איילת הופמן ליבסון על פנימיות וכוונה אצל חז"ל

די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים.

 

גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.

 

דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.

 

במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.

 

הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.

 

המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).

 

כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).

 

העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!

 

אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.

 

כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.

 

אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).

 

ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)

 

כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.

ביטי רואי: גלות השכינה כאפשרות לקדושה בגלות

בספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.

 

'תיקוני זוהר' הוא מעין תוספת לספר הזוהר שנכתבה בין סוף המאה ה-13 לתחילת המאה ה-14 בספרד, על ידי מחבר(ים) אנונימי(ים). מחבר(י) הספר חלק על מחבר(יו) של ספר הזוהר, והציע פרשנויות משלו למגוון סוגיות, במרכזן דמות השכינה.

 

בניגוד לגוף הזוהר עצמו, ולחיבורים קבליים אחרים רבים, השכינה עבור בעל תיקוני הזוהר אינה נחותה, נלווית או תחתונה לשאר הספירות, אלא היא עיקרית ואף פוטנציאלית עליונה להן. למרות שהשכינה בגלות יחד עם בני ישראל, ועל כן חלשה ומסכנה, היא מושלמת ויפיפיה, ועל המקובל לעזור לה לקום מהריסותיה. בעל תיקוני הזוהר גם מייצג אותה כישות חיה ופרסונלית, שאפשר לקשור עימה קשר.

 

רואי מראה כיצד מיתוס גלות השכינה זוכה אצל בעל תיקוני הזוהר להרחבה והעמקה. אולם בניגוד לנראטיב הרגיל, שבו השכינה דואגת כאימה לבניה, כאן הבנים אמורים לדאוג לאם. הציווי הוא לנדוד ולגלות יחד עם השכינה. על ידי כך עורך בעל תיקוני הזוהר מהפך דרמטי: הוא הופך את הגלות למרחב של קדושה. במקום להתייסר על חורבן המקדש וגלות השכינה הופכת העבודה התיאורגית מול השכינה בגלות למוקד עיקרי של פולחן:

הצבת החיים עם השכינה כתחליף למקות הקדוש, כפי שעולה מדרשותיו, נושאת עימה גם תחליף לפעילות הריטואלית. העבודה הדתית נתפסת עתה כהתקת עבודת המקדש מן המרחב הפיזי שחרב אל המרחב החדש, ומסייעת בהפניית העבודה התיאורגית אל השכינה שאותה שאותה בעל התיקונים אמור לבסס. (עמ' 224)

 

והנה חכמת הקבלה כאפשרות לגמישות דתית, לויתור על שטח קונקרטי לטובת פעולה במרחב מיתי.

 

והשבוע מממש התבשרנו שהספר נבחר כחתן פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ז. טרם קראתי את כל הספר, אולם בהחלט נראה שהוא מרים תרומה מכובדת מאוד למחקר הקבלה.

האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.

 

הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.

 

הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"

 

בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.

 

בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).

 

לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.

 

בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.

 

באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.

 

תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.

אנקדוטה היסטורית על טרור יהודי

לאחרונה יצא הספר 'אבני דרך' המוקדש לצבי יקותיאל עם פרישתו מניהול מרכז זלמן שזר. יקותיאל יזם במרכז מפעלים רבים, ותחת ניהולו הפך אותו גם להוצאת ספרים חשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית (זה התחום לו מוקדש המרכז כולו). בהתאם לכך, בספר, בעריכת הפרופסורים עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן, מקובצים מאמרים רבים המתמקדים בנקודות היסטוריות שונות בדברי ימי ישראל. אביא כאן כמה מילים על מאמר אחד, מאת פרופ' מנחם פרידמן, שעוסק במחתרת חרדית שפעלה ערב קום המדינה.

פרידמן מספר במאמרו על המחתרת אל"י (ארגון לוחמי יהדות), שבשנים 1946-7 נאבקה לשמירה על צביון יהודי-הלכתי בין היהודים בירושלים. לצורך כך הם התנכלו, לעיתים באלימות, לנשים יהודיות שנראו מבלות עם חיילים בריטים וניסו כמה פעמים להצית בתי קפה שהיו פתוחים בשבת. כך למשל, הם הציתו את ביתן של אם ובת שיצאו עם בריטים והציתו את קפה "אמפייר" שפעל בשבת ליד כיכר ציון והיה מהפופולריים ביותר בירושלים.

