מחאה חברתית

תגובה לאכזבה – המחאה החברתית וגוש אמונים

בשיא המחאה החברתית נערך ערב בכיכר הסוס בירושלים בהשתתפות הרבנים בני לאו ויובל שרלו, מהבודדים בציונות הדתית שתמכו בה. אני זוכר את מילותיו של שרלו. הוא השווה את התנופה של המחאה לזו של גוש אמונים, שם הוא היה צעיר ונמרץ, ואמר דבר מעניין: היזהרו מהאכזבה. כי האכזבה בו תבוא. אין אידיאל שמתממש בשלמותו במציאות. והדרך תמיד ארוכה גם למימוש חלקי. היזהרו מהאכזבה.

צ'יקי מביא בכתבה להלן כמה אנשים שהיו מאוד פעילים במחאה ושהאכזבה ייאשה אותם. הם בדרך לירידה מהארץ. כדאי לחשוב על ההבדל בין מיואשי המחאה החברתית למיואשי גוש אמונים. לראשונים יש את האופציה לרדת מהארץ. לא רק מפני שהם מחזיקים במקצועות חופשיים וכו', אלא מפני שחלקם של האידיאלים שבשמם נלחמו גדול יותר מחלקה של מדינת ישראל בזהות שלהם. לכן בשם הראשונים הם יכולים לוותר על האחרונה. לאנשי גוש אמונים אין אפשרות כזאת, מפני שמראש ארץ ישראל ומדינת ישראל הם חלק אינטגרלי ומהותי מהאידיאלים שלהם, וממילא מהזהות שלהם.

אז מה עושים אנשי גוש אמונים כשהם מאוכזבים ומיואשים? מתחרד"לים. גם כאן הניתוק הוא מהחברה הישראלית, אבל לא דרך ירידה מהארץ, אלא דרך התכנסות אל תוך ד' אמות של הלכה, ומטאפיזיקה שלא קשורה למציאות. ובדיוק על זה כתבתי איזה מאמר קצרצר שאעלה מאוחר יותר או מחר.

היהדות כתנועת מחאה – פתיחת תערוכה

ביום שלישי השבוע אשא דברים באירוע פתיחת התערוכה קול המון, שמוקדשת לנושא המחאה הציבורית. אוצרת התערוכה היא מורן שוב. אדבר על "היהדות כתנועת מחאה". הנה הפרטים:

אנשי תנועת הערבות ("קבלה לעם") מנסים לחדור לבתי הספר

ביום שני התקיים אירוע "שולחנות עגולים" בטירת הכרמל. ממקור רציני שעסק בצד הלוגיסטי של הנושא והיה שם נודע לי שאת היוזמה קידם רם שמואלי, ושהוא איכשהו הצליח לשכנע את ראש העיר לתת לתנועת הערבות לנהל אותו. תנועת הערבות, כפי שכתבתי כאן, אינה אלא כיסוי לתנועת בני ברוך, כלומר התנועה שמנסה להפיץ את גרסתה הפופולרית לקבלת הרב אשלג.

התנועה הגיע למיצוי מסויים, וקשה לה לאחרונה לגייס חברים. כפי שאמר בעצמו ראש התנועה, הרב מיכאל לייטמן, מכיוון שמי שרצה מעצמו להצטרף לתנועת בני ברוך כבר הצטרף, יש למצוא צורה אחרת לפנות אל ההמונים שנותרו, וזו הדרך שהם מצאו. במילים אחרות, בני ברוך רוכבים על גל המחאה החברתית כדי להפיץ את רעיונותיהם.

כל זה כמובן בסדר גמור. לכל אחד, מיותר לציין, מותר לנסות להפיץ את רעיונותיו. אז מה הבעיה? הבעיה היא שהם מסתירים את זהותם האמיתית. על פי העדות שקיבלתי ראש העיר, רם שמואלי ורוב משתתפי האירוע כלל לא ידעו שהם עובדים עם חברי בני ברוך, שמטרתם בין השאר לעשות נפשות לגרסה שלהם לחכמת הקבלה. ועוד בעיה: הם מנסים להיכנס לבתי הספר.

כפי שנמסר לי, אנשי תנועת ערבות התערבבו בקהל היושב סביב השולחנות, ונציגיהם העלו בכל שולחן את הרעיון להנהיג "שולחנות עגולים" בבתי הספר. הנציגים, שלא הזדהו כנציגיהם (לפחות לא על פי העדות ששמעתי) ניסו לשכנע את יושבי השולחנות שזה רעיון טוב. בין אם אלה השתכנעו או לא, מכיוון שחברי התנועה גם ממונים על איסוף המסקנות מהאירוע, ברור שאלו המסקנות שיודגשו בדו"ח המסכם, שייתכן ויוגש לראש העיר בקרוב.

