
על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)
אי אפשר להגיד שום דבר נוסף מעבר למה שניתן לנו להבין, פרט לכך שהנשמה, כלומר, הרוח של נשמה זו, נעשית לאחת עם אלוהים, והוא, היות שאף הוא רוח, רוצה להראות לה את האהבה שהוא רוחש לה, […] הוא למעשה רוצה להתאחד בחוזקה רבה עם ברייתו, ואיננו רוצה להיפרד ממנה עוד, ממש כמו שני אנשים שהתאחדו בברית הנישואין ואינם יכולים להיפרד עוד זה מזה. (היכל שביעי, פרק 2, חלק 3)
ביום שלישי הקרוב, 13 באוקטובר, ל' בתשרי, תוקם באוניברסיטת תל אביב האגודה הישראלית לחקר הדתות. לרגל ההקמה (בעצם ההקמה מחדש, היא כבר היתה פעם וחדלה) ייערך יום עיון אשר יוקדש לנושא 'מיסטיקה וחקר הדתות'. במסגרתו אתן הרצאה תחת הכותרת "פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה". הנה הלו"ז המלא:
10:00: התכנסות וכיבוד קל.
10:30-12:30: מושב תימתי מס' 1.
12:30-13:30: הפסקת צהריים.
13:30-15:30: דברים לזכרו של פרופ' צבי ורבלובסקי ז"ל, ייסוד האגודה ובחירת נשיא.
15:30-15:45: הפסקה קצרה.
15:45-17:30: מושב תימתי מס' 2.
• מושב מס' 1
יו"ר: ד"ר איתמר תיאודור (המכללה האקדמית צפת ואוניברסיטת חיפה)
1) פרספקטיבה מיסטית כאתגר לחשיבה דתית בינארית פרופ' שרה סבירי (האוניברסיטה העברית)
2) השערות על הופעת הדת בהיסטוריה: מצבי תודעה מיוחדים לעומת מנגנונים אוניברסליים פרופ' בנימין בית הלחמי (אוניברסיטת חיפה)
3) מבט אקדמי על ניו אייג' ודתות עכשוויות – מיפוי שדה המחקר והאתגרים העומדים בפניו ד"ר מריאנה רוח-מדבר (המכללה האקדמית צפת ואוניברסיטת תל אביב)
• מושב מס' 2
יו"ר: ד"ר רונית מרוז (אוניברסיטת תל אביב)
1) מאינקרנאציה לאוניו-מיסטיקה: מגמות חדשות במחקר המיסטיקה היהודית ד"ר אדם אפטרמן (אוניברסיטת תל אביב)
2) מיסטיקה בין מזרח ומערב – בעקבות הוידויים המיסטיים של מרטין בובר ד"ר חנוך בן פזי (אוניברסיטת בר אילן)
3) פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה ד"ר תומר פרסיקו (אוניברסיטת תל אביב)
4) מודל הפעולה המיסטית בדת ההינדואית ד"ר איתמר תיאודור (אוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית צפת)
יום העיון יערך בבניין גילמן חדר 496, והוא פתוח לקהל הרחב.
במוסף 'תרבות וספרות' הופיע בסופ"ש מאמר מעניין של ד"ר שחר ארזי, נוירולוג, העוסק בפן הפסיכוביולוגי של החוויה המיסטית. ארזי כתב לאחרונה ספר עם פרופ' משה אידל על הנושא, ובמאמר הוא מספר על המחקר המשותף: אידל מזהה את הטכניקות המדיטטיביות שבהן השתמש הבעל שם טוב לצרכי חוויות "עליית הנשמה" שלו, וארזי מזהה את המקבילות הנוירולוגיות שלהן – איזה אזור במוח היה פעיל כאשר הבעש"ט עלה בנשמתו (או "עלה בנשמתו") למרומים, ואיך זה דומה או לא דומה לפרכוסים אפילפטיים.
צורת חקירה כזאת מעלה בנו תחושה (שמחה או עצובה) של חילול הקודש, כאילו דיבור על פעילות מוחית בקשר לחוויה מערער על הקיום האובייקטיבי שלה, למרות שאין בעצם סיבה להניח כך. גם שמיעת סימפוניה של בך מתרגמת לפעילות מוחית כלשהי, אבל זה לא אומר שהמוזיקה או החוויה שהיא מפיקה אינן "אמיתיות".
אבל הסיפור כאן משמעותי בצורה אחרת, וקשור לפולמוס חריף שנערך בתוך שדה חקר המיסטיקה. הסיפור הוא כזה: מאז תחילת המחקר האקדמי של התחום, במאה ה-19, והרחק אל תוך המאה העשרים, שלטה העמדה הגורסת כי קיימות חוויות אוניברסליות ומיוחדות אשר הפרט חווה, חוויות "דתיות", "רוחניות" או "מיסטיות". חוויות אלה נחשבו ללוז ולב הדת, דהיינו הן נתפסו כמקורם של החיים הדתיים, כמו גם, במקרים רבים, מטרתם הסופית.
עמדה זו גובשה בצורה שיטתית בשלושה חיבורים שזכו להשפעה עצומה במאה העשרים: החוויה הדתית לסוגיה של וויליאם ג'יימס (1902), מיסטיקה של אוולין אנדרהיל (1911) והקדושה של רודולף אוטו (1917). זאת העמדה ה"פרניאליסטית", שכן היא גורסת שלכל התופעות הדתיות מהות משותפת אחת. אידל יותר מתוחכם מהגרסה הפשטנית של התפיסה הזאת, אבל הוא שייך למחנה הזה.
מאז שנות השבעים קמה התנגדות עזה לעמדה זו. חוקרים שונים ביקרו בחריפות את התפיסה המהותנית שעומדת בבסיס העמדה הפרניאליסטית, והציעו שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. עמדה "קונסטרוקטיביסטית". חוקרים כגון סטיבן כץ, וויין פראודפוט, רוברט שרף – וכאן בארץ, בועז הוס – שוללים כל מהות משותפת לחוויות דתיות של בני תרבויות שונות וזמנים שונים, וגורסים שכל חוויה מיסטית היא אך ורק תוצר תרבותי (הוס למעשה אף שולל שימוש במונח "מיסטיקה", המניח שדה סמנטי משותף).
מה עושים אידל וארזי אפוא בספרם? מוצאים לכאורה ראיות שמבססות את העמדה הפרניאליסטית. שהרי אם יש מקבילה נוירולוגית לחוויה מסויימת, ואם אנחנו מסכימים שהמוח של היהודי זהה למוח של הנוצרי וכו' וכו', מתברר לנו שיש מהות משותפת לחוויות המיסטיות של בני דתות שונות (בדיוק כמו שיש מהות משותפת לחוויית שמיעת מוזיקה של בני תרבויות שונות, הגם שהמוזיקה שהם שומעים שונה לחלוטין).
כמובן שיש גם מימד מובנה בכל חוויה מיסטית – מקובל לא יזכה להתגלות של הבתולה הקדושה ונזיר בודהיסטי לא ישמע קריאה מאת י' צבאות להתנבא על העיר נינוה. אולם מציאת מהות משותפת בכל זאת מכריעה חלק גדול מהפולמוס שמאז שנות השבעים מתנהל בשדה חקר המיסטיקה. אישית אני מסכים עם אידל וארזי, ואף השתמשתי בטיעונים דומים (ובמאמרים משותפים שלהם) בדוקטורט שלי על הפרקטיקות המדיטטיביות במסורת היהודית (בקרוב כספר בהוצאת אונ' תל אביב).
בשנים האחרונות כל כמה שבועות מגיע אלי מייל שסובב סביב שאלה אחת מסויימת: האם קיימת עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. מאז שר' יהודה הלוי ניסח את התנאי הזה לאמיתותה של דת, רבים מהחוזרים בתשובה או היוצאים בשאלה נאבקים איתו, אלו מנסים להבין ממנו שהיהדות היא אכן (ורק היא אכן) דת אמת, ואלו – שדווקא לא. אז מדי פעם אני שומע מהם.
ראשית, אני תמיד מפנה אותם להתגלות ההמונית שחווה לכאורה קונסטנטינוס וכל צבאו. על פי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס כל הצבא ראה יחד עם קונסטנטינוס צלב גדול בשמיים ומתחתיו המילים "בסימן זה תנצח!". קונ' לקח את זה לתשומת לבו, יצק צלב של זהב ואבנים טובות, והוא וצבאו אכן ניצחו באיזה קרב חשוב. משם הדרך לניצור כל האימפריה הרומית היה קצר. אוסביוס עצמו טוען שהוא ראה את הצלב היצוק ההוא, והצבא לכאורה העיד שכל הסיפור קרה (כאן עוד פרטים). אני מודה שזה לא מרשים כמו אש ורעמים על פסגה של הר, ברם התגלות המונית היא התגלות המונית.
אבל כמובן, הסיפור האמיתי הוא שאין שום סיבה בעולם שמיתוס לא ייווצר פשוט במהלך דורות על גבי דורות של סיפור מעשיות, כאשר קבוצת אנשים יוצקת לעצמה, כמו צלב מוזהב, נראטיב גנאולוגי, וכזה שממילא גם נותן לגיטימציה לזהותה וצרכיה. It happens all the time. אין צורך להאמין שאכן היו עשרות אלפי אנשים שראו משהו כדי לתרץ שבגלל זה צאציהם סבורים שהסיפור הוא אמת. למשל סיפור קונסטנטינוס. או למשל, בזמנו כתבתי על החיזיון ההמוני של מריה הקדושה בפאטימה. אז? האם באמת הופיעה שם מריה הקדושה?
מעבר לכך, צריך לשים לב שאם כאשר אנשים מנסים להשוות בין דתות ולהוכיח לעצמם שהיהדות היא האמיתית היחידה או האמיתית ביותר, והם לצורך כך לוקחים את הקריטריון שקבעה *היהדות עצמה* לבחינת אמיתותה של דת, הרי שיוצא שהם מנסים להכניס דתות אחרות לסד היהודי, רק כדי לגלות כמובן שהן לא נכנסות. בצורה דומה מסורות בודהיסטיות יכולות לקבוע שרק חוויה אישית ופנימית של הארה יכולה לאשר עבור אדם את אמיתות תורת הבודהה, ושזה הקריטריון לאמת. כלומר, עלינו לקבוע קודם כל קריטריון לאמת לקריטריון לאמת, ורק אחרי זה לבדוק האם דת מסויימת עונה לאותו קריטריון, שעונה לאותו קריטריון.
(ולדעתי כל הדתות מכילות אמיתות, וכולן מכילות בדיות, ואין אחת שהיא "האמת", ואין אחת שאינה נושאת סוד אחד חיובי לפחות. לכן זה כל כך מעניין, דתות. ובתמונה חזיון הצלב של קונסטנטינוס, כפי שדמיין אותו רפאל)
הוצאת רסלינג הוציאה ממש עכשיו ספר חדש של הרב שג"ר. קיבלתי אותו לקריאה מוקדמת, ויש בו דרשות מעניינות וכמה רעיונות נועזים, כדרכו של הרב. הנה למשל קטע מתוך דרשה ליום העצמאות, תחת הכותרת "שלום פוסט-ציוני דתי":
העובדה כי הערבי, הפלסטיני, יושב כאן ורואה בארץ זו את מולדתו האהובה, והיא אכן מולדתו האהובה, אינה צריכה לפגוע בשייכותי שלי לאדמה זו. אין בהימצאותו כדי לפגום כהוא זה בהתקשרותי לאותה כברת ארץ עצמה כמולדתי.
[…]
בשביל להיכנס אל ארץ הנס והפלא ולנחול אותה, וגם להתברך באותו כלי מחזיק ברכה – "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – יש להיות מוכנים לדבר בכמה שפות; והרי השלום הוא המובן העמוק של הקודש העליון המכיל את ההפכים. אם כן, אין ספק שתפיסתה של הציונות הדתית כיום אינה יכולה להביא לשלום שאותו מבקשים למצער חלקים גדולים בעם היושב בציון. לכן עליה לתפוס את עצמה באופן רדיקלי ולהיפתח אל הרוח הפוסטמודרנית, ובעקבות השינוי הזה היא תמצא את הנסתר שבעולם הדתי, את המיסטי – כיום אי-אפשר לאחוז בדת בלא הגרעין המיסטי שלה. על הציונות הדתית להיות, ברוח הזמן, 'פוסט-ציונות דתית'.
[…]
כעת, אפשרות החידוש קיימת, והיא עומדת לפתחה של הציונות הדתית. אם תנקוט אותה, תוכל הציונות הדתית להוביל לקראת השלום המיוחל, שלום פרדוקסלי הרואה את האחר, הערבי, כשייך למולדת, בלי לוותר על תחושת הבית במולדת. בדרך זו אפשר יהיה למצוא את האינטימיות שבזר ועם הזר. זו תהיה הרמוניה מסוג אחר, ניגון של לעתיד לבוא.
דברים פרובוקטיבים, ללא ספק. לשג"ר היתה כמעט אובססיה עם הפוסט-מודרניזם, והוא ראה בו פתח לישועה מיסטית. המגע הישיר, המיסטי, עם האלוהות היה מאוד משמעותי בשבילו (קצת כמו שהשמחה היתה משמעותית בשביל ר' נחמן, וד"ל), ולכן המצב הפוסט-מודרני נשא בקרבו ברכה. כאן נראה לי שההשגה המיסטית ההרמונית וכוללת ההפכים מאפשרת לשג"ר לוותר על הבעלות הריבונית על חלקים מהארץ ולראות את הפלסטינים כשותפים לבעלות זו, כבני בית במקום שגם אנחנו בני בית. בימים האלה קצת קשה לראות את האופק הזה. אבל הוא קיים.
שני ספרים חדשים שקשורים בהודו יצאו לאור, והייתי רוצה להצביע עליהם כאן. הראשון, רומן מאת יותם יעקבסון, מסאלה שמו (הוצאת עצה). יעקבסון הוא מרצה, כותב ומורה דרך מנוסה לארצות המזרח הרחוק. גיבור הרומן שלו הוא נבו, היוצא למסע, פיזי וכמובן רוחני, בהודו.
והנה הכיתוב על אחורי העטיפה:
הודו היא מסאלה אחת אדירה, תערובת תבלינים אין-סופית נפלאה ומזעזעת. נבו, הנשבה בקסמיה, מוצא בה לא רק עושר מרתק, אלא גם ראי צלול וצוהר פתוח אל עצמו. לא בכדי הוא שב להודו פעם אחר פעם. לעתים קרובות הוא מתאווה לנפות את הטינופת מהתערובת הגדושה, אך מגלה שהודו אינה הודו בלעדיה, ונאלץ לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע.
במסעו חודר נבו אל חדרי חדריה של הודו, זו הרחוקה מעיני זרים, ונחשף בעוצמה אל ההוד ואל הזוהמה, אל הדבקוּת ואל אבדן הדרך. מסעותיו ברחבי תת-היבשת חובקים נופים ומקומות, צוללים אל נבכי אמונות, מתערבבים בהמון הנוהר לחגוג, אובדים באגדות, מוצאים את עצמם מחדש במפגשים עם מי שהודו היא ביתו, ומנכיחים גם את המציאות הישראלית שממנה נבו בא ושאליה שב. ובכל אלה שזורה ההיסטוריה התרבותית של הודו, המוגשת כאן כבאחת מצלוחיות העלים המיובשים שבהן מוגשים מאכלים ברחובותיה של הודו ומנחות במקדשיה.
הספר השני, שיר עירום (הוצאת חד קרן), הוא ספר שירים של משוררת הודית ששמה ללשוורי, או פשוט ללה. ללה זו, בת המאה ה-14, השתייכה למסורת של השייוויזם הקשמירי, והיתה נוהגת להסתובב עירומה, באקסטזה מיסטית. השירים מתורגמים על ידי הדס גלעד, אם כי לא משפת המקור, אלא מתרגומם לאנגלית. גלעד מוסיפה גם הקדמה. הנה כריכת הספר ואחריה שיר לדוגמא.