מחקר אתנוגרפי ראשון על להב"ה

בתזמון מושלם התפרסם בדיוק עכשיו מאמר של עמיתי מהחוג למדעי הדתות באונ' תל-אביב, ארי אנגלברג, על ארגון להב"ה והמערכה שלו כנגד זוגיות ונישואים בין יהודים לערבים בישראל.

 

המאמר התפרסם ב-Journal of Israeli History and Culture, ונדמה לי שהוא המחקר האתנוגרפי הראשון על הארגון. אנגלברג מנתח את להב"ה כאחד מכמה ארגוני ימין קיצוני שצמחו בשנים האחרונות ומבטאים אתנוצנטריזם יהודי-ישראלי.

 

הוא מצביע על הבדל בין ארגוני ימין קיצוני בישראל ובאירופה: בעוד האחרונים בדרך כלל בעלי אופי חילוני, כאן האופי בדרך כלל דתי, או לפחות מסורתי. גם עולם הערכים שונה: פמיניזם וגאווה להט"בית ממש לא מקובלים.

 

להב"ה היא דוגמא מובהקת לכך. כל פי אנגלברג שלוש קבוצות אוכלוסייה נפגשות בארגון: הרוב בנוי מצעירים מזרחים-מסורתיים. אליהם מצטרפים סוגים שונים מהשוליים של העולם החרדי (על פי רוב חרדים ממוצא מזרחי, חסידי ברסלב וילדים של חוזרים בתשובה חרדים), וכן הקצוות הקיצוניים של הציונות הדתית.

 

מובן שהאופי הוא מסורתי-דתי. אנגלברג שולל את ההסברים שהעלו החוקרים שונים (בעיקר מ'הקשת הדמוקרטית המזרחית', למשל יהודה שנהב) על ימניותם של המזרחים, כאילו היא באה להבדיל אותם מהערבים בישראל ולהוכיח פטריוטיות. הוא מסתמך על כתיבתו של ניסים מזרחי כדי להדגיש שמה שמטריד את פעילי להב"ה המזרחיים הוא שבירת הגבולות בין הקבוצות האתניות, כלומר האיום לכאורה על שלמות (או "טוהר", או "כבוד") קבוצת הבית.

 

מצד שני, הפעילים החרדים והציונים-דתיים מוטרדים לא פחות מהחריגה שהם תופסים מגדרי המסורת, ובנצי גופשטיין עצמו פועל, לפחות על פי דבריו, מתוך מניעים הלכתיים. להב"ה בעצם מרוויחים אפוא, כותב אנגלברג, משני יסודות שונים שמזינים את האתנוצנטריזם הישראלי: ההגנה על היהדות כלאום במאבק, ואדיקות דתית.

 

מתוך מאמרו של אנגלברג עולה שניתן לשרטט מדרג של קבוצות שונות בימין הקיצוני הנמתח בין מניעים הלכתיים בעיקרם ללאומיים בעיקרם. למשל:

 

יד לאחים

להב"ה

לה-פמיליה

האריות של הצל

אם תרצו

ישראל שלי

 

ככל שיורדים חברי הקבוצה יותר חילונים, ציונים/לאומיים ואשכנזים. את התנאים החברתיים-תרבותיים לצמיחת הקבוצות האלה יש לחפש, טוען אנגלברג, לא רק על פי המודל של הפאשיזם האירופאי אלא לא פחות מכך בהשוואה למאבקים לאומיים ודתיים פוסט-קולוניאליים במרחב המזרח-תיכוני והאסיאתי.

ספר חדש על חילון וחילוניות

מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו ספר חדש ועמניין על תהליך החילון. מדובר באוסף של מאמרים בעריכת ד"ר יוכי פישר. בין הכותבים הפרופסורים גבריאל מוצקין, מיכאל הד, אמנון רז-קורקוצקין, יהודה שנהב, גיא בן פורת וזלי גורביץ'. את התוכן כולו ואת ההקדמה המצויינת של יוכי פישר תוכלו למצוא כאן.

