מוסר

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

ישר כוח לרבני בית הלל

עשיית משפט שדה אסורה הן על פי דין תורה והן על פי חוקי מדינת ישראל. כל פגיעה פרטית באדם, גם ברוצח נתעב, כאשר אינו מהווה עוד איום, פוגמת במוסר ובחברה שלנו. יתר על כן היא מורידה את קרן ישראל בעולם ומחללת את השם. רק עמידה עיקשת ועקבית על מוסריותנו תצדיק שייאמר עלינו בקרב הגויים וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם.

ישר כוח לרבנים ולפוסקות ההלכה של ארגון בית הלל שבימים כאלה שומרים על דמותה של היהדות בישראל (ומפגינים אומץ לא מבוטל). שימו לב גם לציטוט המקראי: משה מבשר בספר דברים לבני ישראל שאומות העולם יביטו עליהם ויתפעלו מהמוסר שלהם. מעבר לזה שברור שאיש כיום לא יתפעל מהריגתו של אדם חסר ישע ללא משפט, הפסוק הזה מקשר בצורה חד משמעית בין המוסר של היהודים למוסר של אומות העולם. לא ייתכן בשם "מוסר יהודי" כלשהו לעשות דבר שיהיה בלתי מוסרי בעיני האומות המתוקנות בעולם, שהרי אם כך הן לא תאמרנה על היהודים שהם עם "אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים".

ושוב, תודה ל'בית הלל'.

זהות יהודית בישראל ובארה"ב

אחת השאלות המעניינות ששאלו הסוקרים בסקר Pew הגדול את יהודי ישראל היא "מה מהווה חלק מהותי מהיותך יהודי". בטבלה להלן מוצגות התשובות בהקבלה לתשובות שנתנו יהודי ארה"ב.
 
במקום הראשון אצל שתי הקבוצות נמצאת השואה, שהפכה למעין קעקוע מזהה עבור כל יהודי העולם, עניין לדעתי מדכדך למדי.
 
במקום השני משהו מעודד מאוד, והוא הזיהוי של היהודיות שלנו עם חיים מוסריים.
 
במקום השלישי נמצאת עבור היהודים הישראלים שמירת המצוות, ואילו אצל האמריקאים שוב עניין מוסר: פעולה למען צדק ושוויון (שאצלנו מקבל את המקום החמישי). כמובן, יש פחות אורתודוקסים בארה"ב, אהל אין להכחיש שהאתוס הליברלי גם יותר חזק בקרב יהודי ארה"ב.
 
המקום הרביעי אצל הישראלים הוא החיים בישראל, ואילו האמריקאים נשאלו על הדאגה לישראל. מה שמעניין הוא שיותר אמריקאים מזהים את הדאגה לישראל עם הזהות היהודית מאשר ישראלים עם החיים בישראל.
 
לבסוף, הרבה יותר יהודים אמריקאים מזהים השכלה והומור עם היהדות מאשר יהודים ישראלים. ללא ספק, אפשר לייחס את זה לעובדה שהאמריקאים זקוקים הרבה יותר מהישראלים למיני סממנים שיבדילו אותם מהסביבה ויאשרו את זהותם היהודית. עדיין, העובדה שרק 16% מהישראלים מזהים השכלה ("סקרנות אינטלקטואלית") והומור עם היהדות היא לדעתי מפתיעה. מעניין מה היתה התוצאה אם היו שואלים על שירות בצה"ל, עמידה בצפירה ביום הזיכרון או אכילת פלאפל. יש לי הרגשה שאלו היו מקבלים תוצאות גבוהות יותר, ולו רק משום הזיהוי בין יהדות לישראליות שמקובל אצלנו.
pew

