על ספרו החדש של מיכה גודמן, ‘מהפכת הקשב’

בימים אלה אני עמל על מאמר שאמור להתפרסם בקובץ שעוסק בחיבור בין פילוסופיה ומדיטציה. כותרת אחד המאמרים האחרים בקובץ היא (בתרגום מאנגלית) "מדיטציה וחירות תודעתית: ההגנה על התודעה מפלישות טכנולוגיות".

המחבר מנסה לטעון שמדיטציה עשויה לסייע לנו לשמור על האוטונומיה שלנו בפני סוגים חדשים של טכנולוגיה, בראשן הסמארטפון. אם בעבר, במסורות רוחניות במזרח הרחוק, תרגול מדיטציה היה אמור לשחרר את האדם ממעגל המוות והלידה מחדש, היום נסתפק בשחרור מההתמכרות לצורך לבהות במסך.

אחד החלקים המשמחים ביותר עבורי בספרו החדש של מיכה גודמן — מהפכת הקשב: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון (דביר) — חושף את העובדה שגודמן החל לתרגל מדיטציה. גודמן כותב שחבר אמר לו שהוא לא יצליח להבין את טבעה האמיתי של תשומת הלב מבלי לתרגל מדיטציה. בעקבות זאת החל גודמן לתרגל מדיטציית מיינדפולנס, והוא מעיד שהתרגול לא רק עזר לו להבין את נושא הספר, אלא שינה לטובה את חייו.

גודמן מבין שאנחנו כלל לא שולטים על התודעה שלנו – זו בדרך כלל התובנה הראשונה מתרגול מיינדפולנס. הוא כותב כי "מכל סוגי הבורות שאנשים משכילים סובלים מהם, הבורות ביחס לטבע תשומת הלב האנושית היא הגדולה ביותר. ומכל סוגי האשליות שאנשים שפויים סובלים מהם, האשליה שאנו שולטים בתודעה שלנו היא המשפיעה מכולן."

משפיעה לרעה כמובן. ספרו של גודמן (ג"נ: גודמן קשור למכון הרטמן, כמוני, והמלצה של גודמן מופיעה על כריכת ספרי החדש) מנסה לבאר כיצד שילוב של גורמים שקשורים כולם לטכנולוגיה החדשה ולמהפכת האינטרנט מביא לכך שחיינו מתאפיינים בקשב קטן יותר ואומללות גדולה יותר.

שלא כמו ספריו הקודמים של גודמן, הספר הזה לא עוסק ברעיונות גדולים, אלא באמצעים שמתקשרים רעיונות גדולים (וקטנים). לא במסר, אלא במדיום. זאת כמובן מתוך ההבנה שהוריש לנו מרשל מקלוהן, שהמדיום קובע את המסר. זו גם טענתו של גודמן לגבי הטכנולוגיה החדשה.

הוא מסכם שלוש "עסקאות" ששינו את חיינו: יש לנו יותר ידע, אבל פחות יכולת להקדיש תשומת לב; אנחנו יותר זמינים, אבל פחות קשובים, יש לנו יותר קשרים, אבל פחות יכולת להיקשר.

כתוצאה מהעסקאות הללו חיי הנפש שלנו שטחיים יותר, אנחנו אמפתיים פחות, ואנחנו בודדים יותר. אנחנו סובלים מחרדת סטטוס, מהפחד המתמיד שאנחנו "מפסידים" משהו, מהניסיון המייגע לבנות לעצמנו תדמית רשת נוצצת, מהקנאה באחרים שמצליחים, מהחשש המתמשך שפרטים אישיים על חיינו יפורסמו, מהמודעות העצמית המביכה שגוררת הידיעה שאנחנו מצולמים נון-סטופ באירועים. אבל בעיקר, מכיוון שהאושר שלנו תלוי ביכולת שלנו לפתח אינטימיות ותשומת לב, המהפכה האינטרנטית פוגעת ביכולת שלנו להיות מאושרים.

גודמן מתרכז בעיקר באופן שבו הטכנולוגיה החדשה משפיעה על חיי הנפש שלנו, פחות בצורה שבה היא מעוותת את המרחב הציבורי ("רשות הרבים היא בבעלות של יחידים", כדבריו > ענקי הטכנולוגיה רוצים וסוחרים בתשומת הלב שלנו > תשומת הלב שלנו נמשכת לשקר עסיסי יותר מאשר לאמת בנאלית > האלגוריתמים הנסתרים של פייסבוק ויו-טיוב מכוונים אותנו אל תיאוריות קונספירציה, ותפיסות גזעניות ואנטישמיות).

גודמן פחות מחדש ויותר מסכם, אולם כשרונו בהנהרת רעיונות, אריזתם, המתקתם והנגשתם הוא ללא תחרות. בספר קצר ובהיר הוא חושף את הבעיות העקרוניות שמציבה בפנינו המציאות הדיגיטלית החדשה ועושה זאת בצורה נהדרת.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לניסיון להציע פתרונות למצב, והוא מצליח לעשות זאת בלי להשתמש במילה "שבת" ולו פעם אחת. גודמן מבקש להביא לשנוי תרבותי: העדפת קשב על זמינות. הורה טוב, הוא כותב, הוא הורה שמכבה את הטלפון שלו כשהוא עם ילדיו.

