מיכל טיקוצ'ינסקי

מעשה באשה וחלוק – סרטה של נורית יעקובס-ינון

אתמול בערב השתתפתי בערב שהתקיים בבית אבי חי ושהוקדש לסרטה של נורית יעקובס-ינון, 'מעשה באשה וחלוק'. הסרט מעלה את בעיית הטבילה של גיורות מול שלושה דיינים, בעירום + חלוק במקווה. השתתפו בערב, משמאל לימין בתמונה, הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, אני, הרב והדיין יהושע פפר, נורית יוצרת הסרט, והנחתה את הכל גל גבאי המעולה.
 
באופן מובן, הרב פפר, שאני מעריך אותו על שהגיע לדבר מול קהל לא אוהד, ייצג את עמדת ההלכה השמרנית, וטען בתוקף שאי אפשר לשנות את המצב ושאין דרך להתגייר לבד מטבילת אישה מול שלושה גברים. ההלכה היא ההלכה, המדרון הוא חלקלק, ומי שלא מאמין בתקפותה הנצחית של המסורת, או מלומד בדרכי ההלכה, ממילא לא מבין את העניין.
 
הרבנית עו"ד ד"ר טיקוצ'ינסקי, שדווקא מלומדת בדרכי ההלכה, ייצגה את ההלכה הפתוחה יותר לשינוי וביקורת, והזכירה מאמר חשוב שהיא כתבה כבר לפני כמעט עשור. במאמר היא הציגה פתרונות הלכתיים למצב שהוא לדעתה לא טוב ולא מחויב המציאות. על פי טיקוצ'ינסקי לא מדובר במסורת קבועה, ועד לפני מאה-מאתיים שנה נשים הטבילו גיורות (היא הציגה, למשל, תעודת גיור של אישה מצרפת שנשים הטבילו אותה). לדידה ניתן הלכתית לאפשר גיור שבו גברים נמצאים מחוץ לחדר והבלנית מפקחת על הטבילה.
 
אני ביקשתי לעמוד על המימד המגדרי של העניין, ולא רק ההלכתי. המקווה הרי הוא כיום מציאות הלכתית מחייבת וחודשית רק עבור נשים. מכל הטומאות שמוזכרות בתורה ואצל חז"ל – זב, מצורע, זרע וכו' – רק טומאת הנידה נשארה רלוונטית לחיינו. למה? מנקודת מבט חוץ-הלכתית, לא-אמונית, אפשר לשאול האם העובדה שרק גברים פסקו הלכה במשך אלפיים השנים האחרונות הביאה לכך שטומאות שקשורות לגברים נעלמו, והטומאה שקשורה לנשים לא רק נשארה, לא רק התעצמה, אלא הפכה לסמל. מי שלא מקבל את הדוֹגמה על פיה כל פיתולי ההלכה ירדו קומפלט מהר סיני יכול לחשוד שזה לא במקרה.
 
מנקודת מבט פנים-הלכתית, כן-אמונית, צריך לשאול איך טבילת אישה עירומה + חלוק במים, מול שלושה גברים שעומדים מעליה, נכנסת איכשהו בגדר כלשהו של "צניעות"? במסורת שבה ה"צניעות" מועלית על נס, שבה שירת נשים נחשבת סכנה להרהור חטא ומתקיימים דיונים מלומדים על עובי הגרביונים עבור ילדה בת שלוש, האם הגיוני שמוסד הגיור ייראה כך? שוב: מנקודת מבט *הלכתית ואמונית דווקא*, האם עולה על הדעת שהמסורת שלנו, שכמעט אובססיבית בקשר למיניות ולהסתרת נשים, תאפשר לשלושה גברים להתבונן באישה יורדת לבריכת מים כשלגופה חלוק בלבד? הדיסוננס המזעזע הזה מעורר לכל הפחות תחושות מוזרות, ולכל היותר חשד באשר למוטיבציה, ואולי חלילה ליושרה, של הפוסקים.
haluk

התפרים הגסים של ההלכה – טבילת גיורות

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מסבירה בצורה ברורה שאין הכרח הלכתי לעדותם של דיינים גברים בטבילתה של הגיורת במקווה. הפרטים שהיא מביאה כל כך חד משמעיים עד שקשה שלא לתמוה, ולהתחיל לחשוד, מדוע המנהג בישראל התקבע כפי שהתקבע. אלה בדיוק הנקודות במסורת שניתנת לנו הזדמנות להבחין בתפרים הגסים שלא מצליחים להסתיר את המלאכותיות שבמלאכת פסיקת ההלכה, ולכן מגלים לנו את המניעים העמוקים שהביאו לכך שמנהג מסויים התעצב כך ולא אחרת. מרתק, ובמקרה הזה גם מטריד ממש. והעובדה שמדינת ישראל גם כופה את ההליך הזה על המתגיירות דרך מוסדותיה הרשמיים היא לא פחות משערוריה.

