מיסטיקה

ספר על הפילוסופיה של לודוויג ווינגנשטיין

ידידי המוכשר יואב אשכנזי עשה את אחד הדברים המפחידים בשדה הפילוסופיה וכתב ספר על וויטגנשטיין. אשכנזי תירגם (יחד עם אלעד לפידות) אוסף של רשימות שכתב וויטגנשטיין סביב שנת 1933 ושטרם הופיעו בעברית. וויטגנשטיין מרחיב בהן את הפרוייקט שהתחיל בטרקטטוס המפורסם שלו, פרוייקט שעל פי אשכנזי הופך את הפילוסופיה לאתיקה ולתרפיה, דהיינו לדרך המבקשת לחולל שינוי פנימי בקורא אשר יאפשר לו לראות את העולם אחרת, ובאופן אמיתי יותר. הבעיה, על פי וויטגנשטיין, היא שאנחנו שבויים בשפה, והיא חוצצת בינינו לבין המציאות. האדם בסופו של התהליך יתפוס באופן שונה את העובדות, ויחיה חיים טובים יותר.
 
הנה פסקה לדוגמא מאת וויטגנשטיין שמתורגמת בספר:
 
בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)
 
הסימנים השונים וההדגשות במקור. הספר יצא בהוצאת ספרים כרמל.
Scan10001
 

שלשלאות קסומות מאת משה אידל

הספר הזה, 'שלשלאות קסומות', של פרופ' משה אידל, כנראה גדול חוקרי המסורת המיסטית היהודית בזמן הזה, עניינו לכאורה, כלשון תת הכותרת שלו, "טכניקות וריטואלים במיסטיקה היהודית", אבל למעשה הוא שואל שאלה עקרונית: איך צריך לחקור את המיסטיקה היהודית. או אולי אפילו: מהי המיסטיקה היהודית.
 
האם המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, היא ביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, או שמא, כפי שסבור אידל, עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. כלומר שהקבלה אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת מבנה תיאולוגי (הניזון ממסורות חז"ל, מהפילוסופיה הנאופלטונית וכו'), אלא בעיקרה העצמתם של מצוות ומנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.
 
גם פרשנותה של החוויה המיסטית קשורה לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? ידועה ביקורתו של אידל על מורו גרשם שלום, שתפיסה "תיאולוגית" של הקבלה לא איפשרה לו להבחין שקיים במסורת היהודית אידיאל מיסטי של unio mysica, כלומר איחוד מלא עם האל.
 
אידל ממשיך ומפתח בספר הזה את המהלך שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך 'קבלה, היבטים חדשים'. כבר אז הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור נראה מובן מאליו שבמסורת ששמה דגש עצום על מעשים כמו היהדות גם המסורת המיסטית תתן להם דגש מיוחד.
 
הספר יצא לראשונה ב-2005 באנגלית, וכאן הוא מוגש בגרסה מעודכנת בהוצאת מכון שלום הרטמן Shalom Hartman Institute, בתרגום מירי שרף ובעריכה מדעית של עמרי שאשא.
idel

ספר: הטירה הפנימית של תרזה מאווילה

'חד קרן' היא הוצאה קטנה לאור שלה סדרה מיוחדת ליצירות מופת של הספרות הרוחנית והמיסטית. לאחרונה יצא לאור מטעמה הספר 'הטירה הפנימית' של תרזה מאווילה. מדובר באחת מיצירות המופת של המיסטיקה הנוצרית והספרות המיסטית העולמית בכלל. תרזה, נזירה וצאצאית למשפחת יהודים אנוסים בספרד של המאה ה-16, מתארת בו את מסעו של האדם לאיחוד מיסטי עם האל בתוככי הנשמה.
 
בדומה לרמב"ם ולר' נחמן תרזה משתמשת במטאפורה של טירה (בת שבעה היכלות שונים) כדי להבהיר את השלבים בדרך אל האל. המונח "תפילה" עבורה משמש לתיאור אותה לא רק פניה מילולית אל האל, אלא מצבים תודעתיים שונים, מהם מיני חוויות דתיות-מיסטיות. בשיאה התפילה מהווה למעשה חוויה טרנספורמטיבית, המחזירה את המתפלל שהגיע אליה שונה אל העולם היומיומי. אולם מעבר לכל הישג רוחני תרזה מספרת לנו סיפור אהבה בין האל לנשמת האדם:
 
