מלחמת הכוכבים

מעט על 'אחרוני הג'דיי' (המצוין)

נתחיל בעיקר: Star Wars: The Last Jedi הוא סרט מצויין. אם יש לי ביקורת כלשהי עליו היא שהוא מעט ארוך מדי. מצד שני, אורכו מאפשר לכבד את הקהל בסצנות שקטות, איטיות, במתח שנבנה בין הדמויות בשתיקה, ובאורך רוח שמזכיר סרטים שהיו קיימים לפני שבמאים ואולפנים הרגישו שהם צריכים לרוץ מסצנת אקשן אחת למשניה בסדרת ספרינטים של פורנו-פיצוצים (ראו למשל Rouge One הנוראי).
 .
— מכאן ללא ספוילרים על דמויות, רק על מאפיינים של הסרט —
 .
בכך הסרט בהחלט מזכיר את סרטי השלישיה הראשונה בסאגה. ועוד, בדומה ל-The Force Awakens הסרט בנוי על בסיס התבנית של הסרטים הקודמים, אלא שאם ההוא נבנה כולו על בסיס הפרק הרביעי (כלומר זה שיצא ראשון), הרי שכאן הסרט הוא שילוב של 'האימפריה מכה שנית' ושל 'שובו של הג'דיי'. לא רק ברמת ההומאג'ים שהמעריצים המושבעים ישמחו לגלות, אלא בעלילה: האימפריה חזקה, המורדים בורחים, אבל גם: הגיבורים נפגשים בלשכה של ראש האימפריה לקרב אחרון. זה תכנון טוב מפני שהוא גם הופך את הסרט ליותר מעניין בפני עצמו, וגם מאפשר להפתיע לחלוטין בסרט הבא והאחרון, כלומר לא להפוך אותו לשיעתוק של 'שובו של הג'דיי'. אגב, גם ההומור – על גבול הקרש אבל עדיין חינני – הוא לחלוטין בסגנון של הסרטים המוקדמים ומעריצים יהנו ממנו.
 .
חציו הראשון של הסרט הוא מעין חידת זן. הדמויות מנסות לפענח את חייהן, תפקידן ביקום, יחסיהן אל האמת ואחד אל השני. חציו השני של הסרט הוא הבאת תלמוד התורה לידי מעשה. הפעם נדמה לי שיש גם יותר מהמסורת היהודו-נוצרית בסרט: הרבה דיבור על אשמה, הרבה בקשות לכפרה. וכרגיל, מיותר לציין, הרבה הקרבה עצמית למען האחרים, מוות למען הצלת הכלל וכו'.
 .
ובכלל, היחס אל מסורת הג'דיי עומד במרכזו של הסרט: האם הדת של הגלקסיה הרחוקה רחוקה ההיא אמורה להיכחד משום שהביאה יותר נזק מתועלת? או שיש לה תקווה, כלומר לא לגלקסיה אלא לדת הג'דיי? אם נעשה אנלוגיה וולגרית ופשטנית לעולם שלנו הרי שהשאלה היא האם המסורות הדתיות שלנו שוות שימור, על כל העוול שהן גורמות. בארה"ב של זמננו זו שאלה בוערת. סדרת 'מלחמת הכוכבים' לא יכולה באמת להשיב על השאלה הזאת בשלילה (אם יש משהו שמזכיר מטריאליזם קשוח ויעיל הרי זו האימפריה המרושעת) ולכן כמובן שגם כאן לא נותנים לנו להישאר יתומים מאבינו שבשמיים (או פורסנו שבהוויה), אבל התהיות גדולות מתמיד.
 .
הסרט מלא באיתותי פי-סי (הגיבורים הם גיבורות, חלק מהשחקניות הראשיות באופן ברור אינן עונות לאידיאל היופי העכשווי, יחסים "בין גזעיים" – חסר רק זוג להט"ב), שעם כל חשיבותם מרובים כל כך שמריחים ממאמץ. מצד שני, הפי-סי מגיע על רקע המסר המרכזי של הסרט, והוא: אנחנו לא יודעים. כלומר, קשה להחליט, אנחנו לא יודעים אם מעשינו הטובים יולידו תוצאות טובות, ולא בטוח בכלל שאנחנו בעצמנו נהיה גאים במה שעשינו בעתיד. כלומר המיצג המוסרי מגיע על רקע תהיה מוסרית גדולה יותר.
.
המסר הזה הוא קשה, מבלבל, מעצים מאוד את המסורת של הסרטים האלה בהם בכל רע יש טוב ולהפך, אבל מגיע לנקודת שיא. זה לא סרט על מסעו של הגיבור מעלה, אלא על התהיות שלו כשהוא בפסגה, ולא יודע האם מה עשה והאם טוב עשה. זה לא סרט על גבורה של לוחמים, אלא על גיבורים שכובשים את יצרם, או לפחות מנסים לפענח אותו. אולי בגלל זה יש אוהדים רבים שלא אהבו את הסרט.
 .
בסופו של דבר, כמו באימפריה מכה שנית, יש כאן סרט שמשאיר אותנו תוהים, מבולבלים, לא בטוחים. שאלות של טוב ורע וטוב בתוך רע וטוב כרע מתרסקות זו אל זו, וזה מצויין. יש כמובן שלל אקשן יפה (באמת אסתטי) ויופי של דינמיקה עלילתית. לדעתי מדובר בפרק מעולה בסאגה, ובהצלחה כבירה ליצור המשך נאמן ומצויין. מחמאותי לבמאי שהצליח.
 .
מכאן ספוילרים על דמויות —
 .
אם דארת' ויידר הוא הגיבור של 'שובו של הג'דיי', כאן ללא ספק לוק הוא הגיבור. הוא הדמות ש"עוברת תהליך" ושמתייסרת בין אשמה לסליחה, כניעה וגאולה. לוק (מארק האמיל) הוא הנוכחות הדומיננטית על המסך, וזה רק לטובה. ייסורי ורטר הצעיר הופכים כאן ליסורי סקייווקר הזקן, בין אהבה למוות, בין הולדת המשך להקרבה עצמית. מצויין. הוא חוזר בו מהיאוש שפקד אותו, אבל בסופו של דבר עוזב אותנו. אם לא מדובר בג'דיי האחרון, הסרט הוא בהחלט "הסקייווקר האחרון". השושלת, כך נראה, מתה.
 .
המסע של פין ורוז למושבת ההימורים וסוחרי הנשק חשוב ומכניס עוד רובד מוסרי לעלילה: יש אנשים שלא רעים כי הם רעים ולבושים בשחור, אלא רעים רק כדי להרוויח כסף. מה נורא יותר?
 .
מצויין שהרגו את סנוק, דמות פלקטית ומטופשת. הבעיה עכשיו היא ההמשך. הרי נותרנו עם ילד אימפולסיבי מול מאסטרית יפיפיה. לא כוחות. מעניין איך יעבו ויחזקו את הרוע בסרט הבא והאחרון. אני בטוח אהיה שם כדי לראות.
Capture

