מוסר

מעט על 'אחרוני הג'דיי' (המצוין)

נתחיל בעיקר: Star Wars: The Last Jedi הוא סרט מצויין. אם יש לי ביקורת כלשהי עליו היא שהוא מעט ארוך מדי. מצד שני, אורכו מאפשר לכבד את הקהל בסצנות שקטות, איטיות, במתח שנבנה בין הדמויות בשתיקה, ובאורך רוח שמזכיר סרטים שהיו קיימים לפני שבמאים ואולפנים הרגישו שהם צריכים לרוץ מסצנת אקשן אחת למשניה בסדרת ספרינטים של פורנו-פיצוצים (ראו למשל Rouge One הנוראי).
 .
— מכאן ללא ספוילרים על דמויות, רק על מאפיינים של הסרט —
 .
בכך הסרט בהחלט מזכיר את סרטי השלישיה הראשונה בסאגה. ועוד, בדומה ל-The Force Awakens הסרט בנוי על בסיס התבנית של הסרטים הקודמים, אלא שאם ההוא נבנה כולו על בסיס הפרק הרביעי (כלומר זה שיצא ראשון), הרי שכאן הסרט הוא שילוב של 'האימפריה מכה שנית' ושל 'שובו של הג'דיי'. לא רק ברמת ההומאג'ים שהמעריצים המושבעים ישמחו לגלות, אלא בעלילה: האימפריה חזקה, המורדים בורחים, אבל גם: הגיבורים נפגשים בלשכה של ראש האימפריה לקרב אחרון. זה תכנון טוב מפני שהוא גם הופך את הסרט ליותר מעניין בפני עצמו, וגם מאפשר להפתיע לחלוטין בסרט הבא והאחרון, כלומר לא להפוך אותו לשיעתוק של 'שובו של הג'דיי'. אגב, גם ההומור – על גבול הקרש אבל עדיין חינני – הוא לחלוטין בסגנון של הסרטים המוקדמים ומעריצים יהנו ממנו.
 .
חציו הראשון של הסרט הוא מעין חידת זן. הדמויות מנסות לפענח את חייהן, תפקידן ביקום, יחסיהן אל האמת ואחד אל השני. חציו השני של הסרט הוא הבאת תלמוד התורה לידי מעשה. הפעם נדמה לי שיש גם יותר מהמסורת היהודו-נוצרית בסרט: הרבה דיבור על אשמה, הרבה בקשות לכפרה. וכרגיל, מיותר לציין, הרבה הקרבה עצמית למען האחרים, מוות למען הצלת הכלל וכו'.
 .
ובכלל, היחס אל מסורת הג'דיי עומד במרכזו של הסרט: האם הדת של הגלקסיה הרחוקה רחוקה ההיא אמורה להיכחד משום שהביאה יותר נזק מתועלת? או שיש לה תקווה, כלומר לא לגלקסיה אלא לדת הג'דיי? אם נעשה אנלוגיה וולגרית ופשטנית לעולם שלנו הרי שהשאלה היא האם המסורות הדתיות שלנו שוות שימור, על כל העוול שהן גורמות. בארה"ב של זמננו זו שאלה בוערת. סדרת 'מלחמת הכוכבים' לא יכולה באמת להשיב על השאלה הזאת בשלילה (אם יש משהו שמזכיר מטריאליזם קשוח ויעיל הרי זו האימפריה המרושעת) ולכן כמובן שגם כאן לא נותנים לנו להישאר יתומים מאבינו שבשמיים (או פורסנו שבהוויה), אבל התהיות גדולות מתמיד.