חברי הארגון היו ברובם חרדים, אבל לא זכו לכל תמיכה מצד החברה החרדית, כולל מצד נטורי קרתא, על אף שרבים במשטרה חשדו שנטורי קרתא הם שעומדים מאחורי המעשים. חלק מהם היו חברים גם באצ"ל ובלח"י, אולם גם ארגונים אלה לא הסכימו לשתף פעולה עם אל"י. על פי פרידמן בדוחות ארגוני הביטחון אפשר למצוא דגש על מעמדם המרכזי של "יוצאי עדות המזרח" בארגון.

בין חברי הארגון היו הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, אז תלמיד בישיבת מרכז הרב ולימים הרב הראשי של חיפה; ומרדכי אליהו, אז תלמיד ישיבה, אחרי קום המדינה חבר בעוד מחתרת, 'ברית הקנאים', שביקשה להקים מדינת הלכה ותכננה להשליך פצצת עשן למליאת הכנסת, ולימים הרב הראשי לישראל.

בעיני אלוהים ואדם: האדם המאמין ומחקר המקרא

הספר הזה הוא קודם כל אמיץ. לבד מזה הוא חיוני, ולבסוף, לפחות על פי מה שהספקתי לקרוא, הוא טוב. מדובר בטיפול מקיף ראשון של הציבור הציוני דתי בישראל במחקר המקרא. כמו אותו פיל מטאפורי באמצע החדר, מחקר המקרא הוא אותו סוד גדול – אבל ידוע לכל – שאסור לדבר עליו בחברה הדתית (כלומר, לבד מלומר שהוא מופרך מיסודו, משה אמת ותורתו אמת). ככה נראה טאבו.

והנה הספר הזה, הערוך וכתוב על ידי אנשי רוח ורבנים ציונים-דתיים, מעז לגעת בטאבו ולשים את הדברים על השולחן: יש מחקר מקרא, יש לו תובנות מעניינות שאי אפשר להתעלם מהם, יש צורך להפנות מבט ישיר – וישר – אל הממצאים ולדון בהם.

הספר, שנערך על ידי הרב יהודה ברנדס, ד"ר טובה גנזל וד"ר חיותה דויטש​, מביא שלל מאמרים על ההתמודדות עם מחקר המקרא מאקדמאים ורבנים (תמר רוס, יובל שרלו, חננאל מאק, עמית קולא, אביה הכהן, ‎יעקב מדן​, חגי משגב ועוד) ועוסק במגוון נושאים, ביניהם מעמדה של ההתגלות בהר סיני, המוסר המקראי, וההקשר ההיסטורי של המקרא.

עוד לפני המאמרים השונים מובאת אסופת מקורות הפורשת בפני הקורא את ההתייחסויות השונות של חכמים ורבנים מהעבר, שכולן מערערות על המובן מאליו שהתרגלנו אליו. הנה למשל ציטוט מאת רש"י: "דמתחילה נכתבה מגילת בראשית, והדר מגילת נח, והדר מגילת אברהם" – דהיינו התורה לא ניתנה כולה למשה על הר סיני, אלא נכתבה כבר מגילות מגילות קודם. הנה עוד ציטוט מפי הרב אליהו בן אמוזג על אותו עניין: "שקודם משה היו ספרים או מגלות, וסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם, ומהם לוקטו ספרי התורה." מסתבר שפעם היה יכול רב לומר את זה בברור.

האסופה מלאה בעוד ציטוטים רבים, חלקם מדהימים ממש, של אושיות "תורניות" בהחלט שלא חשבו שחובה להאמין שכל התורה כולה ניתנה קומפלט בהר סיני.

כפי ש אריאל סרי-לוי​ כתב בביקורתו המצויינת על הספר במוסף 'ספרים' של הארץ (בתגובות):

[הספר] למעשה מכשיר את "ביקורת המקרא" לבוא בקהל. מאמרים של רבנים רבי השפעה, המחזיקים בתפקידי מפתח במוסדות החינוך ובדעת הקהל של הציונות הדתית, כמו יהודה ברנדס, יובל שרלו ויעקב מדן, שזורים כאן במאמרים של חוקרי מקרא ממוסדות אקדמיים. מה שהיה עד כה נחלתם של יודעי דבר בלבד נעשה כאן רשמי. במובן הזה, הספר עתיד להשפיע גם על מי שכלל לא יקרא בו: עצם פרסומו הוא בבחינת גילוי דעת, האומר שיש דרך ליישב בין חקר המקרא לבין הנאמנות לתורה.

