היום ל"ג בעומר, ואין מועד מתאים יותר מאשר להמליץ על ספר חדש שהוא מבוא מקורי ומצויין לספר הזוהר.
'בדרך עץ החיים' של מלילה הלנר-אשד ושל עמרי שאשא (ידיעות ספרים) הוא מבוא מקיף לזוהר, שעל פי המסורת נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי במאה השניה לספירה, ועל פי המחקר החל להתגבש במאה ה-13, עם חלקים שנוספים לו בהמשך.
הזוהר הוא יצירה מרהיבה של מדרש פואטי אשר דרך עלילותיהם של רשב"י וחבורתו חושף את שני סודות הקבלה, חכמת הנסתר הרשמית של המסורת היהודית: את המבנה המורכב, הדינמי והפגום של העולמות האלוהיים; ואת הדרך שבה אנחנו כאן יכולים להשפיע ולתקן את אותם עולמות, על מנת להביא בסופו של דבר את הגאולה השלמה.
יש כמובן כבר ספרי מבוא לזוהר, גם כאלה שנכתבו לאחרונה כמו זה של הרב פרופ' אברהם יצחק (ארתור) גרין או זה של פרופ' דניאל מט (שגם תרגם את הזוהר כולו לאנגלית).
המיוחד בספר של הלנר-אשד ושל שאשא הוא שהוא נכתב במקור בעברית, ובהמשך לכך שהוא מרבה להביא ציטוטים מהזוהר, פעם בארמית זוהרית, ומיד ליד תרגום לעברית. בכך הוא מאפשר מגע ישיר ובלתי-אמצעי עם הטקסט הזוהרי עצמו ועם מקבילו העברי, דבר שלטעמי הוא יקר מפז.
הנה למשל, ככה זה נראה (נקרא קצת זוהר ביום הילולת רשב"י):
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, דְּנָטַל רשׁוּ בְּקַדְמֵיתָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּמַאן דְּמִתְחַבֵּר בְּאִנְתְּתֵהּ בָּעֵי לְמִפְגַּע לָהּ וּלְבַסְּמָא לָהּ בְּמָלִין, וְאִי לָאו לָא יָבִית לְגַבָּהּ, בְּגִין דִּיהֵא רֵעוּתָא דִּלְהוֹן כַּחֲדָא בִּדְלָא אִנִּיסוּ. (זוהר, חלק א, מט)
והתרגום:
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם (בראשית כח, יא), שנטל רשות בראשונה. מכאן למדנו שמי שמתחבר עם אשתו, צריך לפייס אותה ולהמתיק לה בדברים, ואם לא, לא ישכב אצלה, כדי שיהיה רצונם אחד לא אונס.
כן, הזוהר, כמו הקבלה בכלל, הוא מיני מאוד. כוחותיו השונים של האל מזדווגים ביניהם, ואם כך מתרחש למעלה, ודאי שכך גם אמור להתרחש כאן למטה, בינינו. בריאת האדם בצלם פירושה, על פי הזוהר, ש
כל דיוקנאות של הסודות העליונים של העולם העליון, וכל דיוקנאות של הסודות התחתונים של העולם התחתון, הכל נחקק בבן האדם העומד בצלם אלוהים. (זוהר, חלק ב', עה)
האדם הוא "עולם קטן", מיקרוקוסמוס שמקביל וקשור למקרוקוסמוס היקומי-אלוהי. על כן כל מעשי האדם משפיעים על שלמות האל, והרי כך בכלל יכול האדם להתיימר לפעול למען תיקון העולם – ותיקון האלוהות.
והאדם, הוא ישות שלמה, גוף, נפש ונשמה. מיניותו חשובה מפני שרק פעולה שלמה, עם כלל ישותו, יכולה להביא להשתלמותו של האל על כלל ישותו והוויתו.
החכמה שנצרכת לו לאדם: אחת, להתבונן על סוד קונו. ואחת, לדעת את גופו, ולהיוודע מי הוא… ואחת, לדעת ולהתבונן בסודות נשמתו: מי היא נפש זו שבתוכו? …ואחת, להסתכל בעולם הזה ולדעת את העולם שהוא בו, ועל מה נתקן. (זוהר חדש, ע, ט"ד)
איזה יופי.
די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים. 
בספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.
מינים 