מנחם קלנר על האנטרופולוגיה הנטורליסטית של הרמב"ם

פרופ' מנחם קלנר הוא מהמומחים הגדולים בעולם לרמב"ם, וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם. ספרו החדש, 'גם הם קרויים אדם' (הוצ' אונ' בר אילן) מוקדש למה שאפשר לכנות האנתרופולוגיה של הרמב"ם, כלומר תפיסת האדם שלו, או תפיסת האנושות שלו.
20227b1
קלנר מראה באופנים שונים את האוניברסליזם והנטורליזם של הרמב"ם. בניגוד לר' יהודה הלוי למשל, שקבע שליהודים יש סגולה אלוהית שמועברת גנטית ושאינה קיימת אצל לא-יהודים, על פי תפיסתו של הרמב"ם אין כל הבדל מהותי בין בני אדם שונים, ובכללם יהודים ולא-יהודים, וכל מה שמבדיל בין יהודי לגוי הוא שהראשון קיבל תורה, ועל כן נמצא בדרך הבטוחה ביותר לדעתו לידיעה אמיתית של האל.
הספר הוא כתב פולמוס המראה בשלל דרכים שכך הדבר. קלנר משתמש בעיקר בשלושה פסקאות מתוך 'משנה תורה' (תחילת החיבור, כלומר הפסקה הראשונה של הלכות יסודי התורה; אמצע החיבור בדיוק, הלכות שמיטה ויובל פרק יג; ופרק יב של הלכות מלכים ומלחמות), ובעוד חלקים מדברי הרמב"ם כדי להראות כיצד מתוך הטקסטים עולה תפיסתו האוניברסלית של הרמב"ם, או במילים פשוטות בהן משתמש קלנר: אין הבדל ב'חומרה' בין בני האדם, אלא רק ב'תוכנה'.
זאת ועוד: הרמב"ם, כידוע, העריץ את אריסטו. ומכיוון שלמד ממנו על העולמות העליונים, ודאי חשב שאריסטו יודע ידיעה אמיתית את האל. ואכן, קלנר מראה שהרמב"ם החזיק בדעה זו, והחסיר מאריסטו רק את הנבואה. יוצא מכך שהרמב"ם גרס שהמצוות הן אמנם הדרך הטובה ביותר להגיע לידיעת האל, אולם אין זו הדרך היחידה, שכן גם אריסטו, שלא קיים מצוות, הגיע לידיעה זו. למעשה, אפשר להסיק מכך (קלנר אינו כותב כך, מפאת זהירות נדמה לי) שבעיני הרמב"ם המוני בני ישראל העוסקים במצוות ולא בקיאים בפיזיקה ומטאפיזיקה הינם במדרגה פחותה מזו של אריסטו, שלא מקיים מצוות אולם יודע כל שיש לדעת באלה.
על פי הרמב"ם הכל תלוי, בסופו של דבר, בפעולותיו של האדם. "קדושים תהיו", מסביר קלנר, הוא עבור הרמב"ם ציווי ואתגר, לא הבטחה. לא נולדים עליונים על אחרים, אלא חייבים לעמול על מנת להיות ראויים.
הרמב"ם לא רק הקדים את זמנו ברוחו הנטורליסטית, אלא לצערנו גם לא מעט הקדים את זמננו. דווקא הגישה המהותנית, המבדילה הבדלה גזענית בין יהודי לשאינו, היא שתפסה בכורה במסורת היהודית. סייעה לזה רבות הקבלה, שהגיעה אחרי הרמב"ם, וכמובן שההתעללות המתמדת מצד גויים ביהודים.
נדמה לי שקל לכל מי שעיניו בראשו לראות שאין כל יתרון מוסרי מובנה ליהודי על פני מי שאינו יהודי. הספר של קלנר מראה שכך גם חשב הרמב"ם.

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.

משה מתיר את נדרו של אלוהים

Scan10094

תראו את המדרש הזה משמות רבה (מג, ד). אלוהים רוצה להשמיד את עם ישראל בגלל חטא העגל, ומשה מפייס אותו. אומר אלוהים: אפילו אם כבר נרגעתי ואני לא רוצה להרוג אותם, הרי כבר נשבעתי, ואיך אני יכול לחזור בי? אומר משה: כפי שחכמים יכולים להתיר נדרם של הנודרים, כך אני יכול להתיר את הנדר שלך. מיד משה יושב כזקן-חכם ואלוהים עומד לידו ומבקש ממנו להתיר את הנדר ולהציל את ישראל. וזה מצליח.