אי אפשר להגיד שום דבר נוסף מעבר למה שניתן לנו להבין, פרט לכך שהנשמה, כלומר, הרוח של נשמה זו, נעשית לאחת עם אלוהים, והוא, היות שאף הוא רוח, רוצה להראות לה את האהבה שהוא רוחש לה, […] הוא למעשה רוצה להתאחד בחוזקה רבה עם ברייתו, ואיננו רוצה להיפרד ממנה עוד, ממש כמו שני אנשים שהתאחדו בברית הנישואין ואינם יכולים להיפרד עוד זה מזה. (היכל שביעי, פרק 2, חלק 3)
 
התרגום בספר שלפנינו, עבודתה של דניס הרן בן-דור נעשה מהמקור, כלומר מספרדית של המאה ה-16, הישג מרשים בהחלט. העריכה המדעית היא של פרופ' רות פיין, והספר נעזר בייעוץ מקצועי של כמה וכמה אנשי דת וכמורה נוצריים. התוצאה היא מתנה אמיתית לקוראי העברית.

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.

יום עיון לרגל הקמת האגודה הישראלית לחקר הדתות

ביום שלישי הקרוב, 13 באוקטובר, ל' בתשרי, תוקם באוניברסיטת תל אביב האגודה הישראלית לחקר הדתות. לרגל ההקמה (בעצם ההקמה מחדש, היא כבר היתה פעם וחדלה) ייערך יום עיון אשר יוקדש לנושא 'מיסטיקה וחקר הדתות'. במסגרתו אתן הרצאה תחת הכותרת "פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה". הנה הלו"ז המלא:

10:00: התכנסות וכיבוד קל.
10:30-12:30: מושב תימתי מס' 1.
12:30-13:30: הפסקת צהריים.
13:30-15:30: דברים לזכרו של פרופ' צבי ורבלובסקי ז"ל, ייסוד האגודה ובחירת נשיא.
15:30-15:45: הפסקה קצרה.
15:45-17:30: מושב תימתי מס' 2.

• מושב מס' 1
יו"ר: ד"ר איתמר תיאודור (המכללה האקדמית צפת ואוניברסיטת חיפה)
1) פרספקטיבה מיסטית כאתגר לחשיבה דתית בינארית פרופ' שרה סבירי (האוניברסיטה העברית)
2) השערות על הופעת הדת בהיסטוריה: מצבי תודעה מיוחדים לעומת מנגנונים אוניברסליים פרופ' בנימין בית הלחמי (אוניברסיטת חיפה)
3) מבט אקדמי על ניו אייג' ודתות עכשוויות – מיפוי שדה המחקר והאתגרים העומדים בפניו ד"ר מריאנה רוח-מדבר (המכללה האקדמית צפת ואוניברסיטת תל אביב)

• מושב מס' 2
יו"ר: ד"ר רונית מרוז (אוניברסיטת תל אביב)
1) מאינקרנאציה לאוניו-מיסטיקה: מגמות חדשות במחקר המיסטיקה היהודית ד"ר אדם אפטרמן (אוניברסיטת תל אביב)
2) מיסטיקה בין מזרח ומערב – בעקבות הוידויים המיסטיים של מרטין בובר ד"ר חנוך בן פזי (אוניברסיטת בר אילן)
3) פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה ד"ר תומר פרסיקו (אוניברסיטת תל אביב)
4) מודל הפעולה המיסטית בדת ההינדואית ד"ר איתמר תיאודור (אוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית צפת)
יום העיון יערך בבניין גילמן חדר 496, והוא פתוח לקהל הרחב.

החוויה המיסטית מזווית נוירולוגית

במוסף 'תרבות וספרות' הופיע בסופ"ש מאמר מעניין של ד"ר שחר ארזי, נוירולוג, העוסק בפן הפסיכוביולוגי של החוויה המיסטית. ארזי כתב לאחרונה ספר עם פרופ' משה אידל על הנושא, ובמאמר הוא מספר על המחקר המשותף: אידל מזהה את הטכניקות המדיטטיביות שבהן השתמש הבעל שם טוב לצרכי חוויות "עליית הנשמה" שלו, וארזי מזהה את המקבילות הנוירולוגיות שלהן – איזה אזור במוח היה פעיל כאשר הבעש"ט עלה בנשמתו (או "עלה בנשמתו") למרומים, ואיך זה דומה או לא דומה לפרכוסים אפילפטיים.

צורת חקירה כזאת מעלה בנו תחושה (שמחה או עצובה) של חילול הקודש, כאילו דיבור על פעילות מוחית בקשר לחוויה מערער על הקיום האובייקטיבי שלה, למרות שאין בעצם סיבה להניח כך. גם שמיעת סימפוניה של בך מתרגמת לפעילות מוחית כלשהי, אבל זה לא אומר שהמוזיקה או החוויה שהיא מפיקה אינן "אמיתיות".

