מין

אושו ו-Wild Wild Country – הישגים ופספוסים

סוף סוף סיימתי לצפות ב-Wild Wild Country, הידועה בכינויה "הסדרה על אושו". כסדרה דוקומנטרית, זו סדרה מעולה. הבעיה שלי איתה היא שהיא לא סדרה על אושו. נדמה לי שמהפריים הראשון ועד לאחרון ברור לכולנו מי הגיבור, או נכון יותר הגיבורה, של הסדרה, וזו כמובן שילה, יד ימינו המתוחכמת והסופר-כריזמטית של הגורו.
 
הסדרה עוקבת בעצם אחרי הפרק הדרמטי ביותר בקריירה של המורה הרוחני ההודי: הניסיון לבנות קומונה עצומה בארצות הברית (ספציפית באורגון). שילה היא המוח והכוח מאחורי המהלך, והיא מנהלת אותו מתחילתו ועד השלב הלפני אחרון שלו, כשכבר ברור שהוא לקראת התרסקות.
 
לא אאמ'לק כאן את השתלשלות האירועים. כדוקו-פשע הסדרה כאמור מצויינת ואני ממליץ לראותה. המרואיינים מעולים, העריכה מופתית והפוטג' המקורי מקסים. אבל כחקירה לאופיה של תנועה רוחנית מודרנית או למניעיו, פועלו ותורתו של אחד מהמורים הרוחניים המפורסמים במאה העשרים היא, לצערי, כישלון.
 
בסדרה אושו מוצג כמעט כבובה שמזיזים ממקום למקום. האמת היא שהוא כמובן היה אדם מתוחכם מאוד, שידע להפעיל את סביבתו על מנת להגשים את מטרותיו, שהיו, לבד מהפצת תורתו, הקפתו בנשים, ברולס-רויסים, בהמון כסף ובהמון הערצה.
 
אושו התמחה בזיהוי מגמות תרבותיות והביא לידי מיצוי שתיים מהן: 1. את רצונם של הבייבי-בומרס ב"מרד" ו"חתרנות" תחת הסדר הקיים, ולכן את תשוקתם להפנות עורף לדתות, לממסד ולנורמות של המערב הבורגני. 2. את אחד המאפיינים הבסיסיים של הניו-אייג', והוא תלישת חלקי מסורות דתיות מהקשרן, שתילתן באירופה או ארה"ב והקצנת אותם יסודות שמחמיאים למערביים.
 
מתוך אלה צמח מפעלו הרוחני-חברתי. אנחנו חבים לאושו, למשל, את תפיסת הטנטרה הניו-אייג'ית, וזה לא מעט. "טנטרה" כמין חופשי עם לגיטימציה רוחנית אינה המצאה שלו, אבל הוא הפך את הקונספט לסטארט-אפ משגשג, עם פרסום עולמי.
 
אושו גם היה חלק מרכזי מפנייתו של הניו-אייג' כנגד מקורותיו האנטי-קפיטליסטיים (למשל, אצל ההיפים), והפיכתו למשת"פ מתלהב של כוחות השוק. הוא הטיף באופן מפורש לאנוכיות, קבע ללא בושה שהוא "מוכר הארה", גרס שלעניים אין באמת אפשרות להתפתחות רוחנית וחגג את הקפיטליזם משום ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן יש לתת להם את החופש להיות בלתי שווים." "הקפיטליזם," החזיק, "צמח מתוך חירות, והוא תופעה טבעית". (כן, הוא גילה את המעלה הרוחנית האדירה שבקפיטליזם חסר הרסן הרבה לפני רבני הציונות הדתית של ימינו.)
 