 

בתמונה הבאתי ציטוט מתוך מאמרו של ד"ר אבריאל בר לבב, "החילון בקרב יהודי ארצות האסלאם". כידוע, תהליך החילון בארצות האסלאם, בשונה מבאירופה, היה מתון והדרגתי הרבה יותר, ולכן היה אפשר להגיב אליו גם ביתר מתינות. מאידך, כפי שמציין בר לבב, הוא הובא בדרך של קולוניאליזם, ומשום כך היחס ל"פירות המערב", היה גם חשדני.

 

הציטוט הוא מפי יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה הנוכחי, והרושם שלו הוא מיהודי דמשק בשנות העשרים. בר לבב מזהה כאן יהדות "מודולרית", דהיינו כזאת שלא מחייבת את עצמה לאחד מדגמי הקצה: חילון או אורתודוקסיה.

 

בר לבב מביא גם דוגמא לכך מתופעת הזונות היהודיות של דמשק מתחילת המאה העשרים. מסתבר שהיו כמעט מאתיים זונות יהודיות מצליחות למדי באותה תקופה. עם זאת הן "שמרו על מידה של אדיקות דתית", ולכן כאשר הרב יעקב דאנון איים עליהן שלא יקברו אותן בקבר ישראל רבות מהן חדלו מעיסוקן זה.

הנרטיב המזרחי החדש בישראל מאת אריה קיזל

את ספרו החדש של אריה קיזל גמעתי בתוך כמה ימים. טעים ומזין. קיזל מציג פרופיל אינטלקטואלי של אחד מהנרטיבים הנשמעים והמאתגרים ביותר בשיח הישראלי בזמן הזה, השיח המזרחי החדש מבית היוצר של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. בעצם זו מעין "עלייתו ונפילתו של", למרות שכפי שהשיח המזרחי החדש מעולם לא הצליח, אי אפשר גם לומר שהוא לגמרי נכשל.

קיזל עובר על ההיסטוריה שלו: מכתבי המייסדת, אלה שוחט, דרך תלאות הקמתה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. אל שוחט (אבל לאו דווקא אל כלל השקפתה) הצטרפו ויקי שירן, משה קריף, סמי שלום שטרית, יהודה שנהב, יוסי יונה ועוד.

כיוון שצמח מתוך המעגלים האינטלקטואלים של הפוסט-קולוניאליזם, היה חייב השיח המזרחי החדש יריב קולוניאליסטי, ומכאן יחסו לציונות כתנועה קולוניאלית שהכפיפה לא רק את הפלסטינים תחת מגפה האירופי, אלא גם את עולי ארצות האסלאם. אלה שוחט ניסחה את זה בבוטות הגדולה ביותר: "הציונות האירופית היתה תרגיל (הונאה) רב מימדים של הרס ביטחון ורצח תרבותי בעל פרופורציות עצומות אשר הצליח חלקית, בדור אחד או שניים, למחוק אלף שנות תרבות מזרחית שורשית."

ללא ספק, הקשת הביאה למרחב הציבורי בישראל שיח מזרחי חדש ומשוכלל, שיח גאה ותקיף, שלא מוכן לקבל מטרות כ"שוויון" ו"הכרה" כמספקות, אלא מערער על יסודותיה של הציונות עצמה, על מקומה של האליטה האשכנזית, מבחינה חברתית ועוד יותר מכך מבחינה מוסרית. את תולדותיו (השונות והמגוונות, גם ממנו) של השיח הזה אנחנו רואים מסביבנו גם היום, אם בקבוצת האינטלקטואלים והפעילים החברתיים שמלווה את אריה מכלוף דרעי, ואם מעל דפי מוסף 'תרבות וספרות' של עיתון הארץ.

הבעיה היא שלבד מ"שיח" לא הצליחה הקשת הדמוקרטית המזרחית לייצר זהות מזרחית יציבה. היא היתה טובה מאוד בביקורת, פחות ביצירה, עוד פחות בהצעת אלטרנטיבה. קיזל מאבחן היטב ש"הקשת לא הציגה חלופה רדיקלית ממשית אל מול פעולתו של הממסד, אלא ידעה לשחק בכלי המשחק החדשים (ליברלים) והישנים (אתנו-רפובליקניים) על מנת להשיג הישגים בספרה הציבורית."

