מיניות

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

דיכוי בחסידות גור

שמענו כבר על המנהגים המדכאים של חסידות גור, ושמענו גם על השימוש בכדורים פסיכיאטרים לשליטה של החסידות בחסידיה (אחד התחקירים החשובים של Yair Ettinger). גור בעצם הפכה תחת האדמו"ר האחרון לאובססיבית לענייני מין בצורה קיצונית, עד שהיא בעצם מנהיגה נזירות נוצרית בגבולות ההלכה. לבעל אסור לחבק את אשתו, לבעל אסור אפילו לקרוא לאשתו בשמה, לחסידים אסור לומר "אמא", ועוד ועוד. ואחרי זה מספרים לכם שהרפורמים ממציאים יהדות אחרת.
 
לדעתי, ואני מבסס את דברי גם על שיחות עם חסידות/ים לשעבר, מדובר באורח חיים שמסב נזק נפשי ומייצר אנשים אומללים ושבורים. אבל זו דעתי. הזכות לחופש דת מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים לחיות באופן שלנו נראה מוזר או שלילי, ולחסידות גור שמורה הזכות הזאת כמובן. מאידך, הזכות לחופש דת גם מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים שרוצים לחיות אחרת, לעשות כן, כלומר למנוע הגבלות על חופש הדת של אזרחיה. וכאן המדינה נכשלת.
 
אי אפשר להצדיק ניסיונות למנוע מאנשים שמעוניינים בכך לצאת מהחסידות, ודאי שלא בעזרת כדורים פסיכיאטרים. אי אפשר להצדיק חלוקת כדורים פסיכיאטרים או זריקות של הורמונים שמיועדים לדכא את היצר המיני אך ורק כדי שהחסידות תוכל לשלוט בחסידיה טוב יותר (ואין כמו השימוש בכדורים פסיכיאטרים ללמד שאורח החיים הזה בלתי אפשרי מבחינה אנושית). זה באופן פשוט לא חוקי, וזה שהמדינה מאפשרת לזה להתקיים, שנים אחרי שזה נודע לראשונה, זו שערוריה. על פי התחקיר של המקור גם שר הבריאות ליצמן, המאמי הלאומי החדש, מעורב בעניין ושומר על החסידות מכל פגע.
 
יום אחד כל זה יתפוצץ.
capture

על מיתון המיניות במרחב הציבורי, בעקבות עפרי אילני

עפרי אילני כתב בטורו המצויין השבוע על קמילתה של המיניות בחברה המערבית בזמן הזה. אילני כותב כי "ייתכן שאנחנו חיים בעידן של מהפכת נגד אנטי־מינית", אשר כתגובה לשנות השישים (והשבעים, והשמונים) המתירניות, מתאפיינת במשטור מיני מתגבר, הבא לידי ביטוי למשל בשיח העירני מאוד על הטרדות מיניות, בצמצום שיעור האנשים שישקלו יחסי מין בדייט הראשון, ועוד.
 
אני שמח שאילני העלה את העניין, משום שאני חושב שהוא נוגע בתופעה ממשית, שאיכשהו לא זוכה לתשומת לב מספקת (אולי בגלל ריבוי הפורנו באינטרנט, שמסווה את החסך במרחב הציבורי). צמצום המיניות המוחצנת בחברה המערבית גם עומד בסתירה להסברים שנותנים שומרי מצוות שונים על ההחמרה ההולכת וגוברת בשיח ה"צניעות" וההגבלות המתעצמות על לבושן או תנועתן של נשים בחברה החרד"לית והחרדית. שהרי לא פעם כאשר מובעת הפליאה כיצד הגיעו לפתע החמרות כמו הפרדה באוטובוסים חרדיים, או בריקודים בסניפי בני עקיבא שונים, התשובה שניתנת היא כי מדובר בתגובה טבעית להקצנה בשיח או במופעים המיניים שבחברה החילונית.
 
אלא שאין כל הקצנה במיניות המוחצנת בחברה החילונית. להיפך, יש כאמור מיתון. ראו להלן שתי פרסומות ישנות שנתקלתי בהן בהזדמנויות שונות במרחבי הרשת. הפרסומות לטלוויזיה היא מסוף שנות השישים (מצאתי פרסומת אחרת לדגם הזה ב-ebay מ-1968). הפרסומת לכלי המיטה, אני משער, משנות השמונים (בפרסומת המקורית שדי האישה חשופים).
 
האם מישהו יכול להעלות על דעתו הפצת פרסומות שכאלה כיום? זה לא רק עניין של רגישות לסקסיזם על צורותיו השונות, אלא הסתייגות כללית משפה מינית בוטה, ובטח מעירום פרונטלי לא-מרומז. היזכרו בפרסומת (סליחה, תשדיר שירות) הישנה "אשכוליות או לא להיות". נדמה לי שלא נראה מיניות וולגרית כזאת היום בטלוויזיה, כפי שלא נראה סרטי אסקימו לימון / יהודה ברקן בקולנוע.
 
אז אם חלה נסיגה בייצוג המיניות הבוטה במרחב הציבורי, מה הגורם להחמרות ענייני ה"צניעות" בחברה הדתית? גם אם ההלכות המתהדקות על המיניות במעגלי חרד"ל וחרדים מהוות לא תגובה אלא הקבלה לצמצום המיניות הפומבית אצל החילונים, לא נראה לי נכון לחפש סיבה משותפת לשתי התופעות, וממילא יש לכל מגמה מגוון סיבות שונות ככל הנראה. אבל בפעם הבאה שיספרו לכם שההחמרות ההלכתיות הן בגלל המיניות המתפרצת של החילונים, דעו שכבר מזמן אין שם שום מיניות מתפרצת.
persumin

קצת על מרדכי גפני והתנועה האינטגרלית

במוסף G של גלובס פורסמה היום כתבה יפה של ורד קלנר על הרב ד"ר מרדכי גפני, הגורו המבריק של היהדות המתחדשת, מקים קהילת 'בית חדש בתל אביב, שברח מישראל אחרי שהוגשו נגדו תלונות על ניצול מיני סדרתי בשנת 2006. גפני מנסה עכשיו, ומצליח למדי, לבנות את עצמו מחדש בארה"ב בתוך התנועה האינטגרלית. משום כך יצאו נגדו כמה וכמה רבנים ורבות מתוך ה-Jewish Renewal, שמטרתם להזהיר את מי שלא מכיר אותו ואת מעלליו. בראיון אני מדבר עליו וקצת גם על התנועה האינטגרלית, ועל איך שהוא מנצל את הגותה לצרכיו. עוד מדבר בו הרב דיויד אינגבר מקהילת רוממו במנהטן.
globes

על רבנים אדוקים וניצול מיני

yeeeeזו פסקה ממאמרו של יהודה יפרח ב'מקור ראשון' משישי, שחציו הראשון מוקדש למקרה "הרב מהצפון" שכפי הנראה ניצל מינית עשרות(!) נשים. יפרח כותב יפה על הגישה הנכונה לפרשות האלה, דהיינו על החשיבות לא לנסות "לפתור" את הבעיה על ידי החרמת רבנים, מקובלים, מורים כריזמטים או כל מקור סמכות בכלל, כאילו ששווה לרדד את התרבות שלנו בתקווה (של שווא) שהרידוד יביא להרגעה.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא למה שעולה מהפסקה הזו עצמה. יפרח מדווח שהישיבה המדוברת, זו של אותו הרב, הקפידה במיוחד בעבודת ה': תיקוני חצות, טבילות במקווה (לגברים), תפילין כל היום. וזה מזכיר לי שגם הרב ברלנד, שממש בדקות אלה עסוק בהמלטות ממשטרת הולנד לאחר שהתכוונו שם להסגירו לישראל, הקפיד מאוד על המצוות ובמיוחד על דיני טהרה ומיניות, וגם הוא חשוד בניצול מיני מתמשך של חסידותיו. אם רוצים אפשר להזכיר כאן גם את הרב מוטי אלון, שודאי הקפיד על מה שראוי להקפיד.

למעשה אני לא זוכר מקרה של ניצול מיני המוני בידי רב שנעשה על ידי רב "לייט", על ידי פוסק שידוע כמקל, או על ידי רב שגישתו לתורה ולחיים היא פשוטה ו"רגילה". לא שזה לא יכול לקרות (ברור שכן), אבל המציאות בה רב "מקפיד" אחרי רב "מקפיד", רב "מקובל" אחרי רב "מקובל" נחשפים בקלונם, ברשעותם, אינה מקרית. אמרו את זה לפני: באווירת השושו, הסודיות, ההקפדה האובססיבית, בניתוק מהחיים הפשוטים, בניתוק מהמוסר האנושי המקובל, בנשיאת חז"ל ועל כן המקובלים לדורותיהם ועל כן הרב עצמו על נס כאילו נסתרות דרכיהם ולא מחשבותיהם מחשבותינו ואין לפקפק אחרי דבריהם – יש באלה כדי להניח את הרקע המזמין מעשי עוולה שכאלה.

כל כך הרבה אנחנו שומעים נגד גישה מקלה, נגד "תנ"ך בגובה העיניים", נגד דיאלוג פתוח ועניו עם המציאות, נגד "לייטים" ו"נאו-רפורמים" ו"מחפפים", והנה שוב ושוב מתברר שלא מהם תיפתח הרעה. שוב ושוב מתברר שדווקא מתוך מעגלי המקפידים הגדולים ביותר יוצאות הזוועות הגדולות ביותר. ועוד כלל לא דיברנו על גזענות ואלימות. כמו יפרח, אני מסכים לחלוטין שאין זה אומר שצריך להחרים את הקבלה או את מנהגי ההקפדות. אבל אולי כדאי שמי שהמסורת חשובה לו ילמד לנהוג בזהירות דווקא עם אלה.

[כתב את זה לפני ג'קי לוי בטורו ב'ישראל היום']

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

מעט על גזר הדין בפרשת מוטי אלון

הרב אלון כבר נענש מעל ומעבר. שנה בכלא או ששה חודשי עבודות שירות הן לא מה שיעשו הבדל משמעותי. אין שום צורך להשפיל אותו יותר ממה שכבר הושפל, והוא הושפל. העונש הקל שהושט עליו בעייתי רק משתי בחינות: המסר שעלול לעלות ממנו כלפי אנשי ציבור וחינוך אחרים, שעלולים להבין שבית המשפט יקל עליהם אם הם דמויות מופת שלהן "זכויות רבות" (וכך אכן טענה השופטת בגזר הדין); והעובדה שאלון לא הודה, לא הביע חרטה, ולמעשה אף מתפרכס ומתגאה שכל הסיפור הוא עלילה זדונית מחד, ומתנה נפלאה מהקב"ה מאידך.

בנוגע לעניין האחרון מעניין שבגזר הדין מציינת השופטת ש"הנאשם הכיר בכך שפגע במתלונן, גם אם לטענתו הדבר נעשה בשוגג" – אם כי הדברים לא נאמרו בפיו (אלא, אני מנחש, עורך דינו אמר אותם בשמו). במקרה כזה הכוונה בכל מקרה אינה משנה הרבה. אם חיבקת ונישקת ומזמזת תלמיד (והעדויות מצביעות על כך שאלון עשה את כל זה ומעבר לכך), ועשית את כל זה בלי כל כוונה רעה, אתה עבריין מין.

בנוגע לעניין הראשון, כאן הכדור עובר למגרש הציבורי. על מוסדות חינוך לא לאפשר לאלון ללמד, על רבנים לא להזמינו להרצות, על הציבור להדיר רגליו מאירועים בהשתתפותו. זה המסר שצריך להגיע לכל רב ולכל איש חינוך. במובן הזה טוב שאלון לא נכנס לכלא, מצב בו אחרי שחרורו הוא היה יכול להציג עצמו כמי ש"שילם את חובו לחברה", או גרוע מכך, הפך לקדוש מעונה, וזאת מלי שעשה תשובה, או אפילו הביע כל חרטה על מעשיו. עכשיו הציבור – רבנים, מנהלי מוסדות חינוך, אנחנו – עומדים למבחן.

דת אחת משחיתה, דת אחרת מתקנת

אזהרה – תוכן מיני פלסטי

הכתבה להלן מהגרדיאן מדווחת על שיתוף פעולה בין דתי מעניין: נשים ממדינות אפריקאיות (בעיקר), שעברו השחתה של אברי מינן (מה שנקרא "מילת נשים") על ידי הגברים והנשים המבוגרות בקהילתן, כהמשך למסורת תרבותית-דתית שרואה בהסרת הדגדגן ובכיבויו של החשק המיני הנשי סגולה להתנהגות נשית טובה ולחיי משפחה תקינים, מקבלות טיפול כירורגי שאמור לשחזר להם את מבנה איבר המין ואיתו את ההנאה המינית על ידי מנתחים ומנתחות שעובדים בהתנדבות ונעזרים בארגון חברתי הנקרא Clitoraid, שמנוהל על ידי אנשי התנועה הדתית החדשה הנקראת "הראלים", שמאמינה שבני האדם הונדסו גנטית על ידי חייזרים, ושמטרתם על פני האדמה היא לעשות טוב אחד לשני, ובתוך כך להינות מינית כמה שיותר.

כלומר מצד אחד יש לנו מערכת דתית-מסורתית הרואה בהנאה מינית (נשית) דבר מגונה, ועל כך חותכת בבשר החי. מצד שני תנועה דתית חדשה הרואה בהנאה מינית את מטרת החיים ועל כן עוזרת לנשים זרות, שאינן שייכות לתנועה(!), להגיע לראשונה בחייהן לסיפוק מיני על ידי מימון כירורגיה עדינה, ארגון סדנאות הכנה וסיפוק ספרות ועזרים טקסטואליים ואביזרים טכנולוגיים ללימוד על אוננות ואורגזמה.

יש כאן משהו מרתק לדעתי, משום שתהליך החילון כלל בתוכו את הכשרת ההנאה הגופנית בכלל וההנאה המינית בפרט (הרי פעם כל העניין נחשב בזוי, שלא לומר טמא), והנה דווקא *דת* חדשה אימצה את האתוס הזה, מתרצת אותו על ידי מיתוס מודרני ו"מדעי", ופועלת בנחישות כדי להפיצו. בכתבה מצוטטת אחת המנתחות (שהיתה פעם גבר, דהיינו יש לה ידע מגוף ראשון על ניתוחים שכאלה) שטוענת שניתוח שחזור דגדגן הוא למעשה פשוט למדי, ואינו נעשה במספרים גדולים בעיקר בגלל שהזקוקים לו הן נשים, מוסלמיות ושחורות. כלומר, מסיבות של שובניזם וגזענות.

ובפינת הסמול הקיצוני: ארגון Clitoraid מתכוון להקים קליניקות לשחזור דגדגן באפריקה, ויש מי שכבר קורא למהלך הזה נאו-קולוניאליזם. לפחות סיימנו בשיא.