 .
הסרט מלא באיתותי פי-סי (הגיבורים הם גיבורות, חלק מהשחקניות הראשיות באופן ברור אינן עונות לאידיאל היופי העכשווי, יחסים "בין גזעיים" – חסר רק זוג להט"ב), שעם כל חשיבותם מרובים כל כך שמריחים ממאמץ. מצד שני, הפי-סי מגיע על רקע המסר המרכזי של הסרט, והוא: אנחנו לא יודעים. כלומר, קשה להחליט, אנחנו לא יודעים אם מעשינו הטובים יולידו תוצאות טובות, ולא בטוח בכלל שאנחנו בעצמנו נהיה גאים במה שעשינו בעתיד. כלומר המיצג המוסרי מגיע על רקע תהיה מוסרית גדולה יותר.
.
המסר הזה הוא קשה, מבלבל, מעצים מאוד את המסורת של הסרטים האלה בהם בכל רע יש טוב ולהפך, אבל מגיע לנקודת שיא. זה לא סרט על מסעו של הגיבור מעלה, אלא על התהיות שלו כשהוא בפסגה, ולא יודע האם מה עשה והאם טוב עשה. זה לא סרט על גבורה של לוחמים, אלא על גיבורים שכובשים את יצרם, או לפחות מנסים לפענח אותו. אולי בגלל זה יש אוהדים רבים שלא אהבו את הסרט.
 .
בסופו של דבר, כמו באימפריה מכה שנית, יש כאן סרט שמשאיר אותנו תוהים, מבולבלים, לא בטוחים. שאלות של טוב ורע וטוב בתוך רע וטוב כרע מתרסקות זו אל זו, וזה מצויין. יש כמובן שלל אקשן יפה (באמת אסתטי) ויופי של דינמיקה עלילתית. לדעתי מדובר בפרק מעולה בסאגה, ובהצלחה כבירה ליצור המשך נאמן ומצויין. מחמאותי לבמאי שהצליח.
 .
מכאן ספוילרים על דמויות —
 .
אם דארת' ויידר הוא הגיבור של 'שובו של הג'דיי', כאן ללא ספק לוק הוא הגיבור. הוא הדמות ש"עוברת תהליך" ושמתייסרת בין אשמה לסליחה, כניעה וגאולה. לוק (מארק האמיל) הוא הנוכחות הדומיננטית על המסך, וזה רק לטובה. ייסורי ורטר הצעיר הופכים כאן ליסורי סקייווקר הזקן, בין אהבה למוות, בין הולדת המשך להקרבה עצמית. מצויין. הוא חוזר בו מהיאוש שפקד אותו, אבל בסופו של דבר עוזב אותנו. אם לא מדובר בג'דיי האחרון, הסרט הוא בהחלט "הסקייווקר האחרון". השושלת, כך נראה, מתה.
 .
המסע של פין ורוז למושבת ההימורים וסוחרי הנשק חשוב ומכניס עוד רובד מוסרי לעלילה: יש אנשים שלא רעים כי הם רעים ולבושים בשחור, אלא רעים רק כדי להרוויח כסף. מה נורא יותר?
 .
מצויין שהרגו את סנוק, דמות פלקטית ומטופשת. הבעיה עכשיו היא ההמשך. הרי נותרנו עם ילד אימפולסיבי מול מאסטרית יפיפיה. לא כוחות. מעניין איך יעבו ויחזקו את הרוע בסרט הבא והאחרון. אני בטוח אהיה שם כדי לראות.
Capture

