מוטי קרפל

עם ישראל מחכה שתשתו כוס מים

מוטי קרפל הוא אינטלקטואל ותיק ומרכזי בציבור הציוני-דתי. בעל תשובה בעברו, ממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין, קרפל היה לתקופה גם עורך מגזין 'נקודה' וכיום בעל טור במקור ראשון. גילוי נאות: מדי פעם אנחנו גם מנהלים פולמוסים בינינו, בדרך כלל להנאת והעשרת כל הצדדים.
.
קרפל נטוע ברגל אחת במשיחיות הקוקיסטית (עם מעט קבלה של הרב יצחק גינזבורג) וברגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של ההוגה הציוני-דתי המרתק שבתי בן דב. את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.
.
השילוב הזה, מחד, מציג חזון משיחי אימננטי: מדינת ישראל כהתגלמות הרצון האלוהי שדוחף לגאולה שלמה אשר תבוא על ידי עליית בני הציונות הדתית להנהגת המדינה. עם-ארץ-תורה תחת כיפה סרוגה אחת לגאולה שלמה ומלאה סלה. מאידך, הדיאלקטיקה ההגליאנית מאפשרת להסביר כל מפלה כניצחון-בהיחבא וכל עיקול בדרך כתרגיל מבריק והכרחי. שילוב מנצח.
.
ראו למשל את המאמר להלן מגליון מקור ראשון של יום שישי. על פי קרפל עם ישראל מחכה לציונות הדתית (אלא מה), אבל מי שאמור להנהיג את המפלגה של הציונות הדתית היא דווקא אישה חילונית. למה? על פי קרפל רק מי שבא "מהציבור הכללי" יכול "לשדר על אותו תדר". הבנתם? צריך את הציונות הדתית בהנהגה, רק שלא טוב שמישהו מהציונות הדתית יהיה בהנהגה.
.
עלי להזכיר כי עד לפני כמה חודשים, כלומר עד לתבוסה הקשה בבחירות, קרפל היה בטוח שנפתלי בנט הוא האיש שיחבר-יגשר בין הסרוגים לכלל ישראל וינהיג את המדינה לגאולה. הסתבר שהציבור הרלוונטי, הדתי והחילוני, העדיף משום מה להצביע ליכוד, כלומר למפלגה חילונית שמונהגת על ידי אתאיסט. עוד לפני כן קרפל היה כאמור בשותפות רעיונית ופוליטית עם משה פייגלין, שגם הוא פועל בהתאם לאותה תוכנית ומייחל ש"העם" יבין שהוא זה שאמור להנהיג אותו לגאולה.
.
הזמן עבר, "העם" עדיין לא התעורר וגילה את הניצוץ הסרוג בנפשו, ובעוד שפייגלין מחליף את המשיחיות בליברטריאניות בתקווה לסחוף אחריו את ההמונים, מחליף קרפל את בנט בשקד. אולי הפעם זה יצליח.
.
אבל מה כבר יכול להצליח כאן? נאמר שאיילת שקד אכן מביאה יותר מנדטים מכל ציוני-דתי במדינה, מבנט ועד הרברפי, ואפשר גם לזרוק פנימה את אפי איתם, דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב, זבולון המר, חנן פורת וזרח ורהפטיג. האין זה אומר את ההפך המוחלט מכותרת מאמרו של קרפל? האין זה אומר שעם ישראל לא מחכה לציונות הדתית, אלא שהציונות הדתית מחכה לעם ישראל, כלומר לאיזה חילונית שתבוא להציל אותם?
.
עם כל הכבוד לרב קוק ולשבתי בן דב, נראה שהציבור היהודי בישראל לא ממש מחכה למשיח סרוג כיפה. הן פייגלין והן בנט לא הצליחו אפילו לעבור את אחוז החסימה. ואם הדיאלקטיקה ההגליאנית ועורמת התבונה מכתירות עכשיו אישה חילונית בראש המפלגה של הציונות הדתית, אולי הגיע הזמן להיפרד מהקונספציה המשיחית הספציפית הזאת? נכון שתמיד אפשר להכניס עוד גלגל שמיים למערכת הכוכבים התלמאית, אבל אחרי הגלגל האלף ואחד ראוי לאדם שמעוניין בגילוי האמת לשנות פרדיגמה.
.
מנגד, על החילונים בישראל לגלות נדיבות וללכת לקראת הציונות הדתית בזרועות פשוטות. אם סרוגי הכיפה זקוקים לחילונים ככלל, או לחילונית אחת מסויימת, יש לברך אותם בנדיבות ולומר בכיף גדול חברים יקרים. העגלות ריקות, התינוקות נשבו, אבל אם אפשר לעזור ליהודים במצוקה, אז באמת אהלן וסהלן. והאמת והשלום והטיולים בשבת אהבו.
.
20190727_205812

