מלחמה

על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

ג'יהאד למתחילים

הכתבה ב-ynet אתמול על זהותו המשוערת של הרוצח עורף הראשים של "המדינה האיסלמית" הביאה גילוי מעניין: לא מדובר בתלמיד מעמיק של התיאולוגיה המוסלמית הפונדמנטליסטית, וגם לא בקורבן אומלל של הקולוניאליזם על צורותיו או האפלייה הגזעית על מוראותיה. מדובר בראפר צעיר, אזרח בריטי ממשפחה אמידה, עבר אל-מג'ד עבד אל-בארי שמו. הוא כמובן לא הראשון שאינו זקוק להדרה או דיכוי כדי לרצוח, אבל אין כאן רק הפרכה של התגובה המידית משמאל, אלא גם של זו מימין, שהרי לא מדובר, כאמור, בג'יהאדיסט מלידה, כזה שחונך לשנאת המערב על ברכי הפונדמנטליזם.

ואכן, כתבה מה-New Republic מגלה שלפני שהם יוצאים לשוח בשדות הג'יהאד מזמינים מוסלמים שגדלו במערב את הספרים Islam for Dummies ו- The Koran for Dummies. דהיינו גם אם מניע אותם להט דתי, הוא לא מתבסס על ידע, אפילו לא קלוש, ונראה שכל אידיאולוגיה שהיתה מבטיחה להם חופש, מטרה ואלימות בכמות סיטונאית היתה מספקת. (שימו לב: לא מדובר כאן במנהיגים או בחיילים המקומיים בעיראק ואין כאן ניסיון לומר שהאיסלאם הפונדמנטליסטי אינו מכיל קווים אלימים.)

הכתבה מביאה ניתוח של מומחים שחקרו את אותם ג'יהדיסטים מערביים, וסבורים שבבסיס הכמיהה שלהם לג'יהאד עומדים חיפוש של זהות חדשה, קהילה ומשמעות. נראה שאותם פרטים לא שונים בהרבה מהאספסוף היהודי שאנחנו רואים סביב תנועות גזעניות בימים אלה, ואפשר גם להביט אל העבר, כלפי צעירים מערביים שהצטרפו בהמוניהם לתנועות פאשיסטיות ועשו מעשים נוראיים, או לפחות, אפשר לשער, כלפי חלק מאלו שיצאו להילחם נגד/בעד הפאשיזם במלחמת האזרחים בספרד לפני 80 שנה, נישאים על גבי רוח החירות והאחווה והמאבק יותר מאשר חזון אידיאולוגי כלשהו.

אבל בנוסף לכל אלה יש כאן גם משהו עמוק מזה, והוא לדעתי הכמיהה האנושית (ואולי בעיקר, גברית) לאלימות. כי לא בכדי כל המצויינים מעלה לא מצאו משמעות בצורות אחרות. יש לאלימות, למלחמה, קסם מכשף מיוחד משל עצמם. נדמה לי שהיציאה של בני מערב צעירים לסוריה ועיראק היא גם מענה למשיכה קמאית להשתתף במלחמה, כלומר באורגיה של אלימות. אבל זה נושא גדול מכדי להתייחס אליו כאן.

הרבנים רוזן וליאור מאבדים עשתונות

זה לא הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו, אבל כדאי להיות מודעים לכך. הרב ישראל רוזן כתב במאמר לפני כמה ימים שדרושה "כניסה דורסנית" לעזה, כולל הרג של אזרחים, מתוך שאנו מחקים את דרכי החמאס עצמו(!). אתמול פסק הרב דוב ליאור שמותר להרוג חפים מפשע ולמעשה "מותר לשר הביטחון להורות אפילו על החרבת כל עזה כדי שהדרום לא ימשיך לסבול" – כלומר לכאורה על פי ההלכה מותר להשמיד מיליון וחצי איש כצעד הגנתי מרקטות ופצמ"רים. חסרי המוסר האלה מביישים את המסורת היהודית ואת כולנו.

 

2014-07-22_113042

 

עדכון 18:05:

עוד שתי הערות על דברי הרשע של הרב ליאור, אחת לימין ואחת לשמאל.

1.
לימין, ראו נא דברים אלה, שנכתבו על מצור צה"ל על ביירות:

במדה מסוימת חובה זו מוטלת גם על רבני ישראל, להפעיל את מידת הרחמנות שבתורה ושבהלכה, ביחוד כאשר ההלכה היא ברורה בנידון זה ומחייבת, פן יצא חילול השם חס וחלילה שיאמרו שתורת ישראל מאפשרת הריגת חפים מפשע עם מרצחים ללא הבחנה.

כלומר על פי דברים אלה דעות כמו של הרב ליאור הן חילול השם, ואילו תורת ישראל אינה מאפשרת הריגת חפים מפשע בכוונה תחילה יחד עם מרצחים. הכותב הוא הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה חלק ג, עמ' רסד). לא בדיוק שמאל קיצוני. (ותודה לאליעזר באומגרטן שהביא ציטוט זה לידיעתי)

2.
שמאל, שורה כמו "מותר לשר הביטחון להורות אפילו על החרבת כל עזה כדי שהדרום לא ימשיך לסבול" שכתב הרב ליאור היא שורה חמאסית משני טעמים. ראשית, זו שורה שהחמאס היו כותבים כדי להצדיק הרג של אזרחים ישראלים "כדי שעזה לא תמשיך לסבול". אלא שהכיבוש, המצור, התנאים האיומים במקום הכי צפוף בעולם שהוא הכלא הגדול בעולם – כל אלה אינם מצדיקים ירי על אזרחים. בדיוק כמו שמניעת ירי רקטות על אזרחים של צד א' לא מצדיק ירי ארטילרי על אזרחים של צד ב'. העיקרון הוא פשוט: המטרה לא מקדשת את האמצעים.

ואפרופו קדושה, זו נקודת הקישור השנייה. הן אצל החמאס והן אצל ליאור לא מדובר רק בסכסוך על טריטוריה או ריבונות לאומית. עבורם שניהם מדובר בסכסוך דתי, בו יש לפעול כבאי כוחו ומבצעי דינו של האל. מכאן גם הנחישות החד-מימדית והדוגמטיות חסרת הרחמים. זה הראש. אלה אנשים שיכולים להיות נחמדים מאוד לאחיהם וחבריהם, אבל לגלות רשעות ושפלות איומה כלפי כל מי שהם תופסים כאויב האל, ללא כל התחשבות בנסיבות וללא שום נכונות לפשרה. צריך לזכור שיש גם אנשים כאלה.

מוסר יהודי על פי גבי אביטל

ד"ר גבי אביטל, לשעבר המדען הראשי של משרד החינוך וכיום מתמודד בפריימריז של הליכוד, מציע, כמדען וכיהודי, את הפתרון שלו לסכסוך עם חמאס:

כיצד מונעים סיבוב נוסף. הנה הפתרון הטקטי: חיבור מערכת אזעקת "צבע אדום" אל סוללות תותחים הפזורות מסביב לרצועת עזה בחלק הישראלי. עם הישמע האזעקה מועברים נתוני השיגור אל מחשב הסוללות ובאופן אוטומטי נורים עשרה או יותר פגזים, שעלותם לא מגיעה לרבע טיל מיירט של כיפת ברזל, אל מקורות הירי. אחרי פעם או פעמיים, משם כבר לא יירו רקטות או פצ"מרים. נכון, ייפלו חללים אזרחיים, אבל זה יהיה כאין וכאפס מול המחשבה כי 3 מיליון יהודים יהיו תחת מצור רקטי רק מפני שמנהיגי חמאס נחושים בדעתם לשחרר את "תל אביב הכבושה". מעתה גם ישתנה המוסר הישראלי אל מוסר יהודי, הקובע שדם חיילי צה"ל יקר יותר מ"אזרחים חפים מפשע".

ארבע מסקנות מעניינות עולות מדבריו המלומדים של אביטל:
1. מוסר מערבי נמנע מתוך בחירה מפגיעה בחפים מפשע. מוסר יהודי הוא הרג חסר אבחנה, ללא אפשרות של בחירה, של אזרחים.
2. ד"ר סטריינג'לאב (גם הוא מדען), על אף המבטא הגרמני הכבד שלו, היה יהודי.
3. ככל שהסכסוך מתמשך הופכים יהודים בארץ לגרוטסקה מעוותת המחקה בצורה פרודית את האיומים שבאויביהם ההיסטוריים.
4. לחילופין, יש יהודים שפשוט חיים בסרט.

חכמת חיים במסורת האמת

1. כשחוקקה מצוות "אשת יפת תואר" – הלכה המחייבת חייל יהודי שאונס אשת אויב בעת קרב לשאת אותה לאישה – ברור שהיא היתה פריצת דרך מוסרית בדיני מלחמה. מפסטיבל של הרג בו "הכל מותר", כפי שהיתה המלחמה ברוב צבאות העולם רוב ההיסטוריה האנושית, היה לחייל היהודי חוק שהגביל אותו בצורה מסויימת (כלומר: יש השלכות אישיות ברורות למעשיו).

קרוב לודאי, כפי שתיקן אותי מוטי פוגל, שהמטרה היתה בעיקר למנוע מיהודים להביא הביתה נשים נכריות כשלל, אולם גם כך ברור שהמלחמה לא היתה אקס-טריטוריה של הפקרות מוסרית. דא עקא, מאז האנושות ב"ה התקדמה מבחינה מוסרית, והיום, כשיש קונצנזוס עולמי בדבר דיני מלחמה ופשעי מלחמה, ברור שאי אפשר להתיר אונס בעת קרב בשום תנאי.

ברור, כלומר, לכל מי שמוכן להפעיל את השכל ואת הלב, ולא להגביל את חיבוטי המצפון שלו לרווח שבין שני דפי טקסט בן 2000 שנה. בלינק להלן תשובה של הרב אייל קרים, אלוף משנה ברבנות הראשית (אם אני לא טועה), שלא מבין למה השואל חושב שזה מזעזע שהתורה מתירה אונס, ועונה לו, שימו לב, ש

אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל.

כלומר הבעיה כאן היא בכלל יחסי מין עם לא-יהודיה, ולא אונס של בן-אדם. בכלל, כפי שמציין יוסי גורביץ,

מדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך.

יש כאן למעשה את הרוח ההופכית לזו שממנה בא החוק המקורי. מפני שכיום ברור שאסור לאנוס, הרב חייב לגייס את האתוס הרומנטי הזה, על פיו במלחמה הכל מותר, על פיו הכלל חשוב מהפרט וכולנו מקריבים עצמנו למען האומה, כדי להצדיק בדיעבד את ההלכה המפלצתית. זאת בעוד שההלכה במקורה באה דווקא כדי *להגביל ולסייג* מצב שהיה אז שכיח מאוד.

2. הרב ברוך אפרתי נשאל לאחרונה מדוע אסור ליילד אשה שאינה יהודיה בשבת. השורה הראשונה בתשובתו היא

ערכה של השבת גדול יותר מערך חיי אדם שאינו יהודי

אלו חלק מהרבנים שמשמשים כפוסקי הלכה כיום בישראל, ושכרם משולם על ידי המדינה.

עדכון 30.4: הרב קרים מבהיר שאונס אסור בכל מקרה.