מחזה מיסתורין

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.