מישל וולבק

וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848

מישל וולבק והשתלטות האסלאם על צרפת

ראיון ראשון ומעניין של מישל וולבק על ספרו החדש, "כניעה", שבו הוא מתאר את ניצחונה של מפלגת האסלאם בצרפת בבחירות 2022, ואת השיוניים בחברה ובחקיקה שבעקבות זאת. וולבק מכריז על עצמו כאגנוסטי שבאמת לא יודע אם יש או אין אלוהים, אבל שיודע שאין חברה שיכולה לחיות ללא דת. "חזרתו של אלוהים" במערב היא לדעתו "לא סיסמה אלא מציאות", וזאת מפני ש"הפילוסופיה שהורישה לנו תנועת הנאורות כבר לא מספקת אף אחד" ויכולה "להביא רק לאומללות". לכן הוא לא רואה בהשתלטות האסלאם על צרפת, שהוא אכן צופה כאפשרות ריאלית, חדשות רעות בהכרח. "נצטרך לעשות כמה שינויים כמובן", הוא אומר, אבל זה יהיה אפשרי לרוב האנשים, "חוץ מהפמיניסטיות, אם להיות ישר", הוא מוסיף. מלבב. ומשום מה עוד לא קראתי בשום מקום שמשמעות המילה "אסלאם" היא "כניעה", ככותרת הספר. ופחות או יותר כמצבו הנפשי של וולבק, מסתבר.

מישל וולבק באבחנה קולעת על הראלים

אריק גלסנר הפנה את קוראיו לראיון מעניין עם מישל וולבק. וולבק לדעתי הוא סופר נוראי, מהבחינה הספרותית כלומר. הוא פשוט לא כותב טוב לדעתי. מבחינה רעיונית הוא כמובן מעניין ופעמים רבות מצמרר, בהקצנה שלו של המצב האנושי האגומאני-קפיטליסטי, שבצורה מסויימת דווקא מצליחה לשים ראי מול עינינו. בכל אופן, הראיון מדבר וולבק על כת הראלים, אותה הוא שיבץ בספרו האחרון, "אפשרות של אי" (היחיד שקראתי, וגם לא את כולו). הוא אומר:

It’s a mix of total optimism about scientific progress and nonmoralism about sex. That’s what attracts participants. They say that there are extraterrestrials who are way ahead of us and can bring us their recipes for technological happiness.

והנה הוא מצליח לזקק את מהותה של הכת המגוחכת הזאת: מצד אחד שמירה קנאית על ראיית עולם מטריאליסטית, שמאפשרת התעלמות מאתיקה (ועל כן גם מין חופשי), מצד שני הבטחה אוטופיסטית-משיחית לאושר שיבוא לא על ידי המדע שלנו (כי ממנו כבר התייאשנו), אלא מחייזרים שיירדו מהשמיים וילמדו אותנו את המדע שלהם. הראלים בבת אחת כהתגלמות מזוקקת של החלום המודרני וכהודאה מיואשת בכישלונו ופנייה מחדש לכוח עליון.