מאיר בוזגלו היה לרגעים בקשת, אבל פרש ממנה כשהבין שהיא אנטי-ציונית ואנטי-מסורתית. הקשת, עם כל דבקותה המוצהרת במזרח, הרי הציגה מערך רעיוני חילוני ואוניבסליסטי. בוזגלו טען שדווקא "אם הקשת היתה מסורתית היא היתה יותר רדיקלית ויותר מהפכנית", ונדמה לי שהוא מאוד צודק. גם סמי סמוחה מבקר את הקשת ושואל "מהי המשמעות האידיאולוגית של התפיסה הרואה במזרחיות המצאה של הציונות? האם ניתן להסיק מכך שהמזרחים בארץ היו אובייקט נשלט, כחומר שהממסד והציונות לשו אותו כרצונם?"

הרעיון שהמזרחים הם ציונים מתוך תודעה כוזבת, מתוך שהתפתו למשחק הכוח שהפעילו עליהם הציונים האירופאים, שוללת מהם לא רק את כבודם, אלא גם את אחד מיסודות הזהות המרכזיים שלהם. מתוך שהקשת כל כך רוצה להציל זהות מזרחית פרה-קולוניאלית היא מוכנה לשלול את הזהות המזרחית הנוכחית. לכאורה החזרה לזהות "המקורית" תתאפשר רק על ידי הכחשת ומחיקת זו הנוכחית. לא פלא שלא היו לה חסידים מלבד אליטה אינטלקטואלית צרה.

בעיה נוספת, שקיזל מביא מפיו של אבי בראלי, נעוצה בעצם הביקורת של הקשת על הנראטיב ההגמוני. מצד אחד מבקרים את השיח של הנאורות ויומרותיו הליברליות, מצד שני מנסים לרמוז שהמזרחיות היא איכשהו יותר ליברלית ומתקדמת, כאילו לפני שהקולוניאליזם הרס הכל היה מעין גן עדן של שוויון ואחווה, או פשוט שהמדוכא עליון מוסרית אפריורית ובכל תחום על המדכא. "זה שמתוייג כ'פרימיטיבי' גם מבקר את עצם קיומה של הדיכוטומיה ההיררכית שבין 'קידמה' ל'פרימיטיביות' וגם טוען שהוא עצמו מתקדם יותר מהאליטה שמציגה עצמה כ'מתקדמת'."

בסופו של דבר מנתח קיזל את מצוקותיו של השיח המזרחי החדש, ומגיש לקורא גם אנליזה לקאניאנית למצבו (שלא אביא כאן). אולם הטיפול הפסיכולוגי הוא מן העניין עצמו, משום שהנרטיב המזרחי החדש הופך, על פי קיזל, ל"נרטיב טיפולי", שמיועד לשכך כאבים, לא להביא לטרנספורמציה. הוא מעודד התלכדות סביב ה"מזרחיות" (או בעיקר נגד ה"אשכנזיות"), אבל מלבד ביקורת מחד ומחמאות הדדיות מאידך אינו מייצר פריצת דרך מעבר למצב הנוכחי.

לי נדמה שהכשל העמוק ביותר בנרטיב המזרחי החדש (מלבד הכחשת הציונות והמסורתיות כיסודות זהות משמעותיים בקרב רוב של המזרחים היום), הוא הפרדוקס הפנימי שלא מאפשר לו להתקדם, דהיינו העובדה הפשוטה שהוא אינו מזרחי. ביקורת הנאורות היתה פרוייקט אירופי הרבה לפני שמישהו שמע כלל על הנאורות מחוץ לאירופה, והשיח הפוסט-קולוניאליסטי עצמו מבוסס על יסודות נאו-מרקסיסטיים ופוקולדיאנים, כולם אירופאים למשעי. לא בכדי הקשת הדמוקרטית המזרחית צמחה מתוך האקדמיה הישראלית, אותה אקדמיה שהקימה כמובן לא אחרת מאשר הציונות האשכנזית.

לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית

בינואר האחרון יצא ספר שערכה ד"ר קציעה עלון תחת הכותרת 'לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית'. אחרי ששמתי ידי על הספר והתעשרתי מתוכנו, ביקשתי מקציעה שתענה על כמה שאלות לטובת מי שלא מכיר. הנה:

תומר: מה בעצם הייחוד של הספר?

