מוסר

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
 
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
 
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
 
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
 
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
 
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
 
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
 
Capture

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

ישר כוח לרבני בית הלל

עשיית משפט שדה אסורה הן על פי דין תורה והן על פי חוקי מדינת ישראל. כל פגיעה פרטית באדם, גם ברוצח נתעב, כאשר אינו מהווה עוד איום, פוגמת במוסר ובחברה שלנו. יתר על כן היא מורידה את קרן ישראל בעולם ומחללת את השם. רק עמידה עיקשת ועקבית על מוסריותנו תצדיק שייאמר עלינו בקרב הגויים וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם.

ישר כוח לרבנים ולפוסקות ההלכה של ארגון בית הלל שבימים כאלה שומרים על דמותה של היהדות בישראל (ומפגינים אומץ לא מבוטל). שימו לב גם לציטוט המקראי: משה מבשר בספר דברים לבני ישראל שאומות העולם יביטו עליהם ויתפעלו מהמוסר שלהם. מעבר לזה שברור שאיש כיום לא יתפעל מהריגתו של אדם חסר ישע ללא משפט, הפסוק הזה מקשר בצורה חד משמעית בין המוסר של היהודים למוסר של אומות העולם. לא ייתכן בשם "מוסר יהודי" כלשהו לעשות דבר שיהיה בלתי מוסרי בעיני האומות המתוקנות בעולם, שהרי אם כך הן לא תאמרנה על היהודים שהם עם "אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים".

ושוב, תודה ל'בית הלל'.

זהות יהודית בישראל ובארה"ב

אחת השאלות המעניינות ששאלו הסוקרים בסקר Pew הגדול את יהודי ישראל היא "מה מהווה חלק מהותי מהיותך יהודי". בטבלה להלן מוצגות התשובות בהקבלה לתשובות שנתנו יהודי ארה"ב.
 
במקום הראשון אצל שתי הקבוצות נמצאת השואה, שהפכה למעין קעקוע מזהה עבור כל יהודי העולם, עניין לדעתי מדכדך למדי.
 
במקום השני משהו מעודד מאוד, והוא הזיהוי של היהודיות שלנו עם חיים מוסריים.
 
במקום השלישי נמצאת עבור היהודים הישראלים שמירת המצוות, ואילו אצל האמריקאים שוב עניין מוסר: פעולה למען צדק ושוויון (שאצלנו מקבל את המקום החמישי). כמובן, יש פחות אורתודוקסים בארה"ב, אהל אין להכחיש שהאתוס הליברלי גם יותר חזק בקרב יהודי ארה"ב.
 
המקום הרביעי אצל הישראלים הוא החיים בישראל, ואילו האמריקאים נשאלו על הדאגה לישראל. מה שמעניין הוא שיותר אמריקאים מזהים את הדאגה לישראל עם הזהות היהודית מאשר ישראלים עם החיים בישראל.
 
לבסוף, הרבה יותר יהודים אמריקאים מזהים השכלה והומור עם היהדות מאשר יהודים ישראלים. ללא ספק, אפשר לייחס את זה לעובדה שהאמריקאים זקוקים הרבה יותר מהישראלים למיני סממנים שיבדילו אותם מהסביבה ויאשרו את זהותם היהודית. עדיין, העובדה שרק 16% מהישראלים מזהים השכלה ("סקרנות אינטלקטואלית") והומור עם היהדות היא לדעתי מפתיעה. מעניין מה היתה התוצאה אם היו שואלים על שירות בצה"ל, עמידה בצפירה ביום הזיכרון או אכילת פלאפל. יש לי הרגשה שאלו היו מקבלים תוצאות גבוהות יותר, ולו רק משום הזיהוי בין יהדות לישראליות שמקובל אצלנו.
pew