מכתב רבנים ורבות נגד מכירת נשק לבורמה

סחר הנשק של ישראל מתקיים לצערנו עם הגרועות שבדיקטטורות. זה לא מהיום, וזכור שיתוף הפעולה לפני ארבעים שנה עם הרודנות הרצחנית בארגנטינה. כיום ישראל מוכרת נשק באופן ספציפי לבורמה, שם בשנים האחרונות מתרחש טיהור אתני אלים של בני שבט הרוהינגה המוסלמים בידי הרוב הבודהיסטי.
 
זה לא רק זועק מבחינה מוסרית, זה אפילו מנוגד מפורשות להלכה ("אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים." – משנה, עבודה זרה). לא מובן לי למה רבים כל כך הנזעקים על הצביון היהודי של המדינה לגבי נישואי להט"ב או עבודה בשבת שותקים כאן.
 
מה טוב היה אפוא לראות את המכתב שנשלח לאחרונה אל ראש הממשלה ונשיא המדינה, המגנה מפורשות את מכירת הנשק לבורמה ומפציר בממשלה להפסיקו. להלן פסקאות הסיכום של המכתב. חתומים עליו 55 רבנים ורבות, אורתודוקסים ושאינם, מהרבנים משה ליכטנשטיין, בני לאו, רונן לוביץ, דניאל לנדס, ייץ גרינברג, דוד ביגמן ויהודה גלעד, ועד הרבה תמר אלעד אפלבום, הרבנית דבורה עברון, והרב שי זרחי. (רשימת החותמים המלאה למטה)
 
הנה פעולה של שיתוף פעולה יפיפה למען מטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. הנה המסורת שלנו כאמת מידה מוסרית שבאה לא כדי להחניף לנו ולא כדי להתנשא על אחרים, אלא מחייבת אותנו לנהוג כשורה, אף שנפסיד כסף או קשרים דיפלומטיים.
 
תודה לכם. כן ירבו כמותכם בישראל.
Capture
הרבה תמר אלעד אפלבום, מנהיגת קהילת ציון, ירושלים, בית מדרש לרבנות ישראלית
ד"ר תהילה אליצור, מת"ן, מכללת הרצוג
הרב יהושע אנגלמן
הרב דניאל אשכנזי
הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע
תמר ביטון, ראש מדרשת אמי"ת באר
הרב יצחק בן דוד, ראש מדרשת עין הנצי"ב ורב קיבוץ עין הנצי"ב
יפה בניה, מכללה אקדמית קרית אונו, קהילת דגל יהודה
הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעג"ל ורב קיבוץ לביא
הרב ד"ר אירוינג (יץ) גרינברג, נשיא (בדימוס) כלל:המרכז הלאומי ללימוד ומנהיגות יהודית
הרב סטיבן גרינברג, מנהל ומייסד ארגון אש"ל
הרב שמואל דוד, רב הראשי לעפולה
הרב בנימין הולצמן, רב קיבוץ מעלה גלבוע
הרב ד"ר מיש המר-קסוי, מכון פרדס
הרב טייסון "צבי" הרברגר
הרב ליאון ווינר דאו, מכינת חברותא
הרב שי זרחי, רב קהילת "ניגון הלב"
הרב א. יוטר, CJCUC
הרב יאיר יניב, גבעת משואה, ירושלים
הרב בני לאו, רב בית כנסת רמב"ן בירושלים
הרב ד"ר רונן לוביץ', רב היישוב ניר עציון
הרב יהושע לוקס
הרב מאיר לוקשין
הרב אהרן ליבוביץ, ראש ישיבת סולם יעקב
ד"ר איילת ליבזון, בית הספר למשפטים הרווארד
הרב משה ליכטנשטיין, אלון שבות
הרב דניאל לנדס
הרב ליאון אריה מוריס, מכון פרדס
ורד מזומן-אביעד, ראש בית מדרש מערבא-אמונה
הרב ד"ר דוד מישלוב
הרב מיכאל מלכיאור, רב קהילת תלפיות החדשה, ירושלים
הרב מאיר נהוראי, רב המושב משואות יצחק, יו"ר ארגון בית הלל
הרבנית ענת נובוסלסקי, מנהלת מיזם "הורות לנצח", שאילנא בית הוראה ולימוד לנשים
ד"ר אילת סג"ל, אוניברסיטת בר-אילן
הרב דני סגל, רב מדרשת עין פרת
הרב יאיר סילברמן, ארגון מועד, זכרון יעקב
הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית, מדרשת או"ת לינדנבאום
הרב שמואל פויכטוינגר, רב מושב שדה אילן
הרב ד"ר יונתן פיינתוך, אוניברסיטת בר אילן ובית המדרש לנשים מגדל עוז
ד"ר אריאל פיקאר, מכון שלום הרטמן
הרב שי פירון, רב השכונה הדתית, אורנית
שלומית פלינט, מדרש אמי"ת באר ירוחם
הרב אבידן פרידמן, מכון שלום הרטמן
חני פרנק, עלי זהב
הרב ד"ר יצחק דב קורן
הרבנית אושרה קורן, ראש בית המדרש לנשים מת"ן השרון
הרב צבי קורן, רב קהילת כינור דוד, רעננה
יפית קליימר, מתן, צהלי, מרכז יעקב הרצוג
הרבנית תרצה קלמן, מדרשת נשמת
הרבנית רחל קרן, ראשת בית המדרש, מדרשת עין הנצי"ב
ד"ר ביטי רואי, מכון שלום הרטמן
הרבה הדס רון, מייסדת המדרשה באורנים
הרב ד"ר דוד רוזן, מנהל בינלאומי ליחסים בין הדתות, AJC
הרב משה שפטר, ר"מ, ישיבת נתיב מאיר
הרבנית יעל שמעוני, תיכון פלך, ירושלים
הרב חן שריג

על הקרבת המצפון למען האל – מי הקורבן האמיתי?