קציעה: עד עתה נחקרה המזרחיות בישראל מנקודת מבט סוציולוגית בעיקרה. הספר "לשכון בתוך מילה" מציע, לראשונה, פרספקטיבה היונקת מתוך "מדעי הרוח" – ספרות, שירה, מסות אישיות ומחקר הספרות והשירה. דבריהם של אנשי הרוח מעמיקים חדור, וחושפים בכוח ובעוצמה בלתי רגילה עצבים חשופים בחברה הישראלית. ראו למשל את המשפטים הבאים, מתוך מסתו של סמי ברדוגו: "נראה שיותר מכל תחושה אחרת, נכון לרוח הימים האלה שסובבים אותי, העצב הוא שנוכֵח בעוצמתו. אני נעצב מדי יום ביומו כי אני שואל על מקומי. הנורא הוא שהנני מובל לשאול שאלה כזו, המרכיב הטרגי הוא ששאלה זו מובאת לכדי אפשרות, והיא שמערערת בתוכי מצב קיומי. אני שנולדתי בארץ ישראל, נמצאתי למין הראשית, כפי שהיא זכורה לי, ועדיין אנוכי נמצא, באין-מקום, על כל המשתמע מכך."

תומר: הזווית הזאת יכולה לפתוח פתח למבט פוליטי שונה. איך היית קושרת את זה לבחירות האחרונות?

קציעה: נכון. התחושות הקיומיות האלו מקבלות בימים אלו פן פולטי מובהק. השתברותה של המזרחיות ב"אין מקום" במערכת הפוליטית העכשווית, פיזרה אותה "בכל מקום", מפרשת אלי אוחנה בבית היהודי עד ל"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, דרך כחלון וביבי. לכל מי שהופתע מתוצאות הבחירות – הספר הוא בבחינת ספר חובה. הערעור המזרחי על דגמי המחשבה האירופוצנטריים שכוננו את הציונות נבחן גם במאמרים של יוחאי אופנהיימר (על אחוזת דגאני לאלון חילו) ושלי ( על שירת משה סרטל).

תומר: בספר כותב עמרי בן יהודה כותב על השימוש המוגזם בחית ועין שהפך לתו התקן של ההומור הישראלי, מארץ נהדרת דרך אחד העם 101 ועד הסרט 'זוהי סדום', דולי בן חביב כותבת על הדילמות המלוות את סמי מיכאל במעמדו כאינטלקטואל מזרחי, יונית נעמן על האקדמיה הישראלית המלאה אשכנזים, עמוס נוי על המסרים הסמויים שהונחלו לדורות שלמים של ילדים ב"קופיקו", ועוד. יש כאן תמונה של הבנייה היררכית ברורה. מצד שני, התרבות המזרחית נוכחת כיום בכל פינה בישראל, מהרחוב, דרך הפוליטיקה ועד למדיה הפופולרית. איך את רואה את המצב כיום? האם אנחנו בתקופה של שינוי? האם יש מבחינתך התפתחות חיובית, או וורייציה אחרת על דפוסי עבר?

קציעה: שינוי לעולם אינו לינארי, חד וברור, גם אם לעיתים נדמה כך(: גם בענין הזה, זוהי מערכת סבוכה. ישנם אתרים של שינוי, ישנם דוברים המעידים דווקא על התחפרות בסדר הישן, התגוננות ותקיפה, ישנם אלמנטים של שחרור המנוכסים על ידי ההגמוניה, ואז לפעמים מנוכסים- חזרה (ראה למשל מאמרו של עמרי בן יהודה על החית והעין). גם פרמטר הגיל משחק כאן תפקיד. אנשים מבוגרים שהתרגלו לחשוב בדפוסי מחשבה מסוימים לא פעם מתקשים להתרגל לדפוסים חדשים. מערכות האני נשענות לפעמים על היררכיה כוחנית, וישנו קושי לוותר על הפריוילגיה הסוציולוגית. לא דומה למשל חלחול הפמינזם לאנשים שכיום הם בני 80, לאלו בני ה- 20. כמהלך הנגזר מן המחשבה הגלובאלית על הפוסט קולוניאליזם, הייתי אומרת שבגדול אנו נעים לעבר יתר אנושיות וכיבוד האחר, אולם יש מי שיאמרו שזוהי ראייה אופטימית מדי…

תומר: תודה רבה, אמן ואמן.