כלומר, בלי לגלות צדדים משמעותיים בזהותם ובכוונותיהם, עוסקים חברי תנועת הערבות בקידום האג'נדה שלהם, היום באירועי שולחנות עגולים, ומחר אולי בבתי הספר. ייתכן שבקרוב ילדינו ילמדו איך הם "כלים" ל"אור" האלוהי, ואיך עליהם להפוך מ"מקבלים" ל"משפיעים". בפעם הבאה שמציעים לכם אירוע "שולחנות עגולים", שימו לב מי מנהל אותו.

צילומסך מתוך אתר תנועת הערבות

הדור הצעיר בארה"ב פחות מזדהה דתית

כמה נתונים מעניינים התפרסמו השבוע על ידי מכון Pew הבלתי נלאה. הנה שתי טבלאות מתוך מחקר באמת ענק על פערי הדורות והשפעתם על הבחירות הקרבות:

26% מהדור שנולד לפני שנת אלפיים (דור Y, בני 20+) לא מזוהים דתית. זאת לעומת 21% של דור האיקס (היום בני 35-45 בערך), והמספרים קטנים ככל שהאנשים מבוגרים יותר.

רק 46% מהדור שלפני שנת אלפיים חושבים שהאמונה חשובה מאוד לחברה. 64% מדור האיס חושבים כך, וכו'.

כל זה מתאים מאוד למאמר הזה, שטוען שתנועת המחאה השמאלנית שצמחה בארה"ב בשבועות האחרונים היא ברובה חילונית. למרות שבארה"ב יש היסטוריה של דמויות דתיות שמובילות מאבקים חברתיים (מרטין לותר קינג הוא הדוגמא הקלאסית), לתנועת המחאה הזאת אין אופי דתי, וזאת, כך נטען במאמר, משום שהזרמים הדתיים השמאליים במצב של חוסר ארגון.

יחד עם זאת, גם אם אין דת ממוסדת, יש רוחניות, ובמאמר תמצאו תמונה של אוהל מהמחאה ובו כריות מדיטציה ומזבח מרובה אלילים. יש גם דיווח על סוכה שהקימו המוחים היהודים. כלומר, אין הזדהות עם זרם מסויים, אבל יש רוחניות אקלקטית. בדיוק כפי שהסקר של Pew מצא: הצעירים פחות מזדהים עם דתות ממוסדות. אבל יש להם מה לומר על בעיות חברתיות.

בני ברוך קופצים על עגלת המחאה

מהרגע שהמחאה הנוכחית תפסה תאוצה כלל ארצית, בערך לפני שבועיים, אני תוהה מה חושבים לעצמם אנשי "בני ברוך", אותו ארגון המבקש להביא "קבלה לעם". הרי לב לבה של תורת אשלג, אותה עיצב הארגון לכדי נראטיב רוחנו-משיחי פופולרי, היא הסולידריות החברתית שאמורה תורת הקבלה להביא לעולם, אז כולם, בהתאם לחוקי הקבלה, יתאחדו בגוף ונפש, "לב אחד כאיש אחד". והנה חבורת שנקינאים לומדי-קולנוע ומעשני-באנגים סוחפים אחריהם את מדינה עם אותו מסר – רק בלי הקבלה!

מה אם כן לעשות? לעמוד ממול ולקנא? להצטרף ולנסות לתפוס את ההנהגה? כנראה הפתרון הוא איפשהו באמצע: ב"ב הקימה את "תנועת ערבות", שאפשר היה לראות גם מול המצלמות בהפגנה במוצ"ש האחרונה. את העניין חשף לפני חנן כהן בבלוגו (וראו התגובות המעניינות שם לעניין). והנה גם ההסבר, מהבלוג של הרב לייטמן:

תנועת "הערבות" נוסדה על ידי תנועת "קבלה לעם". מטרתה היא איחוד העם, בהתאם לצו השעה, שלפיו האנושות צריכה להפוך לגוף אחד שלם ואינטגרלי. כבר היום, נושא הערבות ההדדית שעליו הצהרנו, נדון בצורה אקטיבית באמצעי התקשורת ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל הרחב.

כמובן שכל העניין גם נתפס בצבעים משיחיים, שהרי קבלה או לא, החלום בכל זאת עושה קולות של תחילת התגשמות.

התנועה לא מזדהה עם "בני ברוך" בצורה מפורשת, כנראה מכיוון שהבינו שם שזה לא יראה טוב (ובאמת, איפה היתה ה"ערבות" עד כה? האם קודם לא היו ליקויים במערך הרווחה של המדינה, דיור יקר, משכורות נמוכות?), אבל מנסה בכל זאת לקדם את האג'נדה המרכזית של הארגון, שהיא תנועה לקראת קיום אחדותי והומוגני (כאילו שגם ככה לא דביק מספיק ברוטשילד) תחת שלטון המקובלים.

ומה אם אחרי הכל יתברר שהארץ לא הפכה בדיוק לגן עדן קבלי? אני משער שההסבר יהיה שהעם לא ציית להוראות המקובלים. אם כי, האם זה לא תפקיד המקובלים להיענות בצורה מוצלחת להתעוררות של העם? והרי התעוררות ישנה…