Captureתפילות ראש השנה האירו בשבילי שוב את הפיוט 'עת שערי רצון', מאת יהודה בן שמואל אבן עבאס, שכתב אותו בפאס (מרוקו) במאה ה-12. הפיוט היפיפה הזה, האהוב עלי ביותר, מפתח את סיפור העקדה בצורה יפיפיה (שלא מאפשרת לי לא לדמוע בקריאתו). כאן הבאתי בית אחד מתוך י"ד, שנושא בתוכו לדעתי תובנה חשובה ונוראה.
 
אברהם מכין עצי עולה במרץ, עוקד את יצחק כאילו היה איל, ובוכה בכי מר, בכי רב. דמעותיו נוזלות כנהר גדול, אבל בעוד "עין במר בוכה" יודע הפייטן לגלות לנו ש"לב שמח"! כן: בעוד אברהם קושר את יצחק, מכין עצים לשריפה, מניח את הילד על המזבח, ומניף את המאכלת לשחוט את בנו, את יחידו, את אשר אהב – לבו עולץ בקרבו.
 
איך ייתכן? ובכן, כך: אמנם אברהם הולך להרוג את יצחק, לגדוע את שושלתו, ולשים קץ לאהבתו, לחלומותיו ולתקוותיו; אמנם אברהם עומד לבגוד בתפקידו הבסיסי כאב ולפנות בסתירה גמורה למצפונו, לשלול את חובתו להגן על יוצא חלציו על ידי כך שישחוט אותו וישרוף את גופתו, אמנם הוא עומד לפנות כנגד המוסר והאנושיות הבסיסית ולהפוך למפלצת ההורגת את בנה שלה – – – אבל את כל זאת הוא עומד לעשות למען האל, ועל פי בקשתו המפורשת יתברך.
 
אברהם הולך לפשוע כנגד בנו, משפחתו ואנושיותו, אולם הוא יעשה זאת בתיאום מלא עם רצונו של אלוהיו. ומכיוון שאין גבוה מאלוהים ואין גדול מרצון השם, הרי שזוהי חובתו העליונה של אברהם, וההיענות לה היא הטוב העליון. ועל כן, ממילא, יש לשמוח על כך. אברהם יודע זאת, ולכן לבו שמח.
 
והנה הפייטן הגדול יהודה אבן עבאס עומד עבורנו כבר במאה ה-12 על סוד גדול: כאשר אדם מקריב את עצמו – ובעיקר את המוסר הבסיסי, את מצפונו – למען האל, הוא בעצם זוכה בעיקר, בדבר החשוב ביותר, והוא היענותו לצו האל. לכן הפסדו יוצא בשכרו. בחשבון אחרון הוא מרוויח.
 
וכאשר ההקרבה הזאת באה על חשבונו של אדם נוסף או אנשים נוספים (בן, בת זוג, משפחה, אנשים זרים), הרי שהם יהיו אלו שמקריבים את הקורבן הגדול ביותר, שכן הם, האחרים, לא זוכים לבצע בעצמם ציווי ישיר של האל (אלא, לכל היותר, סיוע לציווי באופן עקיף).
 
כשאנחנו מדברים על הקרבת המצפון, כמו במקרה אברהם, הרי שהכרח לוגי הוא שההקרבה תבוא על חשבון מישהו נוסף, מלבד בעל המצפון (שהרי המצפון מכוון אותנו כיצד לנהל יחסים אינטר-סובייקטיבים). אצל אברהם זה יצחק.
 