קשה לי להבין איך אדם בעל יושר אינטלקטואלי בסיסי יכול לפסול את כל תגליות מחקר המקרא. אפשר אולי לערער על אסכולה כזאת או אחרת, אבל להתעלם באופן קטגורי מהגילויים מאירי העיניים, הפילולוגים והארכיאולוגים, משול לדעתי לעיוורון מרצון. הספר הזה, על כן, הוא כמשב רוח רענן. לעורכים ולכותבים מגיע ישר כוח גדול.

מה איננו מעזים לחקור?

בגליונו האחרון ביקש מגזין אודיסאה מקבוצה של חוקרים ויוצרים לענות על השאלה: מה איננו מעזים לחקור? הנה התשובה שלי.

הדתות הגדולות בעולם ב-2050

מכון Pew משחרר מחקר על מספר ושיעור בני הדתות השונות בעולם עד 2050. על פי המחקר מספר המוסלמים בעולם עולה במהירות גדולה יותר ממספר הנוצרים, ועד 2050 הוא כמעט ישתווה למספר הנוצרים – מ-1.6 מיליארד היום ל-2.76 מיליארד אז, כאשר מספר הנוצרים ב-2050 יעמוד על 2.92 מיליארד. אם המגמה הזאת תמשיך ב-2070 מספר המוסלמים בעולם ישתווה למספר הנוצרים.

ב-1996 חזה איש מדעי המדינה סמואל האנטינגטון בספרו The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order שעד 2020 מספר המוסלמים בעולם יהיה גדול ממספר הנוצרים. היום אנחנו יודעים שזו היתה תחזית מוטעית לחלוטין.

ב-2002 חזה ההיסטוריון פיליפ ג'נקינס בספרו The Next Christendom: The Rise of Global Christianity שב-2050 עדיים יהיו שלושה נוצרים על כל שני מוסלמים. על פי התחזית של Pew זו גם טעות.

ב-2011 חזה הכלכלן דניאל גולדמן ("שפנגלר") בספרו How Civilizations Die And Why Islam Is Dying Too שהאסלאם הוא תרבות מנוונת ששוקעת ונעלמת מבחינה דמוגרפית. כמובן, כל פי המחקר של Pew זו שטות מוחלטת.

מה כל זה אומר? זה אומר שתחזיות דמוגרפיות, גם כשהן נעשות בידי אנשי מקצוע ולא תיאולוגים חובבים כגולדמן, הן עניין חמקמק ובוגדני, שבחלק גדול מהמקרים מצליח להפתיע ולהטעות. קצת כמו תחזית מזג האוויר, גם כאן יש אינספור משתנים שקשה לחזות מראש – ודאי עשרות שנים מראש. אבל מי שרוצה לקחת את Pew, שהם בוודאי רציניים, כמילה האחרונה בסיפור, שיידע שיש לנו עוד 55 שנה לשוויון בין שתי הדתות הגדולות בעולם.

ומה לגבי היהודים? אותו מחקר מציין שעד 2050 נגדל מקצת פחות מ-14 מיליון היום לקצת מעל 16 מיליון. ספציפית בארה"ב יהודים יחדלו להיות הקבוצה הדתית הלא-נוצרית הגדולה ביותר, ואת מקומם יתפסו המוסלמים. מעניין אם הם יקימו לובי לקידום האינטרסים שלהם.

גרשם שלום בין ברלין לירושלים

הגיע לידי ספר חדש על גרשם שלום, שנראה מרתק. "מברלין לירושלים ובחזרה" (כרמל) מתכתב עם הביוגרפיה של שלום, "מברלין לירושלים", ומציע ששלום לעולם לא התנתק ממולדתו, וככל שעברו ימיו אף "עבר תהליך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו", כלשון אחורי הכריכה. הספר הוא הרחבה של מחקר הדוקטורט של נועם זדוף, אורכו קרוב לחמש מאות עמודים, והוא כולל חומר ארכיוני שטרם נחשף.

את עיניי שבו מיד הפרקים העוסקים במפגשי "אראנוס" (Eranos) המפורסמים. אלו מפגשים שהחלו ב-1933 בשוויץ, וכללו את גדולי חוקריהדת בעולם. הם מזוהים מאוד עם קארל יונג, אבל כללו ענקים כד.ט. סוזוקי, פאול טיליך, מירצ'ה אליאדה, ועוד ועוד. בקיצור, מפגש פסגה (וחלום רטוב) של כל המי ומי בחקר הדתות. וכמובן, גם את שלום, כחוקר הקבלה והמסורת המיסטית היהודית הבכיר הוזמן.