אבל הסיפור כאן משמעותי בצורה אחרת, וקשור לפולמוס חריף שנערך בתוך שדה חקר המיסטיקה. הסיפור הוא כזה: מאז תחילת המחקר האקדמי של התחום, במאה ה-19, והרחק אל תוך המאה העשרים, שלטה העמדה הגורסת כי קיימות חוויות אוניברסליות ומיוחדות אשר הפרט חווה, חוויות "דתיות", "רוחניות" או "מיסטיות". חוויות אלה נחשבו ללוז ולב הדת, דהיינו הן נתפסו כמקורם של החיים הדתיים, כמו גם, במקרים רבים, מטרתם הסופית.

עמדה זו גובשה בצורה שיטתית בשלושה חיבורים שזכו להשפעה עצומה במאה העשרים: החוויה הדתית לסוגיה של וויליאם ג'יימס (1902), מיסטיקה של אוולין אנדרהיל (1911) והקדושה של רודולף אוטו (1917). זאת העמדה ה"פרניאליסטית", שכן היא גורסת שלכל התופעות הדתיות מהות משותפת אחת. אידל יותר מתוחכם מהגרסה הפשטנית של התפיסה הזאת, אבל הוא שייך למחנה הזה.

מאז שנות השבעים קמה התנגדות עזה לעמדה זו. חוקרים שונים ביקרו בחריפות את התפיסה המהותנית שעומדת בבסיס העמדה הפרניאליסטית, והציעו שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. עמדה "קונסטרוקטיביסטית". חוקרים כגון סטיבן כץ, וויין פראודפוט, רוברט שרף – וכאן בארץ, בועז הוס – שוללים כל מהות משותפת לחוויות דתיות של בני תרבויות שונות וזמנים שונים, וגורסים שכל חוויה מיסטית היא אך ורק תוצר תרבותי (הוס למעשה אף שולל שימוש במונח "מיסטיקה", המניח שדה סמנטי משותף).

מה עושים אידל וארזי אפוא בספרם? מוצאים לכאורה ראיות שמבססות את העמדה הפרניאליסטית. שהרי אם יש מקבילה נוירולוגית לחוויה מסויימת, ואם אנחנו מסכימים שהמוח של היהודי זהה למוח של הנוצרי וכו' וכו', מתברר לנו שיש מהות משותפת לחוויות המיסטיות של בני דתות שונות (בדיוק כמו שיש מהות משותפת לחוויית שמיעת מוזיקה של בני תרבויות שונות, הגם שהמוזיקה שהם שומעים שונה לחלוטין).

כמובן שיש גם מימד מובנה בכל חוויה מיסטית – מקובל לא יזכה להתגלות של הבתולה הקדושה ונזיר בודהיסטי לא ישמע קריאה מאת י' צבאות להתנבא על העיר נינוה. אולם מציאת מהות משותפת בכל זאת מכריעה חלק גדול מהפולמוס שמאז שנות השבעים מתנהל בשדה חקר המיסטיקה. אישית אני מסכים עם אידל וארזי, ואף השתמשתי בטיעונים דומים (ובמאמרים משותפים שלהם) בדוקטורט שלי על הפרקטיקות המדיטטיביות במסורת היהודית (בקרוב כספר בהוצאת אונ' תל אביב).

התגלות המונית של התגלות המונית

בשנים האחרונות כל כמה שבועות מגיע אלי מייל שסובב סביב שאלה אחת מסויימת: האם קיימת עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. מאז שר' יהודה הלוי ניסח את התנאי הזה לאמיתותה של דת, רבים מהחוזרים בתשובה או היוצאים בשאלה נאבקים איתו, אלו מנסים להבין ממנו שהיהדות היא אכן (ורק היא אכן) דת אמת, ואלו – שדווקא לא. אז מדי פעם אני שומע מהם.

ראשית, אני תמיד מפנה אותם להתגלות ההמונית שחווה לכאורה קונסטנטינוס וכל צבאו. על פי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס כל הצבא ראה יחד עם קונסטנטינוס צלב גדול בשמיים ומתחתיו המילים "בסימן זה תנצח!". קונ' לקח את זה לתשומת לבו, יצק צלב של זהב ואבנים טובות, והוא וצבאו אכן ניצחו באיזה קרב חשוב. משם הדרך לניצור כל האימפריה הרומית היה קצר. אוסביוס עצמו טוען שהוא ראה את הצלב היצוק ההוא, והצבא לכאורה העיד שכל הסיפור קרה (כאן עוד פרטים). אני מודה שזה לא מרשים כמו אש ורעמים על פסגה של הר, ברם התגלות המונית היא התגלות המונית.