הוא ממליץ על מיסוד יחידות זמן ומרחב שיהיו נטולות סמארטפון ורשת – שעה ביום, חצי יום בשבוע, חדר בבית, אזורים ללא קליטה כפי שיש אזורים ללא עישון. ברגע שאנחנו מבינים איזה נזק עושה לנו הזמינות התמידית, אנחנו מבינים עד כמה זה נדרש.

אולם גודמן לא מספק בכך. הוא גורס שיש לגייס את הטכנולוגיה כדי להתמודד עם הטכנולוגיה. אפליקציות שמרסנות את השימוש שלנו באפליקציות. כמו אלה שמזהות תנועה מהירה – של רכב – ומנטרלות את היכולת לקבל ולשלוח סמסים. כמו אלגוריתם שמזמן לנו מסרים ודעות שלא מחמיאים אלא דווקא כאלה שהפוכים מהעמדות שלנו.

אני הייתי מוסיף: כדאי שתעשו גם מדיטציה.

וויליאם ג'יימס כתב ש"מה שאנחנו מכנים ה'חוויות' שלנו נקבע כמעט לחלוטין על ידי דפוסי תשומת הלב שלנו". כשדפוסי תשומת הלב שלנו תזזיתיים, אובססיבים, אגרסיבים, שטחיים ולא ממוקדים – כך גם החוויות שלנו. הספר החדש של גודמן מבהיר עד כמה זה נכון ועד כמה זה מסוכן. בהינתן שכל ספר של גודמן הוא רב מכר, גודמן עושה כאן שירות חשוב מאוד לציבור בישראלי.

על 'חזרה בלי תשובה' מאת מיכה גודמן

מבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.

 

אתחיל בשורה התחתונה: לדעתי זה ספרו החשוב ביותר של מיכה גודמן. ב'חזרה בלי תשובה' גודמן עורך לפנינו שולחן שאינו רק אינטלקטואלי אלא חברתי, ומצליח לנסח (בדרכו הגודמנית ההיפר-רהוטה כמובן) אלטרנטיבות חיוניות לדפוסים מוכרים ולא פוריים של חילוניות ודתיות. גודמן כותב על החילוניות ועל האורתודוקסיה הישראלית, מנתח את פגמיהן ומציע דרכים להגשים את הדרכים האלה באופנים בריאים יותר. והוא עושה זאת היטב.

 

צורת המהלך בספר חשובה: הטיעונים שמעלה גודמן נשענים על ההיגיון הפנימי של הדרכים שהוא כותב עליהן. החילוניות מנותחת על פי הנחות המוצא שלה (אוטונומיה, סמכות התבונה, חשדנות כלפי המסורת והממסד הדתי וכו') ואילו האורתודוקסיה על פי שלה (סמכות המסורת, רצון לשמר זהות קולקטיבית עבור הדור הבא, פקפוק בהכרזות וערכים של "קידמה" וכו'). גודמן מצליח להציע אלטרנטיבות לתפיסות הרווחות בישראל באשר לשתי אלה מתוך המסגרות הספציפיות שלהן.

 

הספר פונה אל האנשים שבנתח הרחב והאמצעי של החברה היהודית בישראל. לא החרדים הקיצונים, שסגורים בעולם משלהם ומוותרים מראש על שיג ושיח עם המודרנה, ולא אל האתאיסטים הלוחמניים שרואים בכל רמז של מסורת מאובן של טמטום. הוא מזהה את הדילמות של אותו מרכז: מהצד החילוני, מחד רצון בזהות עמוקה והימנעות ממסגרת תרבותית דלילה, מאידך פחד מצמצום החירות על ידי המסורת. מהצד הדתי, מחד צרימות קשות בין המוסר והידע המודרני למוסר והידע המסורתי, מצד שני חוסר רצון לוותר על הזהות, על המשמעות ועל הבית.

 

במקרה הראשון גודמן מנסה להראות שהדיכוטומיה בין חירות והמשכיות היא כוזבת. אפשר להיות בקשר עם המסורת וליהנות מהחירות החילונית. הוא מציג דגמים של חילוניות אשר מקיימים קשר כזה, בין אם תרבותי (רוח העם במקום רוח הקודש), רוחני (דתיות אינדיבידואלית) או אף הלכתי (על פי דרכו של ביאליק).

