מלכה פיוטרקובסקי

'אני ה" – סרטו החדש של רינו צרור

2014-10-11_224356

ראיתי סוף סוף את סרטו החדש של רינו צרור, 'אני ה". סרט טוב, מעניין, מלמד, לא כתב פלסתר, לא עוסק בדמוניזציה של "האחר". שתי נקודות תפסו את עיני:

1. הראיון ממנו לקוחוים הפריימים להלן, עם הרב ישראל אריאל, תלמיד ותיק של הרב יצחק גינזבורג. מפחיד, מדכא, מעורר. יהודי שצוהל מטבח 29 מתפללים מוסלמים, שמשבח ומהלל את ברוך גולדשטיין. יש עוד רבים כמוהו, שלא יהיה ספק, אבל כשהוא מדבר בהתלהבות, בכנות, מול המצלמה, אנחנו נחשפים לתורה הזאת כפי שמעולם לא נחשפנו אליה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דיבורים כאלה אל המצלמה. (הערה: לדעתי לא הודגש מספיק ההבדל בין תלמידי הרצי"ה קוק לתלמידי הרב גינזבורג. אלו שתי אסכולות שונות).

2. כל המרואיינים בסרט הם מתנחלים מהציונות הדתית ולווייניה, וצרור דואג להביא קולות שונים מקרבם, מתונים לצד קיצונים. קול מתון אחד שייך לד"ר מיכה גודמן, שהוא כריזמטי ואולטרה-רהוט כהרגלו. קול מתון שני הוא של הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בעוד שגודמן אינפורמטיבי ומעניין, פיוטרקובסקי מדברת מהלב. בצורה ראויה לשבח צרור פותח וסוגר את הסרט איתה, והיא אומרת דברים נכוכים וקשים על הקלקולים שהיא רואה סביבה. הסרט מסתיים באמירה קשה ביותר שלה, בתקוותה "שהדברים ילכו לפיצול", כלומר פיצול בתוך הציונות הדתית, כשמצד אחד החרד"ל והימין הקיצוני, ומצד שני הציונות הדתית המתונה יותר. אני בטוח שלפיוטרקובסקי לא קל, בלשון המעטה, לומר דברים כאלה, אבל טוב מאוד שאמרה אותם. הפיצול כבר קיים בממדי-חיים רבים, והפיכתו לרשמי תאפשר לכל צד לחדד את עקרונותיו, ולהאבק עליהם. ומאבק כזה נחוץ.

מילה אחרונה: הבימוי (של צרור) והצילום (דנור גלזר) מצויינים, והופכים את הנופים והדוברים לקרובים, לחיים, לעיתים למאיימים ולעיתים לחודרים. בקיצור, מומלץ. כאן.

'מהלכת בדרכה' מאת מלכה מפיוטרקובסקי

אם אני לא טועה, לפניכם ספר ההלכה הראשון שראה אור מידי אישה בארץ ישראל (כן, לא במדינה ישראל, בארץ ישראל) אי פעם. 'מהלכת בדרכה: אתגרי חיים במבט הלכתי-ערכי' (הוצאת ידיעות ספרים) מהווה מאורע תקדימי ומרגש, שיכול גם ללמד עם התפתחויות חברתיות ותיאולוגיות לא קטנות שמתרחשות סביבנו.

מלכה פיוטרקובסקי, אשת ההלכה המלומדת, מוציאה מבחר מתשובותיה ההלכתיות, תשובות שנתנה למגוון אנשים שפנו אליה. הפרק הראשון מוקדש לשאלה שמהווה בסיס לכל שאר הספר: האם מותר לאישה ללמוד תורה? בעוד שבמשנה מצוטט ר' אליעזר כאומר ש"כל המלמד בתו תורה – כאילו לומדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי נקבע כי "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", היחס לנושא כיום שונה לחלוטין, אם כי יותר בציונות הדתית מאשר אצל החרדים.

פיוטרקובסקי עוקבת אחרי התמורות, שהתחילו אצל הרמב"ם, אבל הפכו משמעותיות רק בתחילת מאה העשרים(!), כאשר ב-1917 מייסדת שרה שנירר את בית הספר הראשון של מה שתהיה לימים רשת 'בית יעקב', בו למדו בנות לראשונה תורה. שנירר קיבלה היתר הלכתי מהחפץ-חיים, שפסק שאמירות חז"ל מתייחסות לתנאים בזמנם, ואילו בזמננו יש דווקא צורך ללמדן. פסיקה שהיא משמעותית לא רק בקביעתה, אלא גם בדרך שהיא מנומקת, שהיר יש כאן שיקול מטא-הלכתי שיכול תיאורטית לשמש כדי לשנות גם איסורים אחרים.

הפסיקה של פיוטרקובסקי עוסקת בעיקר בסוגיות של בין אדם לחברו. היא מנסה למנוע עוולות, ובתוך כך למנוע מההלכה להיות סיבתן של עוולות (למשל, אצל נשים 'עגונות'). "נקודת המוצא שלי", היא כותבת, היא "שלא ייתכן ששמירת הלכה תגרום לעוול ומצוקה להולך בדרכה", וגם זו הכרעה תיאולוגית כמובן, מטא-הלכתית. אפשר לקוות שהספר הזה ימדד גם על פי ערכו ההלכתי, ולא רק על פי זה הפמיניסטי, שכן ראוי שכך. הוא כתוב היטב, מעניין ומפגין רגישות ובקיאות הלכתית מרשימה.
mehalehet_bedarka(2)