מזרחיים

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

רון כחלילי ומלכוד 77

אסתכן בהערה על הראיון המצויין של נרי ליבנה עם רון כחלילי (לינק בתגובות), ואז שוב אסכור פי על כל עניין עדתי (שכאשכנזי אין לי כמובן זכות לדבר עליו באופן ביקורתי). דיסקליימרים: זו רק הערה אחת, על עניין אחד. השימוש במונחים "אשכנזים", "מזרחים" ו"ערסים" כאן עוקב אחרי שימושו של כחלילי באלו. אני ממליץ בכל מקרה לקרוא את הראיון.

לעניין: הראיון עם כחלילי מעלה, נדמה לי, סוג של מלכוד ישראלי-מזרחי. נקרא לו מלכוד 77. מצד אחד, כחלילי הוא יוצא עדות המזרח יצירתי, מוערך ומצליח. מצד שני, הוא עצמו מכנה את עצמו "משתכנז". עוד מזרחיים מוכשרים ומצליחים כמו שלמה בן עמי או מאיר בוזגלו הם גם משתכנזים. ומי הוא מזרחי "אמיתי" לדעתו? הערס. כחלילי אומר בפירוש שהערס הוא "הדבר האמיתי". כלומר כמזרחי יש לך שתי אופציות: או להישאר דפוק ונמוך, וכך להיות לכאורה נאמן למורשתך, או לצאת מהדפיקות ולכאורה לבגוד בכור מחצבתך – להשתכנז.

מה קורה כאן? מאיפה הגיעה החלוקה הזאת, ערס-אותנטי מול משכיל-מזוייף? אני חושב שכולנו יכולים להבין אינטואיטיבית למה אדם חסר השכלה וגס רוח נחשב לכאורה יותר "אותנטי": הוא קרוב לכאורה יותר למצב ה"טבעי", הלא מתורבת, הפראי, וכולנו ירשנו מהרומנטיקה את האידיאליזציה של "הטבע", של הפרא האציל, ואף את זו של הפרא הלא-כל-כך-אציל. הרומנטיקנים נאבקו כנגד העמדת היכולת האנליטית, ולפעמים התרבות הגבוהה בכלל, כמיצוי האנושיות, והאדירו דווקא את הקרבה לטבע, זה החיצוני וכן זה הפנימי. על פי תפיסה זו האדם הנאור, ה"תרבותי", המשכיל, הוא מזוייף משהו, רחוק ממקורו, תלוש, מנוכר.

והנה, נדמה שהחלוקה האירופאית הזאת, בין משכילים לאותנטים, הועתקה בשלמותה אצל כחלילי (וכמובן, אצל רבים רבים אחרים) לחברה המזרחית בישראל. בעוד שבעיראק יכול היה יהודי להיות משכיל ולא להיחשב משתכנז, ובעוד שבמרוקו יכול היה יהודי להיות היועץ למלך ולא להיחשב בוגד בשורשיו, בישראל כל תנועה מחוץ ל"שכונה" של הערס פירושה פרידה מהמקורות והשתכנזות.

אם כל זה נכון, דבריו של כחלילי מציגים טרגדיה כפולה: ראשית, מציאות שבה השכלה אצל מזרחיים היא בגידה, ושנית, מציאות שבה עצם התפיסה הזאת, כלומר עצם התפיסה לגבי הזהות העצמית המזרחית והערכתה, נגזרת מתוך קטגוריות אירופאיות. והרי זו ההשתכנזות האמיתית.

ועוד בקטנה שתי הערות:
1. כחלילי טוען ש"רוב המזרחים יעדיפו להצביע לאשכנזי ולא לאחד משלהם שנתפס אצלם כמשתכנז". האם זאת הסיבה שלמרות שהתרבות הפופולרית נכבשה על ידי יצירה מזרחית, המזרחיים עדיין אינם "האליטה החדשה"? האם לכן אותם "ערסים" (כלשונו של כחלילי) תמיד יצביעו לאשכנזי משכיל ולא למזרחי משכיל (בגין, ביבי, בנט ולא לוי, פרץ)? האם לכן לליכוד מעולם לא היה יו"ר מזרחי? כאמור, מלכוד 77.

