריות היא עליהם, לא על המסורת.
ואת כל זאת אני מביא גם כדרך המלצה על ספרה האחרון של ד"ר חנה קהת, "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" (הוצאת ספרים כרמל). רוב הספר מוקדש ללימוד התורה כללי כערך, אידיאל ומנהג בתולדות ישראל. בסוף הספר יש נספח ארוך על לימוד תורה לנשים. משם חלק מהפרטים לעיל והציטוט של הרב קוק. מעניין ומומלץ.

המקורות המסורתיים של הערכים שיסיימו את הכיבוש

מאמר מצויין של מיכאל ספרד על זמניותו ההכרחית של הכיבוש. כדאי לקרוא. הנה ציטוט ממנו וכמה מילים שלי:
 
יש מגוון כוחות שמניעים את העולם. את הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים אנחנו רואים היטב ומרגישים יום־יום. אבל יש גם כוחות פחות נראים, שדרך פעולתם גלויה פחות. אחד מהם הוא בכלל רעיון. הרעיון שכל בני האדם שווים ושלכולם מגיעות זכויות בשל היותם בני אדם.
 
זה נכון. ומה שיפה הוא שהרעיון הזה, שכל בני האדם שווים, הוא שלנו. כלומר הוא יוצא מהמסורת היהודית ומפותח בתרבות הנוצרית. הוא מתחיל ברעיון היהודי של צלם האלוהים ובמיתוס אדם וחווה. הוא ממשיך ברעיון הנוצרי של נשמת האדם הטהורה כסובייקט אוניברסלי העומד מול השופט העליון.
 
ראו למשל מה כותב אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה:
 
כשעשה אלוהים אדם כצלמו וכדמותו, ברייה בעלת תבונה, התכוון שזה יהיה אדון ליצורים חסרי הבינה בלבד. לא ירדה אדם באדם אלא אדם ירדה בבהמה.
 
כלומר המצב האידיאלי הוא שאין עבדות. אדם לא משעבד אדם. וראו איך משלים את הרעיון המשפטן הצרפתי מהמאה ה-13 פיליפ דה בומנואר:
 
אף על פי שעכשיו קיימים כמה מעמדות של בני אדם, נכון הדבר שבראשית הדברים כולם היו בני חורין ונהנו מאותה חירות, שהרי ידוע לכל שכולנו צאצאיהם של אב אחד ואם אחת
 
כלומר המצב האידיאלי הוא שאין מעמדות קבועים. מכיוון שכולם שווים. (והשוו למיתוס היוותרות הקאסטות ההינדואיסטיות מאיברים שונים בגופו של פורושה).
 
זה הסיפור. זה הסיפור של המסורת היהודית-נוצרית שעומדת בבסיס העולם המודרני. האירוניה הנפלאה היא שהמבקשים להחזיק את הפלסטינים תחת דיכוי חותרים נגד המסורת היהודית-נוצרית, והכוח ההיסטורי העצום של מה שנולד מתוך הרעיונות שהורישה היהדות לעולם הוא שבסופו של דבר יכשיל את תוכניותיהם ויסיים את הכיבוש.
 
(הציטוטים מתוך 'בעקבות המילניום' של נורמן כהן, תרגום יוסי מילוא)

יובל נח הררי על מסורת וקידמה

2015-03-01_1042282במוסף '7 ימים' האחרון (27.2) התראיין יובל נח הררי (אצל רענן שקד) לקראת צאת ספרו הבא, "ההיסטוריה של המחר". הראיון באופן לא מפתיע מעניין ואני מצפה לקרוא את הספר. עם זאת, הטרידו אותי דבריו להלן – ראו הצילום.

הררי תוקף כאן "דיונים על אלוהים ודת ומדינה", שלכאורה אינם רלוונטים למאה העשרים ואחת. הוא שואל איזו תגלית או רעיון מהותי הביאה הדת במאה העשרים, ושולל כל תרומה אפשרית של התנ"ך (או, במשתמע, הדת באופן כללי) לבעיות מולן אנחנו ניצבים כיום. אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן מוטעית בעיקרה.

כמובן, איש לא יחלוק על כך שדתות לא המציאו במאה העשרים משהו שמתקרב לחשיבות של האנטיביוטיקה. העניין הוא שהן לא המציאו משהו בכלל. זה פשוט לא משהו שדתות עושות. בשביל זה יש מחקר מדעי (וטוב שיש מחקר מדעי כמובן).

