מיתוס

טבע התודעה – מאמרים מתורגמים של אלן ווטס

Captureאני מאוד מאוד אוהב את אלן ווטס (Alan Watts). ווטס, כומר אנגליקני במקור, עזב את הכנסייה והיה מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח ומערב בשנות השישים בארה"ב. היה לו כישרון אדיר להנגיש את הרוח החיה של המסורות הרוחניות המזרחיות. מעט ספרים שלו תורגמו לעברית, וכעת מופיע תרגום חדש, של ניר חכם, לסדרה של מאמרים שלו תחת הכותרת "טבע התודעה". כרגע בדיגיטלי בבוקסילה – עמוד הספר – וייצא במהדורה מודפסת באוקטובר (הזמנה מוקדמת של הספר ב watts.co.il). הנה קטע מצויין מהמאמר "טבע התודעה":
 
תמונת העולם בספר "בראשית" היא שהעולם הוא חפץ. הוא עשוי. כמו שקדר לוקח חֵמר ויוצר ממנו סירים וכמו שנגר לוקח עץ ועושה ממנו שולחנות וכיסאות. […] הרעיון הבסיסי בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר ראשוני כלשהו; תוכן, מילוי. כמו שסירים עשויים מחֵמר. והקדר כופה את רצונו על החומר והופך אותו למה שהוא רוצה. ובספר "בראשית" אלוהים יוצר את אדם מעפר האדמה. במילים אחרות, הוא עושה פסלון חֵמר, ואז הוא נושם לתוכו, והפסלון מקבל חיים. בפני עצמו הוא חסר צורה וחסר תבונה, ולכן זקוק לתבונה חיצונית ולאנרגיה חיצונית שיפיחו בו חיים ויכניסו קצת שכל לקדקודו.
ובדרך זו אנחנו יורשים תפיסה של עצמנו כחפצים, כאילו עשו אותנו, וזה טבעי לחלוטין בתרבות שלנו שילד ישאל את אימא שלו "איך עשו אותי?" או "מי עשה אותי?" וזה רעיון רב-עוצמה, אבל הסינים או ההודים, לדוגמה, אינם מאמינים ברעיון הזה. ילד סיני לא ישאל את אמא שלו "איך עשו אותי?" אולי הוא ישאל אותה "איך גדלתי?", וזהו תהליך שונה לחלוטין מעשייה. […]
למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, האדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים. אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ-תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם-אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם, והדרך שאנחנו מדברים בה משקפת את זה.
אנחנו אומרים "באתי לעולם". לא נכון, באת ממנו! אנחנו אומרים "תתמודד עם העובדות". אנחנו מדברים על "להכיר במציאות"; כאילו שזאת התנגשות בין שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. והאדם הממוצע מרגיש שהוא מישהו או משהו שקיים בתוך שק של עור. מרכז של מוּדעות שמסתכל החוצה לעבר הדבר הזה ותוהה מה לעזאזל זה עומד לעשות לו.
יש לנו גישה עוינת כזאת כלפי העולם החיצוני בגלל האמונה התפלה הזאת, המיתוס, התאוריה הלא-מבוססת לחלוטין שאנחנו קיימים רק בתוך העור של עצמנו. ברשותכם, אני רוצה להציע תאוריה אחרת לחלוטין.

מלחמת הכוכבים כמיתוס בן זמננו

אתמול הופעתי בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ודיברתי על סרטי 'מלחמת הכוכבים' כמיתוס בן זמננו. בשל נפילת רקטה ליד עזה היינו צריכים לקצר, וכך לא עמדתי בצורה מלאה על עניין מרכזי לדעתי, והוא תפיסת הרוע הפרה-מודרנית של הסרטים. כפי שאני מנסה לומר (אני גם קצת חולה, כפי שאפשר לשים לב) הרוע בסרטי מלחמת הכוכבים הוא חלק אינטגרלי מהמציאות. הוא הצד השני של הטוב. בעידננו המודרני אנחנו מורגלים לחשוב שהרוע הוא תקלה, שאפשר ליצור (על ידי התבונה או האהבה) עולם שאין בו רע. התפיסה הזו היא לדעתי אשליה, ובכל מקרה התפיסה הפרה-מודרנית של הסרטים הללו נוגעת בזכרון התרבותי הפרה-מודרני שלנו, ולכן הם משמעותיים לאנשים רבים כל כך.

