מודרנה

יואב שורק ומלחמתו במודרנה

יואב שורק​ כתב מאמר, או יותר נכון פקודת קרב, לפני שבועיים ב מוסף 'שבת' – מקור ראשון​. תחת הכותרת "להתייצב למלחמת בתרבות" הוא קרא לציונות הדתית לתת תשובה יהודית הולמת ל"מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן 'ליברליים'". השבוע התפרסמה תגובתי למאמרו באותו מוסף. בקצרה, אני חושב ששורק יוצא למלחמה כנגד המודרנה עצמה, ולכן מאבקו לא רק אבוד, אלא שהוא עצמו אינו באמת מעוניין בנצחונו. להלן.

מאמרו של יואב שורק כתוב היטב ומלומד כהרגלו, אולם נדמה לי ששורק טועה הן באבחנת המצב הנוכחי והן בדרך להטבתו. בעוד שאני מסכים לחלוטין עם שורק שהשיח הליברלי שוטף את החברה בזמננו באופן שקשה מאוד להתייצב כנגדו, איננו מסכים איתו ש"בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני" (או כל תפיסה אידיאולוגית אחרת). למעשה, השיח הליברלי עוצמתי ומקיף בדיוק מפני שהוא נישא על גבי תמורה חברתית עמוקה ויסודית הרבה יותר, שבעצמה מולידה תפיסות עולם שונות ומגוונות.

תמורה זו עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו והשמירה עליה כערכים עליונים. מתוך התפיסה הזאת נגזרים יחסים חדשים לערכים מסורתיים (ביחס למדינה, למשפחה, לאהבה וכו'), כמו גם ערכים חדשים (כגון חשיבותו של הכבוד הסגולי, חירות הפרט, האושר, האותנטיות, העונג הגופני). שורק מזהה נכון את השינויים שהיא מביאה, אולם תולה אותם בטעות ב"רוחות החדשות" וב"עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם".

זיהוי שגוי זה מוביל אותו לחשוב שאם רק תציב היהדות האמונית מערך אידיאולוגי אלטרנטיבי נחוש דיו, תוכל היא להתנגד לאותו ליברליזם, ולהתוות נתיב חדש-ישן במציאות הנוכחית. מכיוון שלא ירד לשורש השינויים בהווה, פתרונו של שורק לא יוכל אלא להציב תמונת מראה "יהודית" לשיח הליברלי. במילים אחרות, כל "תפיסה אמיצה ומקיפה" שתגובש תושתת ממילא על אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם. יכול להיות שהיא תדרוש נאמנות הלכתית ו/או הוקעה פומבית של הומוסקסואליות, אבל את הדקדוק ההלכתי היא תקיים מתוך עמדה אינדיבידואליסטית (ולא מסורתית-קהילתית), ועדיין יהיו בה הומואים.

מה שהיה מציב אלטרנטיבה אמיתית לאינדיבידואליזם המודרני היה חזרה לקהילתיות הפרה-מודרנית, אותה תפיסה בה הפרט אינו אלא איבר פחות-ערך של המשפחה והקהילה, ואשר מתוכה מובן מדוע האבות (או הסבים, או דמות פטריארכלית כלשהי) מחליטים באיזה מקצוע יעבדו ילדיהם, עם מי הם יתחתנו, מה הם ילמדו (ומה הן לא תלמדנה) ואיפה הם יגורו. אלא שחזרה למצב כזה אינה אפשרית, וממילא אינה רצויה. האם ילדיו של שורק מוכנים להתחתן על פי הוראותיו? האם שורק עצמו מוכן לוותר על אותן חירויות מודרניות (חופש ביטוי, חופש דת וכו') שנובעות מכיבוד זכויותיו האינדיבידואליות?

הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אפנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב. העובדה ששורק עצמו לא היה מוכן שירמסו את זכויותיו מלמדת שגם הוא עצמו הפנים את ההיגיון הליברלי. ומעבר לכך, השיח הליברלי לא נולד יש מאין, אלא התפתח מתוך התרבות הנוצרית, שהיא עצמה יצאה כמובן מתוך היהדות. שורשיו הקדומים של הליברליזם ואף האינדיבידואליזם במקרא. מתוך התובנות הבסיסיות האלה יש להמשיך.