על כל זה אין מילה בסדרה. כפי שכתב בטוויטר אורי בן דב, הסדרה גם לא מסבירה לנו מה היה סוד כוחו של אושו. נכון, חיי קהילה + מין חופשי מפתים רבים. ובכל זאת, האם לא סביר שהאדם הזה הציע משהו מיוחד? כדי לחיות בקרבתו היה צריך להוציא הרבה כסף. אולי בכל זאת היה שם משהו מעבר למין? משהו רוחני, מעל ומתחת לכל הלכלוך? על פי הסדרה אושו לא היה יותר מדמות הודית אניגמטית. זה לא מספק.
 
שלא לדבר על הצדדים האפלים של התנועה שהקים. אורי לוטן ז"ל, שהיה חסידו של אושו הן לפני הפרק האמריקאי והן תוך כדי, כתב חמישה פרקים עסיסיים (1, 2, 3, 4, 5) על ההתרחשויות בקהילה. יש שם לא רק סקס אלא גם אונס וזנות, לא רק שכטות אלא גם סחר בסמים, לא רק פיס-אנד-לאב אלא גם אלימות מתמשכת, ומעל לכל המון שקרים, סודות, וניצול. אושו בוודאות ידע לפחות על חלק מזה, וגם החלק שלא ידע עליו, אם אכן לא ידע, באחריותו. אלה חסרים בסדרה.
 
מה יש לנו בה? יש את מא אננד שילה, כאמור, יד ימינו של הגורו. הודית בעצמה, אישה מרשימה ביותר, שניהלה בעצם את המפעל של אושו בתקופה המשמעותית ההיא. זהו סיפורה. יש גם מרואיינים נוספים, באמת כולם מעולים ומעניינים (וכמובן, המחמאות מגיעות לעורכי הסדרה שהצליחו להוציא אותם מעולים ומעניינים), ויש את סיפור ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין קהילת רוחניקים יהירה ואגרסיבית לבין פריפריה אמריקאית + סוכנויות הממשל שם.
 
וזה בהחלט מעניין. הסדרה מצויינת. היא עשויה כאמור בצורה מופתית. בעצמי עשיתי מנוי על נטפליקס במיוחד בשבילה, ואני לא מצטער על כך. רק דעו מראש שזה דוקו-פשע, לא דוקו-רוח וגם לא ממש דוקו-חברה. נחכה עוד כדי לקבל סדרה על דמותו הרוחנית ותורתו הניו-אייג'ית של הגורו המפורסם הזה.
Capture

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

דיכוי בחסידות גור

שמענו כבר על המנהגים המדכאים של חסידות גור, ושמענו גם על השימוש בכדורים פסיכיאטרים לשליטה של החסידות בחסידיה (אחד התחקירים החשובים של Yair Ettinger). גור בעצם הפכה תחת האדמו"ר האחרון לאובססיבית לענייני מין בצורה קיצונית, עד שהיא בעצם מנהיגה נזירות נוצרית בגבולות ההלכה. לבעל אסור לחבק את אשתו, לבעל אסור אפילו לקרוא לאשתו בשמה, לחסידים אסור לומר "אמא", ועוד ועוד. ואחרי זה מספרים לכם שהרפורמים ממציאים יהדות אחרת.
 
לדעתי, ואני מבסס את דברי גם על שיחות עם חסידות/ים לשעבר, מדובר באורח חיים שמסב נזק נפשי ומייצר אנשים אומללים ושבורים. אבל זו דעתי. הזכות לחופש דת מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים לחיות באופן שלנו נראה מוזר או שלילי, ולחסידות גור שמורה הזכות הזאת כמובן. מאידך, הזכות לחופש דת גם מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים שרוצים לחיות אחרת, לעשות כן, כלומר למנוע הגבלות על חופש הדת של אזרחיה. וכאן המדינה נכשלת.
 
