
עם ישראל מחכה שתשתו כוס מים

על מוטי קרפל וסגנון כתיבתו כבר כתבתי בעבר, אבל היום התפרסם מאמר במקור ראשון (מוסף "יומן") שכמותו לא ראיתי. קרפל מכריז ללא כחל ושרק שהתודעה יוצרת מציאות, כלומר מדבר ניו-אייג'ית שוטפת, כאילו היה שרי אריסון או שירלי מקליין. שימו לב למאמר המדהים הבא:
כן כן רבותי, "המבוי הסתום אינו במציאות, אלא בתודעה" וה"נתונים האובייקטיבים לכאורה" אינם אלא "השתקפות של חולשתנו ופחדנו". ממש כאילו היה קאוצ'ר דרג ג', מציע לנו קרפל רק להאמין שיהיה טוב (אם נספח את השטחים), ואז לראות כמה טוב אכן יהיה. ואם לא יהיה טוב? נו, ודאי יאמר קרפל שפשוט לא האמנו מספיק…
וברצינות: קרפל כאן מאמץ את השקפת העולם שנולדה מתוך תנועת ה-New Thought בארה"ב, שנולדה בעצמה במחצית הראשונה של המאה ה-19, שהתחילה כשיטה רפואית חדשה (כאשר פיניאס פרקהורסט קווימבי הבחין שחולים שמאמינים שהם ירפאו, אכן נרפאים יותר, ובמקום להבין שהוא מצא את עקרון הפלסבו, חשב שהוא גילה שמחשבות משפיעות על המציאות) וסיומה בהכרזות של הסרט What The Blipp Do We Know ש"הכל בראש" ושאפשר לשנות את המציאות אם רק נאמין מספיק, ושיש לנו רק את עצמנו להאשים בכל גורלנו (השקפה שמסתדרת מצויין עם הקפיטליזם האגרסיבי שרווח הניו-אייג').
ואכן, על פי קרפל "מכיוון שהכל בתודעה – בראש שלנו – ובאמת אין לנו בעיה עם המציאות אלא עם עצמנו בלבד, הרי החירות המוחלטת וחופש הבחירה לעצב את המציאות כרצוננו, פתוח בפנינו לחלוטין." מעניין אם החירות המוחלטת וחופש הבחירה היו פתוחים לחלוטין גם פני היהודים תחת השלטון הרומי, או בזמן מסעות הצלב, או בקישינב, או בפונאר. אולי הם פשוט לא האמינו מספיק.
הנה כי כן, באין תוכנית ריאלית, מאמצים החלקים היותר קיצוניים של הציונות הדתית את התזות הניו-אייג'יות הפופולריות.