גרבוז ופרדיגמת "הקידמה"

ראיתי עכשיו חלק מהעימות בין יאיר גרבוז להני זובידה (חדשות לילה, ערוץ 2). האחרון היה לדעתי תוקפני וגס רוח הרבה יותר מהראשון, אבל אני רוצה להתייחס לא לסגנון אלא לתפיסת העולם של גרבוז, כי זה סוד קטן שהיא מייצגת פלח רחב באוכלוסייה, זה שמרגיש שאותו "קומץ" משתטחי קברים ועונדי קמעות השתלט לו על המדינה.

ומהי היא תפיסת העולם? גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית. העמדה הזאת יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. במילים אחרות, העולם יהפוך ליותר אירופאי.

גרבוז אפוא בעצם מתאר את תהליך החילון האירופאי, ומכאן גם ההקשר הגזעני לדבריו, למרות שאולי הוא בטוח שלא התכוון לשום עדה. ברור לנו שנישוק קמעות רווח יותר אצל לא-אירופאים. גרבוז עושה עוד שתי טעויות: הוא מניח שהדגם האירופאי הוא אוניברסלי, ושכך יהיה בכל מקום; ובהמשך לכך הוא מניח שמי שאינו מתאים עצמו לדגם הזה הוא בהכרח בבעיה.

הטעות הראשונה רווחת מאוד, למרות שלכאורה פשוט מאוד לראות שאין לה על מה להסתמך: תהליך החילון, או תהליך המודרניזציה, מתרחש בצורות שונות במקומות שונים. הדוגמא הפשוטה היא ארה"ב, שם אנשים משכילים, רציונלים ואף שוחרי מדע הם מסורתיים, שמרנים ואף דתיים. אפשר להביא דוגמאות נוספות מהודו, וכמובן מישראל. למעשה, אירופה היא כנראה היוצא מהכלל ולא הכלל בכל הנוגע לממשק בין השכלה/מדע למסורת/דת.

הטעות השנייה נובעת מהראשונה. גרבוז מעניק לדגם האירופאי מטען ערכי חיובי, וזה בסדר גמור, מותר לו לחשוב שכך ראוי. הבעיה היא שהוא לא מצליח לראות אפשרות שיהיה אדם שאינו "אירופאי" במובן הזה ושיהיה עדיין ראוי להנהגה, או אולי אפילו בן שיח לגיטימי.

ואוי לנו, לו העניין היה מסתכם בגרבוז, אפשר היה למשוך בכתפיים ולעבור הלאה. אבל כולנו יודעים שלא זה המצב. וזאת בעיה, אגב, לא רק של השמאל.

(גילוי נאות: הכותב משתטח על קברים ומחזיק מקמעות)

אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – ספר מומלץ

הרשו לי להמליץ לכם על ספר. הוא יצא לפני שנתיים, אבל קראתי אותו רק עכשיו, וגיליתי שהוא פשוט מעולה. הספר אורתודוקסיה ומשטר המודרניות מאת ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון, מביא הסבר מרתק להתגבשותה של האורתודוקסיה היהודית, ובעיקר להיווצרות השקפת העולם החרדית.

סורוצקין יוצא מנקודת הנחה שהמובן מאליו המחקרי כיום, דהיינו ראיית החרדיות כתגובה למודרנה, הוא חד צדדי ושטחי. הוא מראה כיצד הלכי רוח מתבדלים, סגפניים, דקדקניים בהלכה וכאלה המרחיבים את תחום הקדושה על כלל מימדי הקיום התפתחו יחד עם עלייתו של הסובייקט המודרני, כחלק (אמנם, שונה) מאותה תנועה אירופאית גדולה (ולא כתגובה "מסורתית" אליה). במילים אחרות, האורתודוקסיה אינה "תגובה" ל"חילון" אלא התפתחות יהודית אורגנית של אינטרוספקציה, וולנטריזם ומשטור שהגיעה יחד עם הסובייקטיביות המודרנית.

עם זאת, סורוצקין מוצא תלות בין ההגדרה העצמית של החרדים והגנאי שמצאו ביהדות נוצרים ואנטישמים שונים אירופאים החל מהרנסנס. גנאי זה נעוץ בתלמוד, שנחשב על ידי הוגים נוצרים (ומאוחר יותר גם על ידי המשכילים היהודיים והציונים) לעיוות של התורה (הברית הישנה עבור הנוצרים). האורתודוקסיה, ובעיקר החרדיות, לקחה "גנאי" זה, והפכה אותו בתגובה למרכז חייה הדתיים.