אי אפשר להצדיק ניסיונות למנוע מאנשים שמעוניינים בכך לצאת מהחסידות, ודאי שלא בעזרת כדורים פסיכיאטרים. אי אפשר להצדיק חלוקת כדורים פסיכיאטרים או זריקות של הורמונים שמיועדים לדכא את היצר המיני אך ורק כדי שהחסידות תוכל לשלוט בחסידיה טוב יותר (ואין כמו השימוש בכדורים פסיכיאטרים ללמד שאורח החיים הזה בלתי אפשרי מבחינה אנושית). זה באופן פשוט לא חוקי, וזה שהמדינה מאפשרת לזה להתקיים, שנים אחרי שזה נודע לראשונה, זו שערוריה. על פי התחקיר של המקור גם שר הבריאות ליצמן, המאמי הלאומי החדש, מעורב בעניין ושומר על החסידות מכל פגע.
 
יום אחד כל זה יתפוצץ.
capture

הגוף הגברי החרדי-ליטאי – על ספרו של יקיר אנגלנדר

yakirבספר המרתק הגוף הגברי החרדי-ליטאי (מאגנס) יקיר אנגלנדר חושף אותנו לתפיסת העולם של הגבר החרדי-ליטאי, וזאת תוך התבוננות קרובה בדרך שבה הוא מתייחס אל הגוף שלו וביחסו אל המיניות. אנגלנדר מתחיל מדימוי הגוף בתנועת המוסר (שמייסדה היה ר' ישראל סלנטר, שמת ב-1883), ומראה כיצד ההנהגות שפיתחו, ואף יותר מהן רוח התנועה, חדרו אל החברה הליטאית ומשפיעות על תפיסותיה כיום.
 
עיקר הדברים הוא ברפלקסיה המבוקשת מהלומד בישיבה. החיים היהודיים הראויים הם חיים רפלקטיבים, מודעים לעצמם ומוקדים לבחינה עצמית. חיים נעדרי רפלקסיה נועדו לבהמות, והתורה ניתנה (בין השאר) כדי לעודד מודעות ובחינה עצמית. אחרי הרפלקסיה באה גם השליטה העצמית, והיכולת של הפרט להתגבר על צרכיו האגואיסטים ויצריו השונים.
 
התפיסה הזאת, שהיא כמובן מודרנית לחלוטין וקשורה קשר הדוק לתפיסת הסובייקטיביות המודרנית, מקדשת את התחום המיני כאתר מרכזי של בחינה עצמית. עיקר מאמציו של תלמיד הישיבה הופך להיות ההימנעות ממעשה מיני אסור, שהוא כמובן כל מעשה מיני לפני החתונה, ומחשבות אסורות ופעילות בזמנים אסורים אחרי החתונה. ותמיד תמיד: אוננות.
 
אנגלנדר מביא שתי גישות המנסות להתמודד עם הבעיה הקשה. האחת היא הנהגות שונות שמגבירות את הרגישות (פוקו היה אומר, תרתי משמע) סביב אברי המין: לא לגעת, לא לנגב אחרי מקלחת, להירדם בעמידה אם יש חשק במיטה ועוד מיני סיגופים. הגוף נחשב כאן לסוסו הבהמי של הנשמה, הרוכבת עליו בנחישות אך בזהירות, לבל תיפול ותידרס תחת פרסותיו.
 
הגישה השנייה (כנראה למודת פוקו, במודע או שלא) מפגינה סוג של יאוש מהראשונה: אי אפשר לאלף את הסוס, הוא פשוט חזק מדי, והעיסוק בו רק מעצים את נוכחותו (אה, וליפול ממנו זה בעצם כיף אדיר), לכן עדיף להתעלם בכלל מקיומו. כאן הישיבה החרדית משמשת כשטח סטרילי בו לא מתייחסים כלל לגוף ולרצונותיו. תלמוד תורה הופך לאמצעי להסחת דעת ממין, והשקדנות על התלמוד היא הדרך לשרוק בחושך ולהעמיד פנים שאין לנו בכלל תשוקה. הסגפנות מתמקדת בלימוד אינטנסיבי מעל ומעבר לצרכי הגוף, עד התשתו של התלמיד גופנית ומנטלית. האוטונומיה (המודרנית) של הפרט על גופו מתבצעת על ידי הכנעתו.
 