כך גם בנוגע לקנאים דתיים שרוצחים למען אמונתם – ממחבלים מתאבדים מוסלמים ועד רוצחים יהודים כמו ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר או רוצחי משפחת דוואבשה – שנחשבים אצל קהילותיהם כמי שהקריבו למען המטרה, צריך לזכור שההקרבה שלהם פוצתה במלואה, ויותר מכך. מי שהקריבו והוקרבו הכי הרבה אינם הם.
 
מצביע על כך משה הלברטל במאמרו המבריק 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו." יש לזכור זאת תמיד.
 
ואולי לכן, במקרה המכונן של הקרבת המצפון למען האל, מגיע בדיוק בזמן מלאך שזועק "אל תשלח ידך אל הנער!", ומציל את אברהם.
:
(כתבתי עוד על העקדה בהקשר לכך כאן)

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

סיוע לפליטים לאור ההלכה – בית הלל

קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
 
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
 
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
 
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
 
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
 
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
 
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
 
Capture

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

ישר כוח לרבני בית הלל

עשיית משפט שדה אסורה הן על פי דין תורה והן על פי חוקי מדינת ישראל. כל פגיעה פרטית באדם, גם ברוצח נתעב, כאשר אינו מהווה עוד איום, פוגמת במוסר ובחברה שלנו. יתר על כן היא מורידה את קרן ישראל בעולם ומחללת את השם. רק עמידה עיקשת ועקבית על מוסריותנו תצדיק שייאמר עלינו בקרב הגויים וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם.

ישר כוח לרבנים ולפוסקות ההלכה של ארגון בית הלל שבימים כאלה שומרים על דמותה של היהדות בישראל (ומפגינים אומץ לא מבוטל). שימו לב גם לציטוט המקראי: משה מבשר בספר דברים לבני ישראל שאומות העולם יביטו עליהם ויתפעלו מהמוסר שלהם. מעבר לזה שברור שאיש כיום לא יתפעל מהריגתו של אדם חסר ישע ללא משפט, הפסוק הזה מקשר בצורה חד משמעית בין המוסר של היהודים למוסר של אומות העולם. לא ייתכן בשם "מוסר יהודי" כלשהו לעשות דבר שיהיה בלתי מוסרי בעיני האומות המתוקנות בעולם, שהרי אם כך הן לא תאמרנה על היהודים שהם עם "אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים".

ושוב, תודה ל'בית הלל'.

זהות יהודית בישראל ובארה"ב

אחת השאלות המעניינות ששאלו הסוקרים בסקר Pew הגדול את יהודי ישראל היא "מה מהווה חלק מהותי מהיותך יהודי". בטבלה להלן מוצגות התשובות בהקבלה לתשובות שנתנו יהודי ארה"ב.
 
במקום הראשון אצל שתי הקבוצות נמצאת השואה, שהפכה למעין קעקוע מזהה עבור כל יהודי העולם, עניין לדעתי מדכדך למדי.
 
במקום השני משהו מעודד מאוד, והוא הזיהוי של היהודיות שלנו עם חיים מוסריים.
 
במקום השלישי נמצאת עבור היהודים הישראלים שמירת המצוות, ואילו אצל האמריקאים שוב עניין מוסר: פעולה למען צדק ושוויון (שאצלנו מקבל את המקום החמישי). כמובן, יש פחות אורתודוקסים בארה"ב, אהל אין להכחיש שהאתוס הליברלי גם יותר חזק בקרב יהודי ארה"ב.
 
המקום הרביעי אצל הישראלים הוא החיים בישראל, ואילו האמריקאים נשאלו על הדאגה לישראל. מה שמעניין הוא שיותר אמריקאים מזהים את הדאגה לישראל עם הזהות היהודית מאשר ישראלים עם החיים בישראל.
 