2. נדמה לי שקרבה למסורת, אמונה באלוהים, קיום מצוות, מחסנים מפני השתכנזות גם מזרחיים משכילים. לכן אני לא בטוח שפרופ' בוזדלו נחשב משתכנז. ודאי לא יחשבו כך רבנים משכילים יוצאי עדות המזרח.

על דת וחילון ביהדות זמננו – ביקורות ספרים

בגיליון האחרון של תיאוריה וביקורת, אביב 2014, מתפרסמות שלוש סקירות מעניינות של ספרים העוסקים בתהליכי הדתה וחילון ביהדות זמננו.

הסקירה הראשונה, מאת ריבי גיליס, מתייחסת לספרים הדתל"שים מאת פוריה גל גץ, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון מאת יעקב ידגר, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית מאת ניסים ליאון ומעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית מאת יאיר שלג.

גיליס עומדת על האתגר שבאבחון מה שלמעשה מתגבש כמגזרים חדשים בחברה הישראלית, ששוברים במידה רבה את החלוקה הישנה ל"חילוניים" מול "דתיים". היא כותבת שמהספרים עולה ש"תזת החילון איבדה את מעמדה כתזה השלטת בחקר הזהות היהודית הדתית/חילונית בישראל", דהיינו כבר אין ציפיה שהמודרנה תביא איתה את העלמותה של הדת כתופעה חברתית או נפשית משמעותית. על פי גיליס

ניתן למצוא בספרים שני מודלים של זהות דתית–יהודית. האחד של יהדות–נוצרית והשני של יהדות–מוסלמית. מודל אחד נשען על שאלות של אמונה והשני נשען על שאלות של פרקטיקה דתית, של הלכה. לפי מודל הנוצרי, דתי הוא מי שמאמין באל ואילו לפי המודל המוסלמי, קיום מצוות הוא שמעיד על דתיותו ואמונתו של דם. הקריאה בספרים מצביעה על כך ששני המודלים הללו הם בעלי צבע אתני מובהק כך שהמודל הנוצרי מזוהה עם אשכנזיות והמודל המוסלמי מזוהה עם מזרחיות. (עמ' 288)

המסורתיים מן הסתם שייכים למודל המוסלמי. הדתל"שים, למודל הנוצרי. על כן "אין דבר כזה דתל"שים מזרחיים" (כפי שטוען מרואיין בספרה של גל גץ), שכן מה שמעסיק את הדתל"ש הוא האם הוא מאמין או לא, ומה שמעסיק את המסורתי הוא מה עליו לקיים על מנת להיחשב "באמת יהודי" (כדבריו של לאון), גם מתוך ספרו של יאיר שלג אפשר להבין שקיימים מודלים שונים של התקרבות ליהדות: המחפשים יהדות (כזהות) והמחפשים אלוהות (כרוחניות). גיליס מסכמת שאפשר להסיק מתוך הספרים שבין השאר מתקיים תהליך של "מזרחיזציה של הדת".

הסקירה השניה היא של דוד סורוצקין, על הספרים כינון החילוניות של טלאל אסד; שורשי החילון של שמואל פיינר (שכתבתי עליו כאןכאן) ו-Early Modern Jewry: A New Cultural History של דיויד רודרמן. סורוצקין כותב על תפיסות החילון שמשתקפות מתוך הספרים הללו, אף שחלקם כלל לא מנסחים תפיסה כזאת באופן רשמי. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר שוב את הניתוח שלו, המבריק לדעתי, של תהליך החילון ביהדות (כתבתי עליו קצת כאן), על פיה עלייתו של הסובייקט המודרני מונחת בבסיסה של החרדיות, כמו גם של החילוניות היהודית (כלומר, החרדיות אינה "תגובה" למודרנה, אלא חלק אינטגרלי ממנה). במילותיו של סורוצקין:

המוכיחים הדתיים במאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה לא תיארו בפשטות תמורה היסטורית אובייקטיבית, אלא לקחו חלק פעיל בעיצוב משמעותה ובסרטוט גבולותיה. במילים אחרות: הפנייה אל הגוף ואל שפת הגוף יצרה מיקוד באופני התנהגות, לבוש ופנאי, ועוררה את התביעה לסילוקם של גורמים שונים המגדירים תחומים אלה. הוויכוח על הגבולות הלגיטימיים של החולין בפרק הזמן האמור אינו מייצג אפוא התרחשות ממשית של "חילון" במובן של "ערעור חומות הדת", כפי שהבינו זאת שוחט ופיינר בעקבותיו, אלא, מבחינות מסוימות, דווקא את ההפך הגמור: את השינוי והטרנספורמציה של הדת, שהחלה לבחון את החברה היהודית מבעד לזכוכית מגדלת ולהקיא מתוכה צורות התנהגות שאליהן הייתה אדישה יותר קודם לכן. בהקשר זה, טענתי היא שה"חילון" מוגדר דווקא באמצעות הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה הם נשאיו העיקריים של תהליך החילון, ולא הגורמים ההדוניסטיים, הסוטים או הכופרים המסומנים על ידם. (עמ' 309)

הסקירה השלישית היא של עופר שיף, שסוקר שלושה ספרים שמנסים להתמודד עם המשבר ההולך ומתהווה בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל, וזאת סביב שאלות של ערכי הדמוקרטיה בישראל ובשטחים.  הספרים הם Peter Beinart, The Crisis of Zionism; Judith Butler, Parting Ways: Jewishness and the Critique of Zionism; Norman G. Finkelstein, Knowing Too Much: Why the American Jewish Romance with Israel is Coming to an End . על פי שיף אצל כל השלושה מתגלה דפוס על פיו "יחסם הביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה משקף את אופן התמודדותם עם דיסוננס פנימי בתפיסת הזהות העצמית שלהם כיהודים אמריקנים וכליברלים."

את הגורם הבעייתי מבטא ביינרט, כשהוא מדבר על "הקונפליקט הגובר שבין הערכים הליברליים המאפיינים לטענתו את מרבית יהודי ארצות הברית, לבין המדיניות הישראלית שהולכת ונעשית מזוהה עם ערכים של שמרנות וכוחנות." על פי שיף הכותבים מנסים בין השאר להציל לא רק את מערכת היחסים עם ישראל, אלא את הליברליזם של קהילותיהם, כאשר החשש הוא שיתרחב מצב, שעל פי ביינרט כבר התחיל, בו

מרביתם של תומכי ישראל בקרב יהדות ארצות הברית פחות ופחות חרדים לערכים הדמוקרטיים והליברליים, ואילו בעלי דעות ליברליות ודמוקרטיות פחות ופחות תומכים בישראל. (עמ' 317)

בעוד שביינרט מבקש לאחות, באטלר מבקשת להפריד, ולזנוח את הציונות לטובת יהדות ליברלית "באמת". על פי באטלר

אף שבוודאי אפשר לגזור באופן רחב עקרונות מסוימים של שוויון, צדק ודו–קיום ממקורות יהודיים, כיצד אפשר לעשות זאת מבלי להופכם לגורם שמפחית מערכן של מסגרות ערכיות השייכות לדתות ולמסורות תרבותיות אחרות?(עמ' 320)

כלומר, בפשטות, לאומיות או תרבות ייחודית פירושה – בהכרח! – אפלייה. על פי שיף "באטלר קובעת כי כדי שערך של צדק יהיה תקף, חייבת להיות דרך שמאפשרת לו להתנתק מהמסורת הפרטיקולרית שבה צמח." באמת, קראתי מספריה וממאמריה של באטלר בשקיקה, אבל כאן היא לדעתי פשוט מדברת שטויות. עם זאת, זו עמדה שחייבים כיום, ויותר ויותר, להתמודד איתה.