מיתוס מגש הכסף של ממשלת הימין

למקרה שאתם – אני מתכוון אליכם, חילונים – לא שמים לב, מתוך הכשלון של הבית היהודי הולך ותופח לו סיפור גבורה מפעים לבבות ומרטיט שפתיים. על פי המיתוס שהולך ונבנה כל הקולות שעברו בימי הבחירות האחרונים מהבית היהודי לליכוד היו של בני ציונות דתית שהחליטו להקריב את עצמם ולהצביע ליכוד, זאת על מנת להבטיח את ניצחונו של נתניהו. כן כן, הם משום מה לא קנו את השטויות של בנט על "הבלוק הטכני" והחליטו שהם יהיו מגש הכסף שעליו תיבנה ממשלת הימין.

הסיפור הזה מופץ על ידי רבים וטובים, ולהלן בגרסתו של בצלאל "התנשאות חיובית" סמוטריץ', במאמר בגליון 'בשבע' של היום. הוא משווה את ההצבעה לליכוד לקפיצה התאבדותית על רימון חי, לא פחות. אצלו הציונים-דתיים הגיבורים ניסו גם להציל את יחד של אלי ישי(!), אבל כשלו.

הציבור הציוני-דתי אוהב מיתוסים, אין ספק, ואוהב עוד יותר את עצמו, אבל חברים, אי אפשר, כשיש הרבה מנדטים, לספר לעצמכם שבנט מצליח להגדיל את המחנה ולמשוך אליו חילונים ומסורתיים, וכשיש מעט מנדטים להפוך את אלה שנטשו לציונים-דתיים.

ובכלל, מבט אחד בפילוח תוצאות האמת מראה בברור שבמעוזי הציונות הדתית המצביעים בחרו בבית היהודי, ולא בליכוד. כפי שסיכם כבר פרופ' אשר כהן​ אתמול, "הרוב המכריע של אובדן המנדטים הגיע מבוחרים לא דתיים שהצביעו בבחירות הקודמות לבית היהודי או שהצטרפו אל ההצלחה וניכרו בסקרים בשנתיים האחרונות. הם אלה שנטשו בסביבות פרשת אוחנה ובימים האחרונים לצורך הצלת הליכוד."

מצד שני, למה לקלקל סיפור כל כך יפה? אדרבה, צריך רק לבקש גם מבנט שיקריב את עצמו ויתפטר.

2015-03-19_193516

תגובה למאמרים על הר הבית מאת חיים היימס-עזרא

פרופ' חיים היימס־עזרא כתב תגובה מעניינת לצמד המאמרים שלי על יחס הציונות להר הבית. היימס-עזרא כותב שני דברים: ראשית, שנטישת המקדש ועבודת הקורבנות באה בד בבד עם נטישת הפוליתאיזם והמעבר הסופי למונותאיזם. דהיינו, כל עוד היה מקדש בני ישראל זבחו גם במקדשים אחרים ולאלים אחרים. חיסול סיפור הקורבנות היה מעבר לדת מופשטת יותר, שאיפשרה אלוהות אוניברסלית. תיאוריה מעניינת שכדאי להתייחס אליה בהזדמנות.

אבל כאן ארצה לעמוד על טענתו השנייה של היימס:

חייבים להכיר בכך שמדובר במיתוס בלבד. צריך גם להכיר בכך שהציונות איננה יהדות, אלא שלב ראשוני בהתקדמות מעבר לה. היהדות המשיחית מנסה להשאיר אותנו בעולם המיתי־גלותי כאשר אנו צריכים להיות מרוכזים בבניית מציאות ישראלית חדשה הנסמכת על העבר אך מסתכלת קדימה. בישראליות אין מקום לבית מקדש פיזי בירושלים, אלא בהקמת מרחב לאומי שוויוני לכל תושביה.

לזה אני לא מסכים. נקודה שהיה לי חשוב מאוד לעמוד עליה במאמרים האלה הוא ש"המיתוס" אינו רק מיתוס. הוא כוח שפועל בנו גם היום. ושאי אפשר להתעלם ממנו. זה לא עניין מיסטי כלשהו, אלא תרבותי ופסיכולוגי. אנחנו צאצאיהם של דורות על גבי דורות שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם. העבר חרץ נתיבים בנפשותינו, וגם אם הם ריקים ממים, הם עדיין שם. והם גם יכולים להתמלא מחדש. זה לא יכול להיעלם תוך שני דורות, גם לא תוך חמישה.