בניגוד למחקר המקובל, הלוקח את החת"ם סופר וקביעתו כי "חדש אסור מן התורה" כנקודת היציאה להתהוות האורתודוקסיה היהודית, סורוצקין הולך אחורה, אל המהר"ל מפראג, ואז אל ר' יעקב עמדן, כדי לאתר את מקורות הגישה המתבדלת והשוללת את השכל הטבעי והרציונליות של החברה החרדית. בדיון מרתק הוא מראה כיצד כבר אצל המהר"ל נקבעו עקרונות שילוו את האורתודוקסיה עד ימינו.

בין לבין הוא נוגע גם במפעלו של ר' יוסף קארו לאיחוד ההלכה, בתהליך הציבילטורי, בר' יהודה אריה מודינה ובחסידות סאטמר. מדובר בניתוח מבריק, רחב, רב ידע ומרתק של היווצרותו של העולם המחשבתי האורתודוקסי. כאמור, מומלץ מאוד.

sddd

הרב אבינר מדגיש את חרדיותו

בעוד בנט צועק וזועק על שחרורם הקרוב של המחבלים (אבל דואג להשאר צמוד לכסא השר – ואיתו לאחריות המיניסטריאלית), הרב אבינר החליט לשמש כמופע צדדי לזעם הקדוש של הרב טאו ולהסביר למה 'הבית היהודי' אינה מפלגה הנאמנה לתורה:

מדינאי שמתפשר איפה שאסור איננו מנהיג, הוא עסקן. מפלגה דתית לא יכולה להתפשר על התורה, היא יסוד הקיום שלה […] מה שקורה היום בבית היהודי, זו נסיגה של תורה. זו מפלגה דתית, היא לא יכולה לעשות עסקים בשם התורה.

אבינר שוב מדגיש כאן את ההבדל העקרוני לדעתי בין שני הפלגים בציונות הדתית, החרד"לי וזה שקרוב יותר לציונות הדתית הקלאסית: הראשון מחזיק שהאידיאולוגיה קודמת למציאות, ולכן ממילא אינה יכולה להתחשב בה. אדרבה: התורה היא לא רק מפת הדרכים שלנו לעולם, אלא שמחשש לבלבול או היסח דעת אסור להוריד ממנה את העניניים ולהסתכל בו עצמו. הפלג שאליו בנט שייך, אף שגם הוא כמובן מחוייב לאידיאולוגיה כוללת, מעדיף בכל זאת לראות מה אשכרה קורה בשטח, ולנהל דיאלוג עם המציאות.

נכון, זה לא שבחינתו של בנט את המצב לאשורו ראויה למחמאות, אבל כאן בכל זאת נעוץ ההבדל העקרוני בין הציונות הדתית לחרדים למיניהם *מבחינה השקפתית*: לאחרונים אין כל שאיפה להיפגש עם המציאות. מצונפים בקלף הקדוש הם בוחרים להתעלם מהתרחשויות והשינויים שבהוויה עצמה. כך הם מגינים על עצמם מהצורך להתמודד איתם, ומצד שני הופכים עצמם לבלתי רלוונטים עבור רוב האנושות. ומה שלדעתי חשוב להבין הוא שזו כשלעצמה עמדה *מודרנית*, וכלל לא מסורתית. iכתבתי על הנושא בעבר כאן.

הנה השיחה המלאה של הרב אבינר על הנושא:

ערב עיון לכבוד ספרו של הרב עמית קולא

ביום ה' בשבוע הבא יתקיים ערב עיון על ספרו החדש של הרב עמית קולא. ישתתפו בו הרבנים יובל שרלו ויהודה ברנדס, ד"ר משה מאיר ואנוכי. הספר עוסק בקשיים של האמונה אל מול פני החשיבה הרציונלית-מודרנית וממצאי המחקר המדעי, ומציע זווית הגותית מקורית להתמודדות עם השאלות שהמפגש הזה מעלה. אני מביא כאן את הכתוב בצד האחורי של הספר, ואת ההזמנה לערב העיון, הפתוח לקהל הרחב:

מלחמת התרבות (והשפעתה על חסידות ברסלב)

שמואל פיינר הוא אחד מהחוקרים הגדולים של תקופת ההשכלה וראשית החילון היהודי. הוא כתב מונוגרפיה חשובה על משה מנדלסון, על מהפכת הנאורות, על שורשי החילון (על הספר האחרון כתבתי מאמר ביקורת כאן), ועוד. בספרו האחרון, מלחמת תרבות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19, הוא מתמקד בנקודות החיכוך הרבות והמעניינות שבין היהודים המשכילים, שפעמים רבות פרקו עול מצוות, לבין אלו שדבקו בשמירתן.