ומה באשר לרעיונות? הפמיניזם הוא ללא ספק רעיון מצויין, אבל כך גם רעיון המאבק הלא-אלים של מהאטמה גנדהי, או הצמחונות שמתפשטת והולכת במערב ושיש לה שורשים בדתות המזרח. הגישה על פיה רק הנאורות המערבית הביאה רעיונות טובים היא חד מימדית וחסרת ביסוס. הררי, שמתרגל מדיטציה בודהיסטית, אמור לדעת את זה.

אבל מעבר לכך, הרי כשאנחנו מדברים על רעיונות שכאלה אנחנו מדברים גם על *ערכים*. נדמה לי שהררי לא שם לב שהוא קופץ שוב ושוב מהמימד התיאורי-תועלתני אל המימד הערכי (מהלך שתואם את השקפת עולמו ושכיח בכתיבתו). ואם מדברים על ערכים, אז ודאי שלדתות יש הרבה מה לתרום.

ניקח לדוגמא את תלונתו של הררי שאין מה ללמוד מקריאת פרק תנ"ך ביום. הררי טוען ש"השאלות שעל השולחן כרגע הן מה יקרה כשייפתחו פערים ביולוגיים בין עשירים לעניים [כתוצאה מתוספים טכנולוגיים לגוף וכו']". הוא מוסיף שמי שכתב את התנ"ך לא ידע כלום על בינה מלאכותית או על גנטיקה. זה נכון, אבל אותם אנשים דווקא ידעו לא מעט על פערים ביולוגיים בין בני אדם, משום שהם האמינו שהאנושות מחולקת לעמים השונים מהותית מבחינת תכונותיהם, והרעיון של "אדם" אוניברסאלי היה זר להם לחלוטין. מסתבר שכאן אפשר דווקא לשאוב השראה וערכים מהתנ"ך, או לכל הפחות לקבל נקודת מבט נוספת על התמודדות אנושית עם מצב שכזה.

הררי מציג עמדה שעל פיה הקידמה מייתרת את העבר. אם זה נכון בענייני מדע (והרפואה האלטרנטיבית – או המדיטציה הבודהיסטית שהררי מתרגל כאמור – תעמיד גם את זה בספק), זה ודאי לא נכון בכל הנוגע לערכים. ברור שיש תפיסות ערכיות קדומות, גם בתנ"ך כמובן, שהן עבורנו מפלצתיות ושיש לדחות בכל תוקף. אבל תהיה זו טעות לחשוב שאי אפשר ללמוד דבר מתרבויות עתיקות. מסורת היא אוצר של ידע ותפיסות ערכיות שהצטבר והשתכלל במשך אלפי שנים. כמובן שצריך להעמיד את הידע והערכים האלה שוב ושוב לביקורת. עם זאת, לפסול אותם באופן קטגורי תהיה טעות.

בקטנה על קמפיין "שישי ישראלי"

2014-12-22_140033

עירית לינור בוחרת בטקטיקת "אספסוף וגאה בזה" כדי להתמודד עם קמפיין "שישי ישראלי", ונדמה לי ששמעתי ממה דברים דומים בהזדמנויות אחרות, סטייל "כן, חילונים הם דבילים, אבל להיות דביל זה כיף". אני לא חילוני, כך שההתנשאות הנונשלנטית של קמפיין הזה העליבה אותי פשוט כבן אדם, אבל מעבר לזה אני חושב שיוזמי מסע הפרסום לא מבינים משהו עמוק ביחסי אדם ותרבותו: מסורת, מורשת, ערכים, תרבות – אינם דברים שאפשר פשוט "לעשות להם יחסי ציבור". דומה הדבר לניסיון לפרסם את הציווי הקטגורי של קאנט או את אידיאל הטבעונות – במקרה הטוב זה סתם מוזר, במקרה הרע זה פועל הפוך ויוצר אנטגוניזם.

לא שאי אפשר לעורר מודעות, עניין ואף רצון לאמץ מנהגים ודפוסי פעולה. זה קורה כל הזמן, אם כי בתהליך אחר שנקרא – השראה. כאשר אנחנו רואים מישהו שנתפס אצלנו כאדם טוב, מרשים, שחי חיים ראויים, אנחנו מאמצים אותו כמודל לחיקוי, וממילא מושפעים ממנו. הדרך ליצור חיבה למסורת היהודית היא אפוא להעמיד מנהיגי ציבור דתיים ו/או רבנים שמעוררים השראה. פשוט לא? אתם ודאי מכירים עשרות רבנים שמעוררים בכם השראה. לא?