אבל כמובן, הסיפור האמיתי הוא שאין שום סיבה בעולם שמיתוס לא ייווצר פשוט במהלך דורות על גבי דורות של סיפור מעשיות, כאשר קבוצת אנשים יוצקת לעצמה, כמו צלב מוזהב, נראטיב גנאולוגי, וכזה שממילא גם נותן לגיטימציה לזהותה וצרכיה. It happens all the time. אין צורך להאמין שאכן היו עשרות אלפי אנשים שראו משהו כדי לתרץ שבגלל זה צאציהם סבורים שהסיפור הוא אמת. למשל סיפור קונסטנטינוס. או למשל, בזמנו כתבתי על החיזיון ההמוני של מריה הקדושה בפאטימה. אז? האם באמת הופיעה שם מריה הקדושה?

מעבר לכך, צריך לשים לב שאם כאשר אנשים מנסים להשוות בין דתות ולהוכיח לעצמם שהיהדות היא האמיתית היחידה או האמיתית ביותר, והם לצורך כך לוקחים את הקריטריון שקבעה *היהדות עצמה* לבחינת אמיתותה של דת, הרי שיוצא שהם מנסים להכניס דתות אחרות לסד היהודי, רק כדי לגלות כמובן שהן לא נכנסות. בצורה דומה מסורות בודהיסטיות יכולות לקבוע שרק חוויה אישית ופנימית של הארה יכולה לאשר עבור אדם את אמיתות תורת הבודהה, ושזה הקריטריון לאמת. כלומר, עלינו לקבוע קודם כל קריטריון לאמת לקריטריון לאמת, ורק אחרי זה לבדוק האם דת מסויימת עונה לאותו קריטריון, שעונה לאותו קריטריון.

(ולדעתי כל הדתות מכילות אמיתות, וכולן מכילות בדיות, ואין אחת שהיא "האמת", ואין אחת שאינה נושאת סוד אחד חיובי לפחות. לכן זה כל כך מעניין, דתות. ובתמונה חזיון הצלב של קונסטנטינוס, כפי שדמיין אותו רפאל)

Raphael_Vision_Cross_detail

ספר חדש של הרב שג"ר

הוצאת רסלינג הוציאה ממש עכשיו ספר חדש של הרב שג"ר. קיבלתי אותו לקריאה מוקדמת, ויש בו דרשות מעניינות וכמה רעיונות נועזים, כדרכו של הרב. הנה למשל קטע מתוך דרשה ליום העצמאות, תחת הכותרת "שלום פוסט-ציוני דתי":

העובדה כי הערבי, הפלסטיני, יושב כאן ורואה בארץ זו את מולדתו האהובה, והיא אכן מולדתו האהובה, אינה צריכה לפגוע בשייכותי שלי לאדמה זו. אין בהימצאותו כדי לפגום כהוא זה בהתקשרותי לאותה כברת ארץ עצמה כמולדתי.
[…]
בשביל להיכנס אל ארץ הנס והפלא ולנחול אותה, וגם להתברך באותו כלי מחזיק ברכה – "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – יש להיות מוכנים לדבר בכמה שפות; והרי השלום הוא המובן העמוק של הקודש העליון המכיל את ההפכים. אם כן, אין ספק שתפיסתה של הציונות הדתית כיום אינה יכולה להביא לשלום שאותו מבקשים למצער חלקים גדולים בעם היושב בציון. לכן עליה לתפוס את עצמה באופן רדיקלי ולהיפתח אל הרוח הפוסטמודרנית, ובעקבות השינוי הזה היא תמצא את הנסתר שבעולם הדתי, את המיסטי – כיום אי-אפשר לאחוז בדת בלא הגרעין המיסטי שלה. על הציונות הדתית להיות, ברוח הזמן, 'פוסט-ציונות דתית'.
[…]
כעת, אפשרות החידוש קיימת, והיא עומדת לפתחה של הציונות הדתית. אם תנקוט אותה, תוכל הציונות הדתית להוביל לקראת השלום המיוחל, שלום פרדוקסלי הרואה את האחר, הערבי, כשייך למולדת, בלי לוותר על תחושת הבית במולדת. בדרך זו אפשר יהיה למצוא את האינטימיות שבזר ועם הזר. זו תהיה הרמוניה מסוג אחר, ניגון של לעתיד לבוא.

