מסורתיות

מסורתיות וממלכתיות – על ספרו החדש של הרב שי פירון

הספר הזה של הרב שי פירון – ישראל השלישית, הוצאת ידיעות ספרים – מצטרף לסדרה הולכת וגדלה של חיבורים שמנסים לנסח תפיסה חדשה (ולפעמים חדשה-ישנה, קידה להרצל) של זהות יהודית ישראלית.

קדמו לו, בין השאר, ספרו של יואב שורק 'הברית הישראלית', ספרו של מאיר בוזגלו 'שפה לנאמנים', ספרו של אריאל פיקאר 'בלשון בני אדם', ספרו של מיכה גודמן 'חזרה ללא תשובה', ואחריו יצא ספרו (המעולה, שעוד אכתוב עליו) של עידו פכטר 'יהדות על הרצף'.

כל הספרים האלה מנסים, מכיוונים שונים, לנסח ולעודד את השינויים שעוברים על הזהות היהודית בישראל, לפחות של המרכז הגדול של היהודים כאן, מהחילונים המתעניינים במסורת ועד לציונות הדתית הלא-חרד"לית. שינויים אלה בתורם גם נחקרו ותועדו בספרים כגון 'מעברי ישן ליהודי חדש' של יאיר שלג ו'יהדות ישראלית' של שמואל רוזנר וקמיל פוקס.

כפי שניתן להבין, משהו קורה. הזהות היהודית-ישראלית נמצאת בתהליכי שינוי, למעשה, הייתי אומר, מאז שנות השבעים, עם הקריסה של מפא"י הן כשלטון המובן מאליו והן ככותרת לזהות יהודית-עברית חילונית-סוציאליסטית. בשנים האחרונות, אחרי דעיכת תהליך השלום, ואחרי התודעה הגוברת והולכת לפיצולים הפנימיים בחברה הישראלית (ע"ע נאום השבטים), נעשים נסיונות להגדיר מחדש זהות יהודית-ישראלית.

פירון (ג"נ: אני חבר בפרויקט חדש שהוא עומד בראשו) עושה זאת בעזרת שני מונחים מרכזיים, ממלכתיות ומסורתיות, אותם הוא מבקש להרכיב יחד לכדי תפיסת עולם שתציע לישראלים סיפור מסגרת חדש.

הממלכתיות אינה אלה העמידה על מרחב אזרחי משותף שבו הפרט משתתף כאזרח המעורב פוליטית. הממלכתיות היא התנאי המקדים לפוליטיקה דמוקרטית, משום שהיא מאפשרת כללי משחק ונורמות בסיסיות שבתוכן מנהלים מאבקים אזרחיים.

פירון עומד על הכרסום בממלכתיות שהביאה התפיסה הליברלית, שהתעצמה מאז שנות השמונים ומקדשת את הפרט, גם על חשבון אתוס לאומי משותף. הממלכתיות אמורה להחזיר את אותו אתוס, ולחזק לא רק את הסולידריות אלא לקבוע את אותה מסגרת שקריסתה מסכנת את שלטון החוק.

איתה מגיעה המסורתיות. זו, טוען פירון נכונה, אינה מעין פשרת ביניים בין חילוניות לאורתודוקסיה, אלא למעשה קרובה מהם ליהדות הפרה-מודרנית, או כפי שפירון מנסח זאת, "המסורתיות היא המופע הבסיסי של היהדות".

פירון משתף כאן את סיפורו האישי – הוא גדל בבית מסורתי, אביו עלה ממצרים ואמו מצ'רנוביץ – וגם מזכיר את חטאיו, איך שהפך לאורתודוקסי והתנשא על מנהגי משפחתו. הוא מבקש לחזור ולבסס את המסורתיות "כביטוי הראשוני לחיים יהודיים", ובכך כזהות יהודית לגיטימית ועומדת בזכות עצמה.

פירון מפרש את המסורתיות כדרך של "מסירה, מסר ומוסר", דהיינו של העברה, תמצית ומסגרת. הוא מבדיל בינה ובין האורתודוקסיה, שהתפתחה (יחד עם היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית) רק במאה ה-19 ומתאפיינת בהעדפת החוק על המנהג, באובססיה לפרטים (מהו שיעור "כזית"?) ובחשש מתמיד משינוי וחידוש.

עם כל זאת, פירון מדגיש שוב ושוב שהוא באופן אישי איש של הלכה ושמירת מצוות – אבל כאן אולי לב העניין: מחד הוא לא חוזר את המסורתיות של בית הוריו, ומאידך הוא מציג את שמירת המצוות שלו כבחירה אישית שנובעת מאופיו ומהעדפותיו, דהיינו אין כאן היררכיה ולא דרישה לציות כללי לצו האל האחיד לכאורה.