לארח משפחה דתית – הוראות הפעלה

אתחיל בעיקר: אני מכבד ומעריך את ארגון הרבנים 'בית הלל'. אני חושב שהם עושים עבודת קודש, ממש כך, שמדובר באנשים טובים ומיטיבים מבחינות רבות, ושתפקידם בעת הזאת בחברה הישראלית הוא חשוב וחיוני ביותר.

ועכשיו לעניין: אחד הפרוייקטים שלהם נקרא "שבת ישראלית", והוא כולל אירוח של משפחות חילוניות אצל שומרי מצוות, ולהפך, מתוך כוונה להכיר ולהעשיר, או כמו שהם כותבים: "מארחים ומתאחרים, נותנים ומקבלים". יופי של דבר.

אה, רק בקטנה: מסתבר שכשהחילונים מתארחים אצל הדתיים, הם נאלצים כמובן לשמור שבת וכשרות, שהרי המארחים שומרי מצוות. וכשהדתיים מתארחים אצל החילונים, גם אז החילונים נאלצים לשמור שבת וכשרות, שהרי.. אה… טוב, צריך להתחשב בדוסים, לא? מצ"ב מנשר הוראות לחילונים המתעדים לארח שומרי מצוות. אפשר לגשת ישר לסיכום: אוכל קנוי, "סביבה שומרת שבת", כלים חד פעמיים וכו'. כיף חיים.

גם אחרי שנודה שההתחשבות מובנת, שהרי אנחנו לא מצפים ששומרי המצוות יפעלו בדרך שעבורם היא חטא חמור, נישאר עם תחושה לא נעימה, שאין כאן באמת הפרייה הדדית. הרי הדתיים לא באמת רואים או חווים שבת נורמלית אצל מארחיהם. הם לא נחשפים לאורח חייהם, ובעצם לא מתקרבים אליהם בשום צורה מלבד ההיכרות הפשוטה בין בני אדם. אין כאן, במילים פשוטות, מצב הדדי של "נותנים ומקבלים". החילונים מקבלים שיעור בשבת, כשרות והתחשבות. הדתיים נותנים שיעור, ולא מקבלים הרבה.

ובעומק הדברים, העוול האמיתי כאן הוא כלפי שומרי המצוות. לא רק שהם לא מועשרים בחשיפה לאופני חיים ישראלים שלא הכירו, אלא שהמסר שעובר כאן הוא כזה: חילונים חיים בצורה פשוטה, "רגילה". להיות דתי פירושו לנהוג בכל מני מנהגים משונים. כלומר החילוניות היא "נורמלית", ואילו הדת היא ה"אקסטרה". הדת היא התחביבים המוזרים של הדודים מאלון שבות או מביתר, השטויות שעושים אנשים ש"צריך להתחשב בהם".

וזה לא רק עוול כלפי הדתיים, אלא גם כלפי הדת, שהרי כך מאששים את ההנחה המובלעת של פרוייקט החילון: רוצים להיות נורמלים? זרקו את המסורת.

10662040_1559298894299751_2513892307535821711_o

10661766_1559298887633085_4562019287222401075_o

לא חזרה בתשובה, חזרה למשפחה (המסורתית)

במאקו פורסמה כתבה מעניינת על תופעה של אימוץ מנהגים מסורתיים (הפרשת חלה, הדלקת נרות, טבילה במקווה) על ידי נשים יהודיות חילוניות. המעניין הוא שלא מדובר בחזרה בתשובה ואין כאן כל ניסיון או רצון לקבל עול מצוות. מה אפוא יש כאן? הנה ציטוט אופייני מפי ג'קי אזולאי (תואר: "כוכבת מאסטר שף"):

"דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל,אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות"

כלומר אין כאן חזרה בתשובה, אלא חזרה למשפחה. הביטוי הזה אינו שלי, אלא של אורית הירש, דוקטורנטית באונ' בן גוריון שפרסמה מאמר בכרך חדש (שכבר כתבתי עליו מעט ושאמורה להתפרסם סקירה שלי עליו במוסף 'ספרים' של הארץ) שנקרא 'מעבר להלכה'. הירש כותבת במאמר על תופעה של נשים ישראליות חילוניות שמשתתפות בפעילויות של חב"ד מתוך כוונה לא לחזור בתשובה אלא ללמוד להיות "נשים טובות" וכך למצוא זיווג. כלומר החזרה ליהדות קשורה כאן למשפחתיות, ליציבות רומנטית.