והרי זאת האשלייה הגדולה של הנאורות, של המודרניות החילונית לדעתי, שאפשר למחוק את העבר, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, ולפתוח דף לגמרי חדש, רציונלי ונאור. זה לא הולך, לפחות לא עבור רוב האנשים. וכשמסתכלים קדימה אל העתיד צריך קודם כל להכיר בכך, ואז לעבוד עם זה.

התגלות המונית של התגלות המונית

בשנים האחרונות כל כמה שבועות מגיע אלי מייל שסובב סביב שאלה אחת מסויימת: האם קיימת עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. מאז שר' יהודה הלוי ניסח את התנאי הזה לאמיתותה של דת, רבים מהחוזרים בתשובה או היוצאים בשאלה נאבקים איתו, אלו מנסים להבין ממנו שהיהדות היא אכן (ורק היא אכן) דת אמת, ואלו – שדווקא לא. אז מדי פעם אני שומע מהם.

ראשית, אני תמיד מפנה אותם להתגלות ההמונית שחווה לכאורה קונסטנטינוס וכל צבאו. על פי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס כל הצבא ראה יחד עם קונסטנטינוס צלב גדול בשמיים ומתחתיו המילים "בסימן זה תנצח!". קונ' לקח את זה לתשומת לבו, יצק צלב של זהב ואבנים טובות, והוא וצבאו אכן ניצחו באיזה קרב חשוב. משם הדרך לניצור כל האימפריה הרומית היה קצר. אוסביוס עצמו טוען שהוא ראה את הצלב היצוק ההוא, והצבא לכאורה העיד שכל הסיפור קרה (כאן עוד פרטים). אני מודה שזה לא מרשים כמו אש ורעמים על פסגה של הר, ברם התגלות המונית היא התגלות המונית.

אבל כמובן, הסיפור האמיתי הוא שאין שום סיבה בעולם שמיתוס לא ייווצר פשוט במהלך דורות על גבי דורות של סיפור מעשיות, כאשר קבוצת אנשים יוצקת לעצמה, כמו צלב מוזהב, נראטיב גנאולוגי, וכזה שממילא גם נותן לגיטימציה לזהותה וצרכיה. It happens all the time. אין צורך להאמין שאכן היו עשרות אלפי אנשים שראו משהו כדי לתרץ שבגלל זה צאציהם סבורים שהסיפור הוא אמת. למשל סיפור קונסטנטינוס. או למשל, בזמנו כתבתי על החיזיון ההמוני של מריה הקדושה בפאטימה. אז? האם באמת הופיעה שם מריה הקדושה?

מעבר לכך, צריך לשים לב שאם כאשר אנשים מנסים להשוות בין דתות ולהוכיח לעצמם שהיהדות היא האמיתית היחידה או האמיתית ביותר, והם לצורך כך לוקחים את הקריטריון שקבעה *היהדות עצמה* לבחינת אמיתותה של דת, הרי שיוצא שהם מנסים להכניס דתות אחרות לסד היהודי, רק כדי לגלות כמובן שהן לא נכנסות. בצורה דומה מסורות בודהיסטיות יכולות לקבוע שרק חוויה אישית ופנימית של הארה יכולה לאשר עבור אדם את אמיתות תורת הבודהה, ושזה הקריטריון לאמת. כלומר, עלינו לקבוע קודם כל קריטריון לאמת לקריטריון לאמת, ורק אחרי זה לבדוק האם דת מסויימת עונה לאותו קריטריון, שעונה לאותו קריטריון.

(ולדעתי כל הדתות מכילות אמיתות, וכולן מכילות בדיות, ואין אחת שהיא "האמת", ואין אחת שאינה נושאת סוד אחד חיובי לפחות. לכן זה כל כך מעניין, דתות. ובתמונה חזיון הצלב של קונסטנטינוס, כפי שדמיין אותו רפאל)

Raphael_Vision_Cross_detail

הרב ניר בן ארצי קולע לדעת נוצרים

בגליון תאיר נרי האחרון (76, ט"ו בחשון תשע"א), בטאונו של הרב המקובל ניר בן ארצי שליט"א, מופיע דבר תורה שלו, שסופו כך:

נשמע מוכר? אולי בגלל שזה בדיוק אותו קו דואליסטי, אנטי-בשרי שמאפיין את המיתוס הנוצרי על לידת ישו: הגוף והתשוקות הפוכים לרוח ולקדושה, וצדיקים אמיתיים יכולים להיוולד רק שלא בדרך הטבע. והנה היהדות של הרב בן ארצי מתקרבת לרוח האנטי-אנושית, שוללת-עולם של הנצרות.