 

באשר לאורתודוקסיה, גודמן מנסה להראות שאחיזה קפוצה במסורת היא עצמה אנטי-מסורתית, שההלכה תמיד היתה בתנועה ושתופעות חרד"ליות (וחרדיות) מסכנות את המסורת, לא ממשיכות אותה. הוא קורא לנצל את היות היהודים במדינה ישראל, מוגנים מאי פעם באשר לזהותם, על מנת לעדכן את המסורת ו"להוציא את היהדות מהגלות". דרך אחת לעשות זאת, לטענתו, היא למקם את המוסר מעל לפולחן. גודמן גם מציע לאמץ את הדגם ההלכתי הספרדי בו שוללים את הציווי "חדש אסור מן התורה" (הרב בן ציון עוזיאל) ומדגישים את גמישותה של ההלכה (הרב דוד חיים הלוי).

 

שתי ביקורות כבר פורסמו על הספר, של אריאל הורוביץ ב'מקור ראשון' ושל יותם פלדמן ב'הארץ'. לביקורת האחרונה לא אתייחס מפני שלדעתי היא פספסה את הספר, בלשון עדינה. הורוביץ מעלה כמה נקודות טובות, העיקרית שבהן שחלק גדול, אולי רוב הציבור היהודי בישראל, ממילא מסורתי. הוא לא זקוק לגודמן. זה נכון, אבל יש רבים שאינם, וגם מי שמצא דרך משלו יכול להשכר מניסוח חד שלה.

 

שנית, מה עם הציבור הציוני דתי? אצלו המסורתיות, כפי שכתב מזמן יאיר שלג, מוכחשת, ויש נטייה להקצנה מתוך אמונה שקיפאון ואדיקות יתר הן סממנים של דתיות "אמיתית". אנשים שלכל דבר ועניין אינם נאמנים למסגרת האורתודוקסית ממשיכים לעשות כאילו במקום להודות שזה לא בשבילם. גודמן מנסח לגיטימציה לאופציה שונה.

 

גודמן כותב תפוצ'יפס טקסטואלי. המשפטים קצרים, מהירים, פריכים. קשה להפסיק לקרוא אותו ומפתה לנשנש עוד ועוד. אפשר להבין את הפופולריות העצומה של ספריו. אמנם, זה בא על חשבון מרכיבי תזונה חיוניים ויש כאן גם שטחיות מסויימת. זה חלק מהדיל וצריך להכיר בכך. אבל התמורה גדולה: ספר מהנה ומספק שיכול לפנות להמונים, קול חשוב והצעות חיוניות שיכולים לצאת למרחב השוק ולהישמע.

 

כאמור, זהו ספרו החשוב ביותר של גודמן לדעתי. זה גם ספרו האישי ביותר, כפי שהוא כותב בעצמו. גודמן כותב בעצם על הדילמות שלו, על הקריעות שבנפשו בין מסורת וקידמה, בין דת לחילוניות. מה שמתקבל הוא כתב הגנה יפיפה על דרך אמצע (יש לו קטע עם הרמב"ם) שמצליחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה. כולי תקווה שיקראו את הספר לא פחות אנשים מאשר קראו את רבי המכר שלו בעבר.

מיכה גודמן על התחדשות דתית

המאמר האחרון של מיכה גודמן במוסף 'שבת' של מקור ראשון, והחלק האחרון בקריאה שלו להתחדשות. מאמר יפה מאוד בו הוא עומד על כמה מכשלי המסורת כמו גם כשלי החברה המערבית בזמן הזה, ומזמין מבט אל נקודת המפגש הנוצרת בין מעגלים שונים שהיו פעם מרוחקים. הנה פסקה יפה:

 

הדתיים עסוקים במידת הלגיטימציה ליצירת שינויים בהלכה, ואילו החילוניות המתחדשת הנענית לקריאתו של ביאליק לא עוסקת בשינויים בהלכה הקדומה, אלא בעיצובה של הלכה חדשה. שני הצדדים מגיעים לשיחה על ההלכה עם חששות, והחששות הם הפוכים. הדתיים חוששים מאוד ששינויים בהלכה מערערים את הסמכות של המסורת. החילונים חוששים מאוד שחידוש ההלכה מעניק סמכות למסורת. החששות הללו הם חששות זהותיים: הדתיים מפחדים ששינויים בהלכה יערערו את הדתיות שלהם וחילונים מפחדים שחידוש ההלכה יערער את החילוניות שלהם.

 

גודמן מזהה את הפכיתם של הגבולות בין המגזרים לנזילים, ומיטיב לנסח את המניעים השונים שיש לקצוות משני הצדדים להיפגש. אין כאן פשוט גלישה לכדי התמזגות, אלא רצון לתיקון פנימי שמגיע מנקודות שונות. גודמן: "לעומת האדם הדתי ששואל כיצד להתאים את המסורת למודרניות, האדם החילוני שואל כיצד להשתמש במסורת כדי להתגונן מפני המודרניות." גודמן מקווה שמה שייוצר מהמפגש יהיה זרם מרכזי בעל יכולת לתיקון חברתי כללי. בכל מקרה אפשר להבין ממאמרו שההתפתחויות הנוכחיות בחברה הישראלית אינן פשוט שחזור של משהו שהיה, אלא יצירה של משהו חדש, וזו תובנה חשובה.

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.