בכתבה של מאקו המוטיב הזה חוזר שוב ושוב. כך הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהיא "חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות", וד"ר דריה מעוז (מכללת הדסה והמכללה למנהל) גורסת ש"מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר."

דהיינו התנועה למסורתיות באה מתוך רצון לעזוב את השדה הרומנטי-מיני החילוני, שמתאפיין בחוסר יציבות, בליברליזם חריף ובשינויים רדיקליים לפעמים של התפקידים המגדריים המסורתיים. כשדיברתי לאחרונה בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' הזכרתי שגם אימוץ הנצרות הפנטקוסטלית בברזיל קשור לרצונם של בני מעמדות מוחלשים ביציבות משפחתית. הדת והמסורת נותנות מסגרת שבלעדיהם רבים חשים חסרי הגנה או מועדים לפורענות. זו תופעה מרתקת לדעתי, של הדתה שהיא בברור יותר חברתית מאשר אמונית או רוחנית, ושמצביעה על איזושהי שארית, איזשהו אזור ספר, שבו המהפכה המינית והפמיניסטית לא הביאו לתוצאות חיוביות, ויסודות בהן נדחים.

2014-08-09_192015

על דת וחילון ביהדות זמננו – ביקורות ספרים

בגיליון האחרון של תיאוריה וביקורת, אביב 2014, מתפרסמות שלוש סקירות מעניינות של ספרים העוסקים בתהליכי הדתה וחילון ביהדות זמננו.

הסקירה הראשונה, מאת ריבי גיליס, מתייחסת לספרים הדתל"שים מאת פוריה גל גץ, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון מאת יעקב ידגר, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית מאת ניסים ליאון ומעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית מאת יאיר שלג.

גיליס עומדת על האתגר שבאבחון מה שלמעשה מתגבש כמגזרים חדשים בחברה הישראלית, ששוברים במידה רבה את החלוקה הישנה ל"חילוניים" מול "דתיים". היא כותבת שמהספרים עולה ש"תזת החילון איבדה את מעמדה כתזה השלטת בחקר הזהות היהודית הדתית/חילונית בישראל", דהיינו כבר אין ציפיה שהמודרנה תביא איתה את העלמותה של הדת כתופעה חברתית או נפשית משמעותית. על פי גיליס

ניתן למצוא בספרים שני מודלים של זהות דתית–יהודית. האחד של יהדות–נוצרית והשני של יהדות–מוסלמית. מודל אחד נשען על שאלות של אמונה והשני נשען על שאלות של פרקטיקה דתית, של הלכה. לפי מודל הנוצרי, דתי הוא מי שמאמין באל ואילו לפי המודל המוסלמי, קיום מצוות הוא שמעיד על דתיותו ואמונתו של דם. הקריאה בספרים מצביעה על כך ששני המודלים הללו הם בעלי צבע אתני מובהק כך שהמודל הנוצרי מזוהה עם אשכנזיות והמודל המוסלמי מזוהה עם מזרחיות. (עמ' 288)

המסורתיים מן הסתם שייכים למודל המוסלמי. הדתל"שים, למודל הנוצרי. על כן "אין דבר כזה דתל"שים מזרחיים" (כפי שטוען מרואיין בספרה של גל גץ), שכן מה שמעסיק את הדתל"ש הוא האם הוא מאמין או לא, ומה שמעסיק את המסורתי הוא מה עליו לקיים על מנת להיחשב "באמת יהודי" (כדבריו של לאון), גם מתוך ספרו של יאיר שלג אפשר להבין שקיימים מודלים שונים של התקרבות ליהדות: המחפשים יהדות (כזהות) והמחפשים אלוהות (כרוחניות). גיליס מסכמת שאפשר להסיק מתוך הספרים שבין השאר מתקיים תהליך של "מזרחיזציה של הדת".