פיינר טוען שהמשכילים ראו עצמם כבני תנועה אחת, וככזו בעלת אידיאולוגיה מקיפה המשותפת, פחות או יותר, לכל חבריה. מולם התייצבו רבנים שונים, שמן הסתם ודאי ראו עצמם ממשיכיה של המסורת היהודית הנצחית שאין לשנותה במאום. אין לבלבל בין המשכילים למתבוללים או חילונים לתיאבון. אלה גם אלה היו רבים, אולם הניעה אותם דאגה לנוחיותם או לרווחתם, או סתם מיאוס כללי מהיהדות. המשכילים, לעומת זאת, ראו עצמם בנושאי דגל, כבעלי מסגרת ערכית והגותית שעתידה להחליף את הדת היהודית ואת הדתות כולן, או למצער להופכן, על ידי שינויים מתבקשים כמובן, למודרניות.

אותי מעניין במיוחד פרק שלם שמקדיש פיינר למלחמתו של ר' נתן מנמירוב, תלמידו המובהק של ר' נחמן, במשכילים. כידוע, לקראת סוף חייו הגיע ר' נחמן לאומן במיוחד כדי להתעמת עם המשכילים היהודים שהיו בה. הוא ניהל איתם שיחות רבות, והורה לר' נתן להמשיך להתעמת איתם אחרי מותו. ר' נתן המסכן, שלא היו לו הכלים הרוחניים שהיו לרבו, הרגיש אבוד למדי מול השמכילים, "עד שצעק ואמר מה רצה רביז"ל ממנו" (ציטוט של סיפור ברסלבי שמובא בספר). ר' נתן אף קרא ספרים משכיליים רבים, וכתב קונטרסים כנגדם.

פיינר טוען שפגישתו של ר' נתן עם ההשכלה מסבירה את המקום המרכזי שהיא תופסת בכתביו. על פי ר' נתן כל ידע חיצוני לתורה (למשל, מדעי הטבע) הוא חשוד במינות, וממילא מיותר. הפילוסופיה ודאי היא יוהרה חסרת כיסוי, שכן היא מכוונת להשיג ידע מטאפיזי. מסוכן ביותר הוא כמובן מחקר המקרא והספרות היהודית העתיקה, שכן הוא מתיימר לטעון שלא הכל כפי שקיבלנו במסורת (ר' נתן היה צריך כבר בזמנו להתמודד עם הטענה שהזוהר לא נכתב על ידי רשב"י).

כנגד כל זה הציב ר' נתן את האמונה – "מתוך השלילה הגמורה גם של המגמות המתונות יחסית בהשכלה […] ומתוך הרתיעה מכל שמץ של פיתוי לנוכח הנקודות החיוביות שבהשכלה, נדחק כאמור ר' נתן לעמדה הפיאדיסטית", כותב פיינר . עלינו לסמוך על האמונה התמימה, "על האמונה לבד בלי שום הבנה ודעת", כדבריו של ר' נתן. האמונה כאן היא כלי נשק כנגד הקדמה והשכל.

ולמה כל זה מעניין? כי ר' נתן עיצב כמעט במו ידיו את חסידות ברסלב מבחינה רעיונית, אחרי מותו של ר' נחמן. כיום אנחנו רואים את הנטייה האנטי-אינטלקטואלית החריפה של ברסלב, לא רק בקיפוצים ברחובות, אלא בשלילה גורפת של שימוש בשכל, באמונה מחוייבת בפתקים קסומים וססמאות קליטות, ובביטחון שר' נחמן יציל אותנו מכל חטא, ולו רק נאמין בו בשלמות.

והנה ביקורת של הספר מאת אמנון ז'קונט.