מלחמת הכוכבים כמיתוס בן זמננו

אתמול הופעתי בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ודיברתי על סרטי 'מלחמת הכוכבים' כמיתוס בן זמננו. בשל נפילת רקטה ליד עזה היינו צריכים לקצר, וכך לא עמדתי בצורה מלאה על עניין מרכזי לדעתי, והוא תפיסת הרוע הפרה-מודרנית של הסרטים. כפי שאני מנסה לומר (אני גם קצת חולה, כפי שאפשר לשים לב) הרוע בסרטי מלחמת הכוכבים הוא חלק אינטגרלי מהמציאות. הוא הצד השני של הטוב. בעידננו המודרני אנחנו מורגלים לחשוב שהרוע הוא תקלה, שאפשר ליצור (על ידי התבונה או האהבה) עולם שאין בו רע. התפיסה הזו היא לדעתי אשליה, ובכל מקרה התפיסה הפרה-מודרנית של הסרטים הללו נוגעת בזכרון התרבותי הפרה-מודרני שלנו, ולכן הם משמעותיים לאנשים רבים כל כך.

מלחמת הכוכבים כקאנון מקודש

דיסני (כן, דיסני. זה מצב כרגע) שחררו את הטריילר הראשון, שהוא בעצם טיזר, של הפרק השביעי בסאגת 'מלחמת הכוכבים'. ממש קצר, כמעט לא רואים בו כלום, אבל הוא צבר תוך יום 20 מיליון צפיות. אותי אישית הוא ריגש עד כדי פירכוסי עליצות מפני שסדרת הסרטים הזאת היא מעמודי התווך של ילדותי, וממילא של רבדים תת-הכרתיים של החתמה שבכלל אין לי שליטה עליהם.

ומה שיפה בכתבה הזאת מהנ"י טיימס הוא שהיא מפרשת את כל הסיפור הזה במונחים הראויים לו, כלומר: דתיים. שלושת הסרטים הראשונים, משנות השבעים-שמונים, הם כמובן הקאנון המקודש, דבר ה' אל ג'ורג' לוקאס בסיני. שלושת הסרטים שיצאו בתחילת שנות האלפיים הם מעין תושב"ע או פרשנות על הראשונים, פרשנות שרוב המאמינים לא מקבלים ורואים כיצירות אפוקריפיות, שאינן מקובלות, לפחות לא במלואן, על האורתודוקסיה. ועכשיו השאלה היא האם שלושת הסרטים הבאים יתקבלו על ידי המאמינים או יידחו, כאשר האופציה הסבירה היא שמטבעה של אמונה שום דבר לא ישביע את רצונם של האדוקים ביותר, והשאלה היא לכן רק אם מרבית המאמינים הליברלים יותר כן יקבלו אותם, דבר שיחולל קרע בכנסייה ופרידה בין הפרוגרסיבים לפונדמנטליסטים.

אמונה פוסטמודרנית

אחת התופעות הכל-כך-מגוחכות-עד-שהן-מעניינות ברוחניות העכשווית הן הדתות המומצאות, שהמוכרת והפופולרית שבהן היא דת הג'דיי. בראיון הזה עם חוקרת של העניין היא טוענת שבעוד שהמאמינים מודים שאמונתם מבוססת על סיפור בדיוני, הם מתעקשים שהוא "אמיתי במובן מסויים", או, וזה עוד יותר מעניין, מצהירים שממילא כל הדתות מבוססות על סיפור בדיוני, כך שזה לא ממש משנה.

שני דברים יפים יש כאן:
ראשית, עבור אלה מהסוג הראשון, העובדה ש"השהיית חוסר-האמונה" מצליחה לצלוח את היציאה מהקולנוע.
שנית, עבור אלה מהסוג השני, שהתודעה הפוסטמודרנית מצליחה להחזיק בד בבד אמונה וחוסר-אמונה יחדיו.
אם כי, כשחושבים על זה, ברור לנו שחיים מסביבנו יהודים רבים שמצליחים בכך לא רע. פשוט: היתכנותו של המיתוס פחות חשובה מהמשמעות שהוא מעניק לחיינו.