על כך אומר רבי שמעון בן לכיש: לכן נקרא משה "איש האלוהים", כי התיר את נדרו של אלוהים. מה הקשר? מסביר דוד ברזיס, שהמדרש מצולם מספרו החדש "בין קנאות לחסד", שכפי שהבעל מתיר נדרי אשתו (על פי במדבר ל, ז-טז), כך משה הוא "איש האלוהים", כלומר בעלו של אלוהים. אלוהים הוא אשתו, והוא מתיר את נדרו.

הנה לכם גם מדרש יפיפה, גם ראייה נוספת לתפקידו של הנביא (להרגיע את האל), גם ראייה ליכולתו של מוסר אנושי לגבור על הכרעה אלוהית, וגם, מי שרוצה כבונוס, זוגיות הומוארוטית בין האדם לאל. הכל מספר חדש ומקסים (שעוד אכתוב עליו), "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות במחשבת חז"ל", של ד"ר דוד ברזיס, הוצאת אונ' בר אילן. תענוג.

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

2015-04-21_144932התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.

על 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש

קראתי את 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש מפני שעניין אותי הצורה שבה היא תתאר מחתרת יהודית-דתית שמבקשת לעורר את העם ולהכחיד את השחיתות במדינה (ובדרך כמה אנשים).

אפשר לומר ששני כוחות מניעים את העלילה: הכמיהה לאהבה, והכמיהה למוסר. האהבה: חברית, רומנטית, בין הורים לילדיהם. המוסר: בין זרים, בין חברים, בחברה, באומה. את שני אלה מציבה דויטש מול החוק: חוקי המדינה וחוקי ההלכה. האהבה כידוע מקלקלת את השורה ולא מתחשבת בחוק, וגם הרדיפה אחרי מוסר יכולה להתעלם מהחוקים בשם אידיאל עליון יותר של צדק.

המחתרת של דויטש (אל דאגה, זה לא ספוילר ממשי) תופסת את האגדה כמרכז היהדות, כלומר האגדה התלמודית, זו שאמורים ללמוד ממנה לקח (על מוסר, על אהבה) מעבר להוראות היבשות של ההלכה. בשם האגדה היא מסיטה הצידה את ההלכה, ובשם הלקח מהאגדה לוקחת חירות לעשות דין לעצמה, להתעלם מחוקי המדינה ולהשתמש באלימות כדי להגשים את חלומה.

ההלכה אפוא מתוארת כאן כגורם מייצב, מאזן. זה בהחלט נכון כעיקרון כללי, ומצוות רבות יוצאות במכוון להרגיע יצרים טבעיים ורעיונות ערטילאיים. (עם זאת, זה כמובן לא חייב להיות כך, ויעידו רמיזות רבניות על "דין רודף", חיבורים כמו 'תורת המלך' ומהלכים הלכתיים דומים, שעושים שימוש בהלכה כדי להכשיר ולעתים אף לעודד אלימות.)

ועם זאת, הבחירה באגדה נדמית כמוזרה. האם באמת יש לאגדות התלמודיות כוח לסחוף אחריהן מורדים צעירים? האם אפשר להוציא מהן תוכנית פעולה? לי היתה האגדה בספר משל לכוחות אחרים. ללאומיות, למשיחיות, למיתוסים על אדמה ועם ודם שיכולים הרבה יותר בקלות לשכנע אנשים לעבור על החוק ולזנוח את ההלכה. כפי שאכן הם משכנעים, גם בימים אלה.

הספר כתוב היטב (לא בלי חריקות פה ושם), והעלילה מסועפת, מתוחכמת ומעניינת. הוא מסתיים במהפכה זוטא בחייה של הגיבורה, שבנויה על הדגם של המתח בין החוק ובין המוסר והאהבה. הנקודה הזאת היא סגירה יפה לשאלה שמלווה את הספר. התשובה של דויטש לשאלה הזאת באה לא בסימן קריאה, אלא בריקוד.

cccccccccccccccccccccccc

יובל נח הררי על מסורת וקידמה

2015-03-01_1042282במוסף '7 ימים' האחרון (27.2) התראיין יובל נח הררי (אצל רענן שקד) לקראת צאת ספרו הבא, "ההיסטוריה של המחר". הראיון באופן לא מפתיע מעניין ואני מצפה לקרוא את הספר. עם זאת, הטרידו אותי דבריו להלן – ראו הצילום.