גיליון אקדמות ופולמוס דיני צניעות

אחרי זמן רב שלא זכינו, לפני שבוע יצא גיליון נוסף של 'אקדמות', כתב העת למחשבה יהודית של בית מורשה. הגיליון מכיל באמת כמה וכמה מאמרים מעניינים, והוא פותח בפולמוס שיוזם פרופ' נדב שנרב על הלכות צניעות. בקצרה, שנרב טוען שאין דבר כזה.

כמובן שכיום רבנים כותבים ספרים שלמים על איך נשים צריכות להתלבש ולהתנהג (צניעות, כידוע, זה משהו שמוגבל לנקבות), אבל שנרב מפנה את תשומת הלב לזמנים עברו, בהם בקושי התעסקו עם העניין. עכשיו, כמובן שבקושי התעסקו מפני שצורת הלבוש היתה שונה, אולם שנרב בכל זאת שואל האם יש אי שם קוד הלכתי ללבוש נשי:

בשולחן ערוך ובמשנה תורה לרמב"ם מפורטים דיני שבת ודיני קידוש החודש, הלכות מאכלות אסורות והלכות לולב. איפה נמצאות הלכות צניעות? אם, כמו שעולה מדבריהם של פוסקים ידועים, יש קורפוס מאורגן של הלכות גמורות בנושא, מדוע הן אינן מופיעות באופן מסודר בשום מקום?

שאלה טובה. שנרב ממשיך ומנתח את המקורות הבודדים מהם בכל זאת מנסים לברר מהו רצונו של קב"ה בעניין הזה, ומנסה להראות שכאשר חז"לנו מדברים על איסור שיער גלוי לאשה נשואה או איסור קריאת שמע לפני אשה ערומה הם לא מתכוונים להורות על איסורים בדיני לבוש נשי, אלא על איסורים אחרים לגמרי (למשל, איסור על אישה לבזות את בעלה). ממקורות אחרים הוא מראה שחכמינו לא היססו להפשיט נשים ולהביט בהם בהזדמנויות שונות, ולא נמצא בתלמוד כל דיבור על האיסור ההלכתי שבדבר.

תגובה למאמרו של שנרב כותב הרב שמואל אריאל, ומצליח לערער כמה קביעות של שנרב, אולם אחרות, לטעמי, לא. גם הרבנית (שימו לב לתואר!) עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי כותבת תגובה לשנרב ומציגה זוויות אחרות בדיון.

בסיכומו של דבר הכל מסכימים שאין שום דין הלכתי לגבי עובי הגרביים או גובה הצווארון שנשים אמורות ללבוש, ונחלקים לגבי איסורים כלליים שיותר שנמצאים או אינם נמצאים אצל חז"ל. גם אם יש איסורים כאלה (ונדמה לי שיש – הן שנרב והן אריאל מנסים למצוא "שיטה" אחת אצל חכמינו, ולא חושבים, נדמה לי, על האפשרות הבאה: חלק מחז"ל פסקו שיש, חלק חשבו שאין. ההלכה לא היתה אחידה אז), ברור שהם חד משמעיים הרבה פחות מאשר מנסים להציג אותם כיום.

לשמחתי אתר בית מורשה מציג את כל המאמרים הנידונים כאן להורדה חינם. ובבלוג של "רב צעיר" התפרסמה רשימה על הפולמוס.

Scan1003334

הלכה בין קודש לחול – ערב עיון

ערב עיון חשוב ומעניין יתרחש בשבוע הבא בבית מורשה, כתוצאה משיתוף פעולה בין המוסד הנ"ל (על כתב העת אקדמות שלו) ומוסף 'שבת' של מקור ראשון (על העורך שלו, יואב שורק). הערב יעסוק באפשרות, ואף בצורך, של תפיסה של הלכה חילונית, או "הלכה של חול", ככותרת מאמרו של שורק בגיליון אקדמות האחרון (כ"ז).

באופן אישי יש לי חיבה רבה לרעיון הזה. אני חושב שאכן יש צורך להרחיב את גבולות ההלכה כך שתוכל להכניס תחת כנפיה (מרצון בלבד כמובן!) חלקים הרבה יותר גדולי מהציבור היהודי בארץ. זה כמובן ידרוש את דילולה. כפי ששורק כותב במאמרו, ההלכה האורתודוקסית כיום היא "הלכה לאנשי קודש", כלומר היא מבנה את החיים (על ידי האיסורים שהיא גוזרת, על ידי הזמן שהיא גוזלת) כך שהמוקד שלהם הוא "הקודש". כדי שמסגרת הלכתית מסויימת תהיה משותפת לרבים, יש צורך ב"הלכה לאנשי חולין", שממילא תהיה רחבה יותר, מקורקעת יותר, וגם שפויה יותר (מבחינת הקשר שלה לשכל הישר).

הערב הוא חלק ממש שנראה כניצנים ראשונים של תנועה לכיוון הזה בחברה הישראלית כיום, ששורק הוא אחד מדובריה המעמיקים והעקשנים. על איתמר לפיד שמעתי, כלומר שהוא גם מכוון לכך, אבל עדיין לא שמעתי אותו. הוא מגיע אל הנושא מהכיוון החילוני, ולא, כמו שורק, מהאורתודוקסי. בקיצור, לדעתי צריך להיות מעניין.