מנחם קלנר על האנטרופולוגיה הנטורליסטית של הרמב"ם

פרופ' מנחם קלנר הוא מהמומחים הגדולים בעולם לרמב"ם, וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם. ספרו החדש, 'גם הם קרויים אדם' (הוצ' אונ' בר אילן) מוקדש למה שאפשר לכנות האנתרופולוגיה של הרמב"ם, כלומר תפיסת האדם שלו, או תפיסת האנושות שלו.
20227b1
קלנר מראה באופנים שונים את האוניברסליזם והנטורליזם של הרמב"ם. בניגוד לר' יהודה הלוי למשל, שקבע שליהודים יש סגולה אלוהית שמועברת גנטית ושאינה קיימת אצל לא-יהודים, על פי תפיסתו של הרמב"ם אין כל הבדל מהותי בין בני אדם שונים, ובכללם יהודים ולא-יהודים, וכל מה שמבדיל בין יהודי לגוי הוא שהראשון קיבל תורה, ועל כן נמצא בדרך הבטוחה ביותר לדעתו לידיעה אמיתית של האל.
הספר הוא כתב פולמוס המראה בשלל דרכים שכך הדבר. קלנר משתמש בעיקר בשלושה פסקאות מתוך 'משנה תורה' (תחילת החיבור, כלומר הפסקה הראשונה של הלכות יסודי התורה; אמצע החיבור בדיוק, הלכות שמיטה ויובל פרק יג; ופרק יב של הלכות מלכים ומלחמות), ובעוד חלקים מדברי הרמב"ם כדי להראות כיצד מתוך הטקסטים עולה תפיסתו האוניברסלית של הרמב"ם, או במילים פשוטות בהן משתמש קלנר: אין הבדל ב'חומרה' בין בני האדם, אלא רק ב'תוכנה'.
זאת ועוד: הרמב"ם, כידוע, העריץ את אריסטו. ומכיוון שלמד ממנו על העולמות העליונים, ודאי חשב שאריסטו יודע ידיעה אמיתית את האל. ואכן, קלנר מראה שהרמב"ם החזיק בדעה זו, והחסיר מאריסטו רק את הנבואה. יוצא מכך שהרמב"ם גרס שהמצוות הן אמנם הדרך הטובה ביותר להגיע לידיעת האל, אולם אין זו הדרך היחידה, שכן גם אריסטו, שלא קיים מצוות, הגיע לידיעה זו. למעשה, אפשר להסיק מכך (קלנר אינו כותב כך, מפאת זהירות נדמה לי) שבעיני הרמב"ם המוני בני ישראל העוסקים במצוות ולא בקיאים בפיזיקה ומטאפיזיקה הינם במדרגה פחותה מזו של אריסטו, שלא מקיים מצוות אולם יודע כל שיש לדעת באלה.
על פי הרמב"ם הכל תלוי, בסופו של דבר, בפעולותיו של האדם. "קדושים תהיו", מסביר קלנר, הוא עבור הרמב"ם ציווי ואתגר, לא הבטחה. לא נולדים עליונים על אחרים, אלא חייבים לעמול על מנת להיות ראויים.
הרמב"ם לא רק הקדים את זמנו ברוחו הנטורליסטית, אלא לצערנו גם לא מעט הקדים את זמננו. דווקא הגישה המהותנית, המבדילה הבדלה גזענית בין יהודי לשאינו, היא שתפסה בכורה במסורת היהודית. סייעה לזה רבות הקבלה, שהגיעה אחרי הרמב"ם, וכמובן שההתעללות המתמדת מצד גויים ביהודים.
נדמה לי שקל לכל מי שעיניו בראשו לראות שאין כל יתרון מוסרי מובנה ליהודי על פני מי שאינו יהודי. הספר של קלנר מראה שכך גם חשב הרמב"ם.

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.

משה מתיר את נדרו של אלוהים

Scan10094

תראו את המדרש הזה משמות רבה (מג, ד). אלוהים רוצה להשמיד את עם ישראל בגלל חטא העגל, ומשה מפייס אותו. אומר אלוהים: אפילו אם כבר נרגעתי ואני לא רוצה להרוג אותם, הרי כבר נשבעתי, ואיך אני יכול לחזור בי? אומר משה: כפי שחכמים יכולים להתיר נדרם של הנודרים, כך אני יכול להתיר את הנדר שלך. מיד משה יושב כזקן-חכם ואלוהים עומד לידו ומבקש ממנו להתיר את הנדר ולהציל את ישראל. וזה מצליח.

על כך אומר רבי שמעון בן לכיש: לכן נקרא משה "איש האלוהים", כי התיר את נדרו של אלוהים. מה הקשר? מסביר דוד ברזיס, שהמדרש מצולם מספרו החדש "בין קנאות לחסד", שכפי שהבעל מתיר נדרי אשתו (על פי במדבר ל, ז-טז), כך משה הוא "איש האלוהים", כלומר בעלו של אלוהים. אלוהים הוא אשתו, והוא מתיר את נדרו.

הנה לכם גם מדרש יפיפה, גם ראייה נוספת לתפקידו של הנביא (להרגיע את האל), גם ראייה ליכולתו של מוסר אנושי לגבור על הכרעה אלוהית, וגם, מי שרוצה כבונוס, זוגיות הומוארוטית בין האדם לאל. הכל מספר חדש ומקסים (שעוד אכתוב עליו), "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות במחשבת חז"ל", של ד"ר דוד ברזיס, הוצאת אונ' בר אילן. תענוג.

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

2015-04-21_144932התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.