דברים פרובוקטיבים, ללא ספק. לשג"ר היתה כמעט אובססיה עם הפוסט-מודרניזם, והוא ראה בו פתח לישועה מיסטית. המגע הישיר, המיסטי, עם האלוהות היה מאוד משמעותי בשבילו (קצת כמו שהשמחה היתה משמעותית בשביל ר' נחמן, וד"ל), ולכן המצב הפוסט-מודרני נשא בקרבו ברכה. כאן נראה לי שההשגה המיסטית ההרמונית וכוללת ההפכים מאפשרת לשג"ר לוותר על הבעלות הריבונית על חלקים מהארץ ולראות את הפלסטינים כשותפים לבעלות זו, כבני בית במקום שגם אנחנו בני בית. בימים האלה קצת קשה לראות את האופק הזה. אבל הוא קיים.

2014-07-31_1854152

שני ספרים "הודיים"

שני ספרים חדשים שקשורים בהודו יצאו לאור, והייתי רוצה להצביע עליהם כאן. הראשון, רומן מאת יותם יעקבסון, מסאלה שמו (הוצאת עצה). יעקבסון הוא מרצה, כותב ומורה דרך מנוסה לארצות המזרח הרחוק. גיבור הרומן שלו הוא נבו, היוצא למסע, פיזי וכמובן רוחני, בהודו.

והנה הכיתוב על אחורי העטיפה:

הודו היא מסאלה אחת אדירה, תערובת תבלינים אין-סופית נפלאה ומזעזעת. נבו, הנשבה בקסמיה, מוצא בה לא רק עושר מרתק, אלא גם ראי צלול וצוהר פתוח אל עצמו. לא בכדי הוא שב להודו פעם אחר פעם. לעתים קרובות הוא מתאווה לנפות את הטינופת מהתערובת הגדושה, אך מגלה שהודו אינה הודו בלעדיה, ונאלץ לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע.
במסעו חודר נבו אל חדרי חדריה של הודו, זו הרחוקה מעיני זרים, ונחשף בעוצמה אל ההוד ואל הזוהמה, אל הדבקוּת ואל אבדן הדרך. מסעותיו ברחבי תת-היבשת חובקים נופים ומקומות, צוללים אל נבכי אמונות, מתערבבים בהמון הנוהר לחגוג, אובדים באגדות, מוצאים את עצמם מחדש במפגשים עם מי שהודו היא ביתו, ומנכיחים גם את המציאות הישראלית שממנה נבו בא ושאליה שב. ובכל אלה שזורה ההיסטוריה התרבותית של הודו, המוגשת כאן כבאחת מצלוחיות העלים המיובשים שבהן מוגשים מאכלים ברחובותיה של הודו ומנחות במקדשיה.

הספר השני, שיר עירום (הוצאת חד קרן), הוא ספר שירים של משוררת הודית ששמה ללשוורי, או פשוט ללה. ללה זו, בת המאה ה-14, השתייכה למסורת של השייוויזם הקשמירי, והיתה נוהגת להסתובב עירומה, באקסטזה מיסטית. השירים מתורגמים על ידי הדס גלעד, אם כי לא משפת המקור, אלא מתרגומם לאנגלית. גלעד מוסיפה גם הקדמה. הנה כריכת הספר ואחריה שיר לדוגמא.

שני ספרים מעניינים של יוסף בן שלמה

הוצאת כרמל הוציאה לאור לאחרונה שני ספרים חשובים מאת פרופ' יוסף בן שלמה, מההוגים והחוקרים המעניינים שהעמידה האקדמיה הישראלית, שנפטר בשנת 2007 אחרי חיים ארוכים ופוריים. הספר הראשון הוא האתגר של השפינוציזם, שבו בן שלמה מתייחס לתגובות דתיות והגותיות שונות לתורתו של שפינוזה. הספר השני הוא על היחס בין הדת לבין המיסטיקה, שבו בן שלמה (שהיה תלמידו של חוקר המיסטיקה הנודע ר.צ'. זהנר) כותב על סוגים וזנים שונים של חשיבה וחוויה מיסטית. ספר אחרון זה מהווה תרומה חשובה לספרות על המיסטיקה בעברית, שמציגה מבחר מצומצם ביותר, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספרים מקוריים ולא מתורגמים. עדיין לא קראתי את הספרים, אבל אני מקווה לקרוא ולכתוב עליהם עוד בהזדמנות.