הסקירה השניה היא של דוד סורוצקין, על הספרים כינון החילוניות של טלאל אסד; שורשי החילון של שמואל פיינר (שכתבתי עליו כאןכאן) ו-Early Modern Jewry: A New Cultural History של דיויד רודרמן. סורוצקין כותב על תפיסות החילון שמשתקפות מתוך הספרים הללו, אף שחלקם כלל לא מנסחים תפיסה כזאת באופן רשמי. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר שוב את הניתוח שלו, המבריק לדעתי, של תהליך החילון ביהדות (כתבתי עליו קצת כאן), על פיה עלייתו של הסובייקט המודרני מונחת בבסיסה של החרדיות, כמו גם של החילוניות היהודית (כלומר, החרדיות אינה "תגובה" למודרנה, אלא חלק אינטגרלי ממנה). במילותיו של סורוצקין:

המוכיחים הדתיים במאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה לא תיארו בפשטות תמורה היסטורית אובייקטיבית, אלא לקחו חלק פעיל בעיצוב משמעותה ובסרטוט גבולותיה. במילים אחרות: הפנייה אל הגוף ואל שפת הגוף יצרה מיקוד באופני התנהגות, לבוש ופנאי, ועוררה את התביעה לסילוקם של גורמים שונים המגדירים תחומים אלה. הוויכוח על הגבולות הלגיטימיים של החולין בפרק הזמן האמור אינו מייצג אפוא התרחשות ממשית של "חילון" במובן של "ערעור חומות הדת", כפי שהבינו זאת שוחט ופיינר בעקבותיו, אלא, מבחינות מסוימות, דווקא את ההפך הגמור: את השינוי והטרנספורמציה של הדת, שהחלה לבחון את החברה היהודית מבעד לזכוכית מגדלת ולהקיא מתוכה צורות התנהגות שאליהן הייתה אדישה יותר קודם לכן. בהקשר זה, טענתי היא שה"חילון" מוגדר דווקא באמצעות הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה הם נשאיו העיקריים של תהליך החילון, ולא הגורמים ההדוניסטיים, הסוטים או הכופרים המסומנים על ידם. (עמ' 309)

הסקירה השלישית היא של עופר שיף, שסוקר שלושה ספרים שמנסים להתמודד עם המשבר ההולך ומתהווה בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל, וזאת סביב שאלות של ערכי הדמוקרטיה בישראל ובשטחים.  הספרים הם Peter Beinart, The Crisis of Zionism; Judith Butler, Parting Ways: Jewishness and the Critique of Zionism; Norman G. Finkelstein, Knowing Too Much: Why the American Jewish Romance with Israel is Coming to an End . על פי שיף אצל כל השלושה מתגלה דפוס על פיו "יחסם הביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה משקף את אופן התמודדותם עם דיסוננס פנימי בתפיסת הזהות העצמית שלהם כיהודים אמריקנים וכליברלים."

את הגורם הבעייתי מבטא ביינרט, כשהוא מדבר על "הקונפליקט הגובר שבין הערכים הליברליים המאפיינים לטענתו את מרבית יהודי ארצות הברית, לבין המדיניות הישראלית שהולכת ונעשית מזוהה עם ערכים של שמרנות וכוחנות." על פי שיף הכותבים מנסים בין השאר להציל לא רק את מערכת היחסים עם ישראל, אלא את הליברליזם של קהילותיהם, כאשר החשש הוא שיתרחב מצב, שעל פי ביינרט כבר התחיל, בו

מרביתם של תומכי ישראל בקרב יהדות ארצות הברית פחות ופחות חרדים לערכים הדמוקרטיים והליברליים, ואילו בעלי דעות ליברליות ודמוקרטיות פחות ופחות תומכים בישראל. (עמ' 317)

בעוד שביינרט מבקש לאחות, באטלר מבקשת להפריד, ולזנוח את הציונות לטובת יהדות ליברלית "באמת". על פי באטלר

אף שבוודאי אפשר לגזור באופן רחב עקרונות מסוימים של שוויון, צדק ודו–קיום ממקורות יהודיים, כיצד אפשר לעשות זאת מבלי להופכם לגורם שמפחית מערכן של מסגרות ערכיות השייכות לדתות ולמסורות תרבותיות אחרות?(עמ' 320)

כלומר, בפשטות, לאומיות או תרבות ייחודית פירושה – בהכרח! – אפלייה. על פי שיף "באטלר קובעת כי כדי שערך של צדק יהיה תקף, חייבת להיות דרך שמאפשרת לו להתנתק מהמסורת הפרטיקולרית שבה צמח." באמת, קראתי מספריה וממאמריה של באטלר בשקיקה, אבל כאן היא לדעתי פשוט מדברת שטויות. עם זאת, זו עמדה שחייבים כיום, ויותר ויותר, להתמודד איתה.