מוטי קרפל על ספרי, 'מדיטציה יהודית'

captureמוטי קרפל הוא הוגה ציוני דתי מעניין ומאתגר, בעל תשובה, ממקימי 'מנהיגות יהודית' יחד עם משה פייגלין ועורך 'נקודה בעברו'. קרפל הושפע רבות הן מהראי"ה קוק והן משבתי בן דב, אינטלקטואל-תיאולוג ציוני דתי מקורי. אפשר לומר שקרפל, כמו פייגלין ועוד כמה, מייצגים תנועה רעיונית פנים-ציונית דתית המבקשת לקחת את תורתו של הראי"ה לשלב הבא, כלומר להביא אותה להשפעה כלל-ישראלית ממשית (ולא רק פולקלוריסטית). כמובן, אני לא מסכים עם מוטי על דברים רבים, וחולק בחריפות על עוד כמה, אבל שמח לנהל איתו פולמוסים.
 
היום פרסם קרפל ניתוח יפה ורציני בשני חלקים" 'הקדמה', ו'פרק א': העצמי הנחצץ' על ההקדמה ואחד החלקים המרכזיים של הספר שלי, 'מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו'. קרפל מתפלמס עם רעיונות שאני מציע שם, ועושה זאת בצורה נאה. למעוניינים בתגובתי, כתבתי אותה בתגובות אצלו בבלוג, ברשימה של 'פרק א".

מוטי קרפל מדבר ניו-אייג'ית

על מוטי קרפל וסגנון כתיבתו כבר כתבתי בעבר, אבל היום התפרסם מאמר במקור ראשון (מוסף "יומן") שכמותו לא ראיתי. קרפל מכריז ללא כחל ושרק שהתודעה יוצרת מציאות, כלומר מדבר ניו-אייג'ית שוטפת, כאילו היה שרי אריסון או שירלי מקליין. שימו לב למאמר המדהים הבא:

כן כן רבותי, "המבוי הסתום אינו במציאות, אלא בתודעה" וה"נתונים האובייקטיבים לכאורה" אינם אלא "השתקפות של חולשתנו ופחדנו". ממש כאילו היה קאוצ'ר דרג ג', מציע לנו קרפל רק להאמין שיהיה טוב (אם נספח את השטחים), ואז לראות כמה טוב אכן יהיה. ואם לא יהיה טוב? נו, ודאי יאמר קרפל שפשוט לא האמנו מספיק…

וברצינות: קרפל כאן מאמץ את השקפת העולם שנולדה מתוך תנועת ה-New Thought בארה"ב, שנולדה בעצמה במחצית הראשונה של המאה ה-19, שהתחילה כשיטה רפואית חדשה (כאשר פיניאס פרקהורסט קווימבי הבחין שחולים שמאמינים שהם ירפאו, אכן נרפאים יותר, ובמקום להבין שהוא מצא את עקרון הפלסבו, חשב שהוא גילה שמחשבות משפיעות על המציאות) וסיומה בהכרזות של הסרט What The Blipp Do We Know ש"הכל בראש" ושאפשר לשנות את המציאות אם רק נאמין מספיק, ושיש לנו רק את עצמנו להאשים בכל גורלנו (השקפה שמסתדרת מצויין עם הקפיטליזם האגרסיבי שרווח הניו-אייג').

ואכן, על פי קרפל "מכיוון שהכל בתודעה – בראש שלנו – ובאמת אין לנו בעיה עם המציאות אלא עם עצמנו בלבד, הרי החירות המוחלטת וחופש הבחירה לעצב את המציאות כרצוננו, פתוח בפנינו לחלוטין." מעניין אם החירות המוחלטת וחופש הבחירה היו פתוחים לחלוטין גם פני היהודים תחת השלטון הרומי, או בזמן מסעות הצלב, או בקישינב, או בפונאר. אולי הם פשוט לא האמינו מספיק.

הנה כי כן, באין תוכנית ריאלית, מאמצים החלקים היותר קיצוניים של הציונות הדתית את התזות הניו-אייג'יות הפופולריות.