להלן קטע נהדר ובו ציטוט גלוי לב של שלום. שלום למעשה מודה כאן שהעניין שלו, כמו של רבים אחרים שם, אינו מחקרי גרידא. שהם מתעניינים בדת מהכיוון ה… דתי. למעשה, עבורם המחקר הוא צורה מודרנית של דתיות, של דרך רוחנית. בחינת הדת או המסורת המיסטית בכלים הרציונלים-נטורליסטים היא עבורם דרך להשוות בין דתות, לזקק את המהות הנעלמת שביניהן, ועל ידי כך להבין טוב יותר מהי "דת", מהי "רוחניות", מהי "האמת" על האלוהים, היקום וכל השאר.

וסוד גלוי למדי הוא שחוקרי דת רבים, גם כיום, מתעניינים במושא מחקרם יותר מאשר בעניין אקדמי גרידא. ראו איך שלום מנסה לתאר את המבצע העדין הזה.

ישו היה נשוי. שוב.

כמו שלג בירושלים, אחת לכמה שנים מישהו קם וטוען שישו היה נשוי, ואלמלא האירועים האלימים בסביבתנו הייתם בוודאי שמים לב שאנחנו שוב במעין אקלים שכזה. מצד אחד, שוב גילוי (כלומר, "גילוי") של שמחה יעקובוביץ', במאי סרטים דוקומנטרים, שלכאורה פיענח איזה טקסט ארמי שפירושו הסודי מגלה שלישו היתה אישה וילדים, ופרסם על זה ספר תחת הכותרת “The Lost Gospel”. וכמה בשורות אבודות שכבר עברנו בחיים הקצרים שלנו.

מצד שני, ה-Atlantic מפרסם בגליונו האחרון מאמר ארוך על הפפירוס הכתוב קופטית שהציגה לפני שנתיים החוקרת המכובדת קרן קינג, ואשר לפני חצי שנה אושר בבדיקות מעבדה שהוא אכן עתיק (כתבתי על זה כאן). בפפירוס המקוטע נראית שורה ובה ישו אומר "אשתי". כמובן שגם אם כך כתוב באיזה פפירוס מלפני 1500 שנה זה עוד לא אומר שזאת האמת ההיסטורית, אבל זה עדות שלפחות נוצרים מסויימים סברו כך. המאמר באנטלנטיק מסביר למה למרות בדיקות המעבדה יש קונצנזוס בעולם המחקר שהפפירוס מזוייף (בקצרה, המילים והמשפטים בו יותר מדי דומים לאלו שבפפירוסים אחרים, מה שמעלה חדש להעתקה).

מצד שלישי, החוקר ג'יימס טבור פרסם טקסט קצר בהאפינגטון-פוסט, ועוד כמה טקסטים לא קצרים בבלוגו, שבהם הוא מסביר למה הוא השתכנע שלישו היתה אשה, כלומר שהיה נשוי. לא קראתי את רשימות הבלוג, אבל הרשימה בהאפינגטון פוסט מביאה את הטענות הרציניות ביותר ששמעתי לעניין. טודור לא מסתמך על פפירוסים אפוקריפים או ספרים עתיקים בארמית, אלא מנתח את הברית החדשה עצמה ומעלה שאלות על סבירותם של סצנות וטקסטים בה. למשל, הוא מזכיר שפאולוס המליץ לא להתחתן, ושפאולוס מצביע על עצמו כדוגמא למי שבחר היטב ונשאר רווק, אבל באופן מוזר לא מזכיר באותה נשימה ולמען אותו טיעון את ישו. וראו עוד טיעונים שם.

כמובן, כל עיסוק בחיי המין של ישו נשמע כמו שידור חוזר ולא מוצלח של הספר/סרט 'צופן דה-וינצ'י, מה עוד שגם השידור הראשון היה חלש. תמיד כיף ללעוג לכנסייה ועוד לעשות בדרך הון תועפות, וזה ודאי אינטרס של רבים. העובדה שישו היה נשוי גם מפריעה להשערה המעניינת שהוא היה בכלל הומו, השערה שגם למענה ניתן למצוא עדויות טקסטואליות מענינות (כפי שעשה תאודור ג'נינגס בספרו The Man Jesus Loved). אבל… מי יודע. רק אלוהים ומריה מגדלה.