לבסוף, הרבה יותר יהודים אמריקאים מזהים השכלה והומור עם היהדות מאשר יהודים ישראלים. ללא ספק, אפשר לייחס את זה לעובדה שהאמריקאים זקוקים הרבה יותר מהישראלים למיני סממנים שיבדילו אותם מהסביבה ויאשרו את זהותם היהודית. עדיין, העובדה שרק 16% מהישראלים מזהים השכלה ("סקרנות אינטלקטואלית") והומור עם היהדות היא לדעתי מפתיעה. מעניין מה היתה התוצאה אם היו שואלים על שירות בצה"ל, עמידה בצפירה ביום הזיכרון או אכילת פלאפל. יש לי הרגשה שאלו היו מקבלים תוצאות גבוהות יותר, ולו רק משום הזיהוי בין יהדות לישראליות שמקובל אצלנו.
pew

מנחם קלנר על האנטרופולוגיה הנטורליסטית של הרמב"ם

פרופ' מנחם קלנר הוא מהמומחים הגדולים בעולם לרמב"ם, וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם. ספרו החדש, 'גם הם קרויים אדם' (הוצ' אונ' בר אילן) מוקדש למה שאפשר לכנות האנתרופולוגיה של הרמב"ם, כלומר תפיסת האדם שלו, או תפיסת האנושות שלו.
20227b1
קלנר מראה באופנים שונים את האוניברסליזם והנטורליזם של הרמב"ם. בניגוד לר' יהודה הלוי למשל, שקבע שליהודים יש סגולה אלוהית שמועברת גנטית ושאינה קיימת אצל לא-יהודים, על פי תפיסתו של הרמב"ם אין כל הבדל מהותי בין בני אדם שונים, ובכללם יהודים ולא-יהודים, וכל מה שמבדיל בין יהודי לגוי הוא שהראשון קיבל תורה, ועל כן נמצא בדרך הבטוחה ביותר לדעתו לידיעה אמיתית של האל.
הספר הוא כתב פולמוס המראה בשלל דרכים שכך הדבר. קלנר משתמש בעיקר בשלושה פסקאות מתוך 'משנה תורה' (תחילת החיבור, כלומר הפסקה הראשונה של הלכות יסודי התורה; אמצע החיבור בדיוק, הלכות שמיטה ויובל פרק יג; ופרק יב של הלכות מלכים ומלחמות), ובעוד חלקים מדברי הרמב"ם כדי להראות כיצד מתוך הטקסטים עולה תפיסתו האוניברסלית של הרמב"ם, או במילים פשוטות בהן משתמש קלנר: אין הבדל ב'חומרה' בין בני האדם, אלא רק ב'תוכנה'.
זאת ועוד: הרמב"ם, כידוע, העריץ את אריסטו. ומכיוון שלמד ממנו על העולמות העליונים, ודאי חשב שאריסטו יודע ידיעה אמיתית את האל. ואכן, קלנר מראה שהרמב"ם החזיק בדעה זו, והחסיר מאריסטו רק את הנבואה. יוצא מכך שהרמב"ם גרס שהמצוות הן אמנם הדרך הטובה ביותר להגיע לידיעת האל, אולם אין זו הדרך היחידה, שכן גם אריסטו, שלא קיים מצוות, הגיע לידיעה זו. למעשה, אפשר להסיק מכך (קלנר אינו כותב כך, מפאת זהירות נדמה לי) שבעיני הרמב"ם המוני בני ישראל העוסקים במצוות ולא בקיאים בפיזיקה ומטאפיזיקה הינם במדרגה פחותה מזו של אריסטו, שלא מקיים מצוות אולם יודע כל שיש לדעת באלה.
על פי הרמב"ם הכל תלוי, בסופו של דבר, בפעולותיו של האדם. "קדושים תהיו", מסביר קלנר, הוא עבור הרמב"ם ציווי ואתגר, לא הבטחה. לא נולדים עליונים על אחרים, אלא חייבים לעמול על מנת להיות ראויים.
הרמב"ם לא רק הקדים את זמנו ברוחו הנטורליסטית, אלא לצערנו גם לא מעט הקדים את זמננו. דווקא הגישה המהותנית, המבדילה הבדלה גזענית בין יהודי לשאינו, היא שתפסה בכורה במסורת היהודית. סייעה לזה רבות הקבלה, שהגיעה אחרי הרמב"ם, וכמובן שההתעללות המתמדת מצד גויים ביהודים.
נדמה לי שקל לכל מי שעיניו בראשו לראות שאין כל יתרון מוסרי מובנה ליהודי על פני מי שאינו יהודי. הספר של קלנר מראה שכך גם חשב הרמב"ם.