יתרה מכך, פירון כותב כי "במידה רבה, החרדיות והדתיות הלאומית […] מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל." הוא מבקש למנוע את הקרע הזה על ידי העצמת האופציה המסורתית, שיכולה לאפשר זהות יהודית גמישה, זהות שאינה פשרה אלא נקודת בסיס ופתיחה להתפתחות יהודית בישראל.

זאת, במסגרת התפיסה הממלכתית, שכאמור מאפשרת זהות לאומית תוך העצמת המרחב האזרחי ושמירה על נורמות מקובלות של חלוקה הוגנת, מנהל תקין ושוויון לפני החוק.

אם לסכם, הספר מעלה תובנות יפות ורעיונות טובים, ובונה עוד חלק מהבניין שמנסים גם אחרים לבנות בניסוח מחודש של הזהות היהודית-ישראלית. התרומה שהוא משיא היא לדעתי חשובה, אולם לצערי לעיתים נבלעת בחוסר הסדר הבו מתאפיין הספר – הוא פשוט לא ערוך כראוי.

הרב פירון עצמו הופך באמצעותו לדמות מעניינת: אדם שגדל כמסורתי, הפך לרב אורתודוקסי מרכזי (ושר החינוך), וכיום, בסופו של דבר, מקדם מסורתיות, ולא שמירת מצוות אורתודוקסית, כבסיס לזהות היהודית בישראל.

מחקר אתנוגרפי ראשון על להב"ה

בתזמון מושלם התפרסם בדיוק עכשיו מאמר של עמיתי מהחוג למדעי הדתות באונ' תל-אביב, ארי אנגלברג, על ארגון להב"ה והמערכה שלו כנגד זוגיות ונישואים בין יהודים לערבים בישראל.
 
המאמר התפרסם ב-Journal of Israeli History and Culture, ונדמה לי שהוא המחקר האתנוגרפי הראשון על הארגון. אנגלברג מנתח את להב"ה כאחד מכמה ארגוני ימין קיצוני שצמחו בשנים האחרונות ומבטאים אתנוצנטריזם יהודי-ישראלי.
 
הוא מצביע על הבדל בין ארגוני ימין קיצוני בישראל ובאירופה: בעוד האחרונים בדרך כלל בעלי אופי חילוני, כאן האופי בדרך כלל דתי, או לפחות מסורתי. גם עולם הערכים שונה: פמיניזם וגאווה להט"בית ממש לא מקובלים.
 
להב"ה היא דוגמא מובהקת לכך. כל פי אנגלברג שלוש קבוצות אוכלוסייה נפגשות בארגון: הרוב בנוי מצעירים מזרחים-מסורתיים. אליהם מצטרפים סוגים שונים מהשוליים של העולם החרדי (על פי רוב חרדים ממוצא מזרחי, חסידי ברסלב וילדים של חוזרים בתשובה חרדים), וכן הקצוות הקיצוניים של הציונות הדתית.
 
מובן שהאופי הוא מסורתי-דתי. אנגלברג שולל את ההסברים שהעלו החוקרים שונים (בעיקר מ'הקשת הדמוקרטית המזרחית', למשל יהודה שנהב) על ימניותם של המזרחים, כאילו היא באה להבדיל אותם מהערבים בישראל ולהוכיח פטריוטיות. הוא מסתמך על כתיבתו של ניסים מזרחי כדי להדגיש שמה שמטריד את פעילי להב"ה המזרחיים הוא שבירת הגבולות בין הקבוצות האתניות, כלומר האיום לכאורה על שלמות (או "טוהר", או "כבוד") קבוצת הבית.
 
מצד שני, הפעילים החרדים והציונים-דתיים מוטרדים לא פחות מהחריגה שהם תופסים מגדרי המסורת, ובנצי גופשטיין עצמו פועל, לפחות על פי דבריו, מתוך מניעים הלכתיים. להב"ה בעצם מרוויחים אפוא, כותב אנגלברג, משני יסודות שונים שמזינים את האתנוצנטריזם הישראלי: ההגנה על היהדות כלאום במאבק, ואדיקות דתית.
 
מתוך מאמרו של אנגלברג עולה שניתן לשרטט מדרג של קבוצות שונות בימין הקיצוני הנמתח בין מניעים הלכתיים בעיקרם ללאומיים בעיקרם. למשל:
 
יד לאחים
להב"ה
לה-פמיליה
האריות של הצל
אם תרצו
ישראל שלי
 
ככל שיורדים חברי הקבוצה יותר חילונים, ציונים/לאומיים ואשכנזים. את התנאים החברתיים-תרבותיים לצמיחת הקבוצות האלה יש לחפש, טוען אנגלברג, לא רק על פי המודל של הפאשיזם האירופאי אלא לא פחות מכך בהשוואה למאבקים לאומיים ודתיים פוסט-קולוניאליים במרחב המזרח-תיכוני והאסיאתי.
Capture

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.
 
כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.
 
אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).
 
ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)
 
כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.
Capture1

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

על האלוהים של ליבוביץ והאלוהים של רועי חסן

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרת הכתבות של אבישי בן חיים על אלוהים בחברה הישראלית, פרק שעוסק באלוהים המסורתי-מזרחי, ולו גם אני תרמתי כמה מילים. שתי הערות עליו:

1. בפרק אני דיברתי על האל הליבוביצייני, שהוא כידוע טרנסצנדנטי לחלוטין, נבדל ונפרד מהעולם, בלתי מובן ובלתי נגיש. מה שניסיתי לומר (וקצת נחתך בעריכה) הוא שהאלוהים הזה בנוי על פי דגם האדם שנולד מתוך תנועת הנאורות באירופה. אותו אדם אידיאלי לכאורה הוא גבר, רציונלי, קר-רוח, "בוגר", מנוכר לעולם ומביט בו בחשדנות, שולט ברגשותיו ותשוקותיו (ולמעשה מדכא אותן), שומר תמיד על פאסון ורצינות, הגון וחסר-פניות, ופועל אך ורק בהתאם לציוויים מוסריים דאונטולוגים אותם הוא מפיק מתוך שכלו בצורה שיטתית ואוטונומית. בקיצור, אותו אדם הוא בעיקרו תודעה רציונלית המרחפת מעל לעולם. והנה, כך בדיוק נראה גם האל הקאנטיאני-ליבוביציאני.

2. הנקודה המעניינת ביותר בפרק היתה לדעתי הזיהוי בין זהות מזרחית לאמונה באלוהים. שני אלו קשורים בטבורם. כך מעיד גם רועי חסן וגם אמנון לוי , כאשר הראשון היה אתאיסט עד שאימץ מחדש את מזרחיותו וגילה שהוא חייב גם לאמץ מחדש את האמונה, והשני עדיין מחזיק באתאיסטיותו, למרות שגם "החזיר עטרה ליושנה" מבחינה עדתית. מה שמעניין כאן הוא לא רק ההיבט החברתי של התופעה ביחס לישראל, אלא גם למה שעולה ממנה, והוא שאמונה וחילון קשורים פחות להשכלה או לתגליות מדעיות, ויותר לזהות ולאידיאלים של זהות: למעמד, לעדה, לשיוך חברתי, ולמה שהיינו רוצים להיות. וזה הרי גם קשור לנקודה הראשונה: האל שלנו מעוצב לא מעט על פי הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.

לא חזרה בתשובה, חזרה למשפחה (המסורתית)

במאקו פורסמה כתבה מעניינת על תופעה של אימוץ מנהגים מסורתיים (הפרשת חלה, הדלקת נרות, טבילה במקווה) על ידי נשים יהודיות חילוניות. המעניין הוא שלא מדובר בחזרה בתשובה ואין כאן כל ניסיון או רצון לקבל עול מצוות. מה אפוא יש כאן? הנה ציטוט אופייני מפי ג'קי אזולאי (תואר: "כוכבת מאסטר שף"):

"דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל,אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות"

כלומר אין כאן חזרה בתשובה, אלא חזרה למשפחה. הביטוי הזה אינו שלי, אלא של אורית הירש, דוקטורנטית באונ' בן גוריון שפרסמה מאמר בכרך חדש (שכבר כתבתי עליו מעט ושאמורה להתפרסם סקירה שלי עליו במוסף 'ספרים' של הארץ) שנקרא 'מעבר להלכה'. הירש כותבת במאמר על תופעה של נשים ישראליות חילוניות שמשתתפות בפעילויות של חב"ד מתוך כוונה לא לחזור בתשובה אלא ללמוד להיות "נשים טובות" וכך למצוא זיווג. כלומר החזרה ליהדות קשורה כאן למשפחתיות, ליציבות רומנטית.

בכתבה של מאקו המוטיב הזה חוזר שוב ושוב. כך הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהיא "חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות", וד"ר דריה מעוז (מכללת הדסה והמכללה למנהל) גורסת ש"מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר."

דהיינו התנועה למסורתיות באה מתוך רצון לעזוב את השדה הרומנטי-מיני החילוני, שמתאפיין בחוסר יציבות, בליברליזם חריף ובשינויים רדיקליים לפעמים של התפקידים המגדריים המסורתיים. כשדיברתי לאחרונה בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' הזכרתי שגם אימוץ הנצרות הפנטקוסטלית בברזיל קשור לרצונם של בני מעמדות מוחלשים ביציבות משפחתית. הדת והמסורת נותנות מסגרת שבלעדיהם רבים חשים חסרי הגנה או מועדים לפורענות. זו תופעה מרתקת לדעתי, של הדתה שהיא בברור יותר חברתית מאשר אמונית או רוחנית, ושמצביעה על איזושהי שארית, איזשהו אזור ספר, שבו המהפכה המינית והפמיניסטית לא הביאו לתוצאות חיוביות, ויסודות בהן נדחים.

2014-08-09_192015