הררי תוקף כאן "דיונים על אלוהים ודת ומדינה", שלכאורה אינם רלוונטים למאה העשרים ואחת. הוא שואל איזו תגלית או רעיון מהותי הביאה הדת במאה העשרים, ושולל כל תרומה אפשרית של התנ"ך (או, במשתמע, הדת באופן כללי) לבעיות מולן אנחנו ניצבים כיום. אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן מוטעית בעיקרה.

כמובן, איש לא יחלוק על כך שדתות לא המציאו במאה העשרים משהו שמתקרב לחשיבות של האנטיביוטיקה. העניין הוא שהן לא המציאו משהו בכלל. זה פשוט לא משהו שדתות עושות. בשביל זה יש מחקר מדעי (וטוב שיש מחקר מדעי כמובן).

ומה באשר לרעיונות? הפמיניזם הוא ללא ספק רעיון מצויין, אבל כך גם רעיון המאבק הלא-אלים של מהאטמה גנדהי, או הצמחונות שמתפשטת והולכת במערב ושיש לה שורשים בדתות המזרח. הגישה על פיה רק הנאורות המערבית הביאה רעיונות טובים היא חד מימדית וחסרת ביסוס. הררי, שמתרגל מדיטציה בודהיסטית, אמור לדעת את זה.

אבל מעבר לכך, הרי כשאנחנו מדברים על רעיונות שכאלה אנחנו מדברים גם על *ערכים*. נדמה לי שהררי לא שם לב שהוא קופץ שוב ושוב מהמימד התיאורי-תועלתני אל המימד הערכי (מהלך שתואם את השקפת עולמו ושכיח בכתיבתו). ואם מדברים על ערכים, אז ודאי שלדתות יש הרבה מה לתרום.

ניקח לדוגמא את תלונתו של הררי שאין מה ללמוד מקריאת פרק תנ"ך ביום. הררי טוען ש"השאלות שעל השולחן כרגע הן מה יקרה כשייפתחו פערים ביולוגיים בין עשירים לעניים [כתוצאה מתוספים טכנולוגיים לגוף וכו']". הוא מוסיף שמי שכתב את התנ"ך לא ידע כלום על בינה מלאכותית או על גנטיקה. זה נכון, אבל אותם אנשים דווקא ידעו לא מעט על פערים ביולוגיים בין בני אדם, משום שהם האמינו שהאנושות מחולקת לעמים השונים מהותית מבחינת תכונותיהם, והרעיון של "אדם" אוניברסאלי היה זר להם לחלוטין. מסתבר שכאן אפשר דווקא לשאוב השראה וערכים מהתנ"ך, או לכל הפחות לקבל נקודת מבט נוספת על התמודדות אנושית עם מצב שכזה.

הררי מציג עמדה שעל פיה הקידמה מייתרת את העבר. אם זה נכון בענייני מדע (והרפואה האלטרנטיבית – או המדיטציה הבודהיסטית שהררי מתרגל כאמור – תעמיד גם את זה בספק), זה ודאי לא נכון בכל הנוגע לערכים. ברור שיש תפיסות ערכיות קדומות, גם בתנ"ך כמובן, שהן עבורנו מפלצתיות ושיש לדחות בכל תוקף. אבל תהיה זו טעות לחשוב שאי אפשר ללמוד דבר מתרבויות עתיקות. מסורת היא אוצר של ידע ותפיסות ערכיות שהצטבר והשתכלל במשך אלפי שנים. כמובן שצריך להעמיד את הידע והערכים האלה שוב ושוב לביקורת. עם זאת, לפסול אותם באופן קטגורי תהיה טעות.