המועצה האזרחית המייעצת לש"ס

אפרת שני שטרית פרסמה אתמול את התמונה הזאת ונדמה לי שהיא לא זכתה למספיק תשומת לב. מדובר בפגישה הראשונה אחרי הבחירות של המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, ונידונה בה רפורמות שונות כענייני גבולות מוניציפלים ועובדי קבלן.

בלי להיכנס לסיכויים שייצא מזה משהו, עצם קיומה של פגישה בין ראש מפלגה חרדית למועצה מייעצת(!) שמורכבת גם מחילונים, ועוד יותר מכך מחילוניות, ועוד יותר מכך מאנשים ונשים שמדברים ומדברות על פמיניזם וזכויות אדם, היא ציון דרך משמעותי בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ש"ס תמיד היתה פחות מסתגרת, יותר לאומית ויותר ציונית מאגודת ישראל, ובכל זאת, כשמדובר על גוף רשמי שמתכנס עם ראש המפלגה מדובר בפריצה של הגבולות הברורים, לכאורה, של החרדיות, ובהכרה מתחזקת של הישראליות והחילוניות (וגם, עם אירוניה מסויימת, של המערביות). התפתחות מעניינת מאוד.

ואם ניכנס לרגע בכל זאת לסיכויים, צריך לומר שהכל תלוי בדרעי. הוא כיום השליט היחיד בש"ס, ואחרי שישי נפרד מהכנסת אין לו גם ממי לפחד מחוץ לש"ס. אם הוא רוצה, דברים יקרו. ואם לא ירצה, יש לקוות שהאנשים הטובים בתמונה ידעו להסיק מסקנות.

גרבוז ופרדיגמת "הקידמה"

ראיתי עכשיו חלק מהעימות בין יאיר גרבוז להני זובידה (חדשות לילה, ערוץ 2). האחרון היה לדעתי תוקפני וגס רוח הרבה יותר מהראשון, אבל אני רוצה להתייחס לא לסגנון אלא לתפיסת העולם של גרבוז, כי זה סוד קטן שהיא מייצגת פלח רחב באוכלוסייה, זה שמרגיש שאותו "קומץ" משתטחי קברים ועונדי קמעות השתלט לו על המדינה.

ומהי היא תפיסת העולם? גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית. העמדה הזאת יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. במילים אחרות, העולם יהפוך ליותר אירופאי.

גרבוז אפוא בעצם מתאר את תהליך החילון האירופאי, ומכאן גם ההקשר הגזעני לדבריו, למרות שאולי הוא בטוח שלא התכוון לשום עדה. ברור לנו שנישוק קמעות רווח יותר אצל לא-אירופאים. גרבוז עושה עוד שתי טעויות: הוא מניח שהדגם האירופאי הוא אוניברסלי, ושכך יהיה בכל מקום; ובהמשך לכך הוא מניח שמי שאינו מתאים עצמו לדגם הזה הוא בהכרח בבעיה.

הטעות הראשונה רווחת מאוד, למרות שלכאורה פשוט מאוד לראות שאין לה על מה להסתמך: תהליך החילון, או תהליך המודרניזציה, מתרחש בצורות שונות במקומות שונים. הדוגמא הפשוטה היא ארה"ב, שם אנשים משכילים, רציונלים ואף שוחרי מדע הם מסורתיים, שמרנים ואף דתיים. אפשר להביא דוגמאות נוספות מהודו, וכמובן מישראל. למעשה, אירופה היא כנראה היוצא מהכלל ולא הכלל בכל הנוגע לממשק בין השכלה/מדע למסורת/דת.

הטעות השנייה נובעת מהראשונה. גרבוז מעניק לדגם האירופאי מטען ערכי חיובי, וזה בסדר גמור, מותר לו לחשוב שכך ראוי. הבעיה היא שהוא לא מצליח לראות אפשרות שיהיה אדם שאינו "אירופאי" במובן הזה ושיהיה עדיין ראוי להנהגה, או אולי אפילו בן שיח לגיטימי.

ואוי לנו, לו העניין היה מסתכם בגרבוז, אפשר היה למשוך בכתפיים ולעבור הלאה. אבל כולנו יודעים שלא זה המצב. וזאת בעיה, אגב, לא רק של השמאל.

(גילוי נאות: הכותב משתטח על קברים ומחזיק מקמעות)