הספר כאמור מרתק, ופותח בפני הקורא (הלא חרדי) תפיסות של עצמיות ואנושיות שהוא לא מכיר. אנגלנדר הוא חוקר מוכשר וחד, ותובנותיו מאירות את החומר. עכשיו צריך רק לחכות להשלמת התמונה עם דימויה העצמי של האישה החרדית-ליטאית.

על מיתון המיניות במרחב הציבורי, בעקבות עפרי אילני

עפרי אילני כתב בטורו המצויין השבוע על קמילתה של המיניות בחברה המערבית בזמן הזה. אילני כותב כי "ייתכן שאנחנו חיים בעידן של מהפכת נגד אנטי־מינית", אשר כתגובה לשנות השישים (והשבעים, והשמונים) המתירניות, מתאפיינת במשטור מיני מתגבר, הבא לידי ביטוי למשל בשיח העירני מאוד על הטרדות מיניות, בצמצום שיעור האנשים שישקלו יחסי מין בדייט הראשון, ועוד.
 
אני שמח שאילני העלה את העניין, משום שאני חושב שהוא נוגע בתופעה ממשית, שאיכשהו לא זוכה לתשומת לב מספקת (אולי בגלל ריבוי הפורנו באינטרנט, שמסווה את החסך במרחב הציבורי). צמצום המיניות המוחצנת בחברה המערבית גם עומד בסתירה להסברים שנותנים שומרי מצוות שונים על ההחמרה ההולכת וגוברת בשיח ה"צניעות" וההגבלות המתעצמות על לבושן או תנועתן של נשים בחברה החרד"לית והחרדית. שהרי לא פעם כאשר מובעת הפליאה כיצד הגיעו לפתע החמרות כמו הפרדה באוטובוסים חרדיים, או בריקודים בסניפי בני עקיבא שונים, התשובה שניתנת היא כי מדובר בתגובה טבעית להקצנה בשיח או במופעים המיניים שבחברה החילונית.
 
אלא שאין כל הקצנה במיניות המוחצנת בחברה החילונית. להיפך, יש כאמור מיתון. ראו להלן שתי פרסומות ישנות שנתקלתי בהן בהזדמנויות שונות במרחבי הרשת. הפרסומות לטלוויזיה היא מסוף שנות השישים (מצאתי פרסומת אחרת לדגם הזה ב-ebay מ-1968). הפרסומת לכלי המיטה, אני משער, משנות השמונים (בפרסומת המקורית שדי האישה חשופים).
 
האם מישהו יכול להעלות על דעתו הפצת פרסומות שכאלה כיום? זה לא רק עניין של רגישות לסקסיזם על צורותיו השונות, אלא הסתייגות כללית משפה מינית בוטה, ובטח מעירום פרונטלי לא-מרומז. היזכרו בפרסומת (סליחה, תשדיר שירות) הישנה "אשכוליות או לא להיות". נדמה לי שלא נראה מיניות וולגרית כזאת היום בטלוויזיה, כפי שלא נראה סרטי אסקימו לימון / יהודה ברקן בקולנוע.
 
אז אם חלה נסיגה בייצוג המיניות הבוטה במרחב הציבורי, מה הגורם להחמרות ענייני ה"צניעות" בחברה הדתית? גם אם ההלכות המתהדקות על המיניות במעגלי חרד"ל וחרדים מהוות לא תגובה אלא הקבלה לצמצום המיניות הפומבית אצל החילונים, לא נראה לי נכון לחפש סיבה משותפת לשתי התופעות, וממילא יש לכל מגמה מגוון סיבות שונות ככל הנראה. אבל בפעם הבאה שיספרו לכם שההחמרות ההלכתיות הן בגלל המיניות המתפרצת של החילונים, דעו שכבר מזמן אין שם שום מיניות מתפרצת.
persumin

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

מעט על גזר הדין בפרשת מוטי אלון

הרב אלון כבר נענש מעל ומעבר. שנה בכלא או ששה חודשי עבודות שירות הן לא מה שיעשו הבדל משמעותי. אין שום צורך להשפיל אותו יותר ממה שכבר הושפל, והוא הושפל. העונש הקל שהושט עליו בעייתי רק משתי בחינות: המסר שעלול לעלות ממנו כלפי אנשי ציבור וחינוך אחרים, שעלולים להבין שבית המשפט יקל עליהם אם הם דמויות מופת שלהן "זכויות רבות" (וכך אכן טענה השופטת בגזר הדין); והעובדה שאלון לא הודה, לא הביע חרטה, ולמעשה אף מתפרכס ומתגאה שכל הסיפור הוא עלילה זדונית מחד, ומתנה נפלאה מהקב"ה מאידך.

בנוגע לעניין האחרון מעניין שבגזר הדין מציינת השופטת ש"הנאשם הכיר בכך שפגע במתלונן, גם אם לטענתו הדבר נעשה בשוגג" – אם כי הדברים לא נאמרו בפיו (אלא, אני מנחש, עורך דינו אמר אותם בשמו). במקרה כזה הכוונה בכל מקרה אינה משנה הרבה. אם חיבקת ונישקת ומזמזת תלמיד (והעדויות מצביעות על כך שאלון עשה את כל זה ומעבר לכך), ועשית את כל זה בלי כל כוונה רעה, אתה עבריין מין.

בנוגע לעניין הראשון, כאן הכדור עובר למגרש הציבורי. על מוסדות חינוך לא לאפשר לאלון ללמד, על רבנים לא להזמינו להרצות, על הציבור להדיר רגליו מאירועים בהשתתפותו. זה המסר שצריך להגיע לכל רב ולכל איש חינוך. במובן הזה טוב שאלון לא נכנס לכלא, מצב בו אחרי שחרורו הוא היה יכול להציג עצמו כמי ש"שילם את חובו לחברה", או גרוע מכך, הפך לקדוש מעונה, וזאת מלי שעשה תשובה, או אפילו הביע כל חרטה על מעשיו. עכשיו הציבור – רבנים, מנהלי מוסדות חינוך, אנחנו – עומדים למבחן.

דת אחת משחיתה, דת אחרת מתקנת

אזהרה – תוכן מיני פלסטי

הכתבה להלן מהגרדיאן מדווחת על שיתוף פעולה בין דתי מעניין: נשים ממדינות אפריקאיות (בעיקר), שעברו השחתה של אברי מינן (מה שנקרא "מילת נשים") על ידי הגברים והנשים המבוגרות בקהילתן, כהמשך למסורת תרבותית-דתית שרואה בהסרת הדגדגן ובכיבויו של החשק המיני הנשי סגולה להתנהגות נשית טובה ולחיי משפחה תקינים, מקבלות טיפול כירורגי שאמור לשחזר להם את מבנה איבר המין ואיתו את ההנאה המינית על ידי מנתחים ומנתחות שעובדים בהתנדבות ונעזרים בארגון חברתי הנקרא Clitoraid, שמנוהל על ידי אנשי התנועה הדתית החדשה הנקראת "הראלים", שמאמינה שבני האדם הונדסו גנטית על ידי חייזרים, ושמטרתם על פני האדמה היא לעשות טוב אחד לשני, ובתוך כך להינות מינית כמה שיותר.

כלומר מצד אחד יש לנו מערכת דתית-מסורתית הרואה בהנאה מינית (נשית) דבר מגונה, ועל כך חותכת בבשר החי. מצד שני תנועה דתית חדשה הרואה בהנאה מינית את מטרת החיים ועל כן עוזרת לנשים זרות, שאינן שייכות לתנועה(!), להגיע לראשונה בחייהן לסיפוק מיני על ידי מימון כירורגיה עדינה, ארגון סדנאות הכנה וסיפוק ספרות ועזרים טקסטואליים ואביזרים טכנולוגיים ללימוד על אוננות ואורגזמה.

יש כאן משהו מרתק לדעתי, משום שתהליך החילון כלל בתוכו את הכשרת ההנאה הגופנית בכלל וההנאה המינית בפרט (הרי פעם כל העניין נחשב בזוי, שלא לומר טמא), והנה דווקא *דת* חדשה אימצה את האתוס הזה, מתרצת אותו על ידי מיתוס מודרני ו"מדעי", ופועלת בנחישות כדי להפיצו. בכתבה מצוטטת אחת המנתחות (שהיתה פעם גבר, דהיינו יש לה ידע מגוף ראשון על ניתוחים שכאלה) שטוענת שניתוח שחזור דגדגן הוא למעשה פשוט למדי, ואינו נעשה במספרים גדולים בעיקר בגלל שהזקוקים לו הן נשים, מוסלמיות ושחורות. כלומר, מסיבות של שובניזם וגזענות.

ובפינת הסמול הקיצוני: ארגון Clitoraid מתכוון להקים קליניקות לשחזור דגדגן באפריקה, ויש מי שכבר קורא למהלך הזה נאו-קולוניאליזם. לפחות סיימנו בשיא.

טבילת גיורות וההגיון המוזר של הלכות "צניעות"

אתמול שודרה ב'מבט שני' כתבה מצויינת של אמנון בנימין על היבט מסויים בתהליך הגיור של נשים בישראל. למי שאינו יודע, גיורות חייבות בסוף תהליך הלימוד לטבול במקווה מול עיניהם של שלושה רבנים/דיינים, כשהן לבושות חלוק בלבד (ללא בגדים תחתונים). הכתבה מביאה עדויות של נשים שעברו את התהליך המשפיל והטראומטי הזה, שמגיע דווקא ברגע משמעותי ביותר בחייהן – בדיוק כשהן ממירות את דתן ומקבלות על עצמן זהות דתית חדשה.

לא ברור למה על יהודיה שטובלת במקווה יכולה לפקח אישה (בלנית), ואילו על גיורת צריכים שלושה גברים לראות אותה עם חלוק רטוב לגופה בלבד. לא ברור גם איך זה משתלב עם הדאגה (האובססיבית) ל"צניעות" והיומרה ל"טהרה" מינית. האם לשמוע זמרת שרה או לנסוע באוטובוס יחד עם נשים מקרב אותנו לחטא יותר מאשר לראות אישה יוצאת מהמים בחלוק רטוב? ואיזה רב היה מרשה לבתו או אשתו לטבול בפני שלושה גברים? אבל על הגיורות אף אחד לא שומר.

צריך לשים לב היטב היטב לחריגות האלה מהנראטיב המקובל המוצג לפנינו כלפי חוץ. אלה נקודות הגמגום, הקרטוע, שמאפשרות הצצה אל מעבר למטריקס ההלכתי המושלם לכאורה. בעבר הזכרתי כאן גם את מנהגן של נשים שומרות מצוות לשלוח את תחתוניהן לרבנים על מנת שיבדקו את הפרשותיהן (אם וסת, אם לאו). עלינו לשאול את עצמנו למה מקפידים שם ומאפשרים כאן. מכיוון שברור ש"צניעות" או חוסר בה אינה הסיבה, יש לשאול מה אילו מניעים ואילו כוחות מסתתרים מאחורי מנהגים שונים והלכות שונות. התשובות, אני בטוח, מעניינות מאוד.

כאמור, הכתבה מצויינת. לכו לתוכנית מאתמול, תחת הכותרת